המאמר בשבוע האחרון גרר גל אדיר של תגובות. כאן אני מתנצל
בפני כל המגיבים שאין לי אפשרות לענות לכל אחד בפרטות
מחמת קוצר הזמן. אשתדל במאמר הנוכחי לעשות סדר בדברים.
במאמר הנ"ל היו שתי תובנות מרכזיות. א', שגם אם יש לנו
מחלוקת עם פלגים בציבור כיצד להתנהג בתקופה הזו, האם
הפגנות הן דבר שלילי או חיובי, הם חוק הגיוס הוא הצלה חיונית
לעולם התורה או ח"ו חורבן – עדיין זו לא סיבה שלא להיות חלק
מהכאב כאשר חלילה מתרחש אסון. נכון, המחלוקת הי א חריפה
מאוד, וכל צד חושב על הצד השני שהוא עקום, ועדיין אין זה שייך
לתחושת ההזדהות שצריכה להיות.
על החלק הזה במאמר היו בודדים שהגיבו "איך אפשר לומר שצד
מסוים הוא עקום, הלא הם נוהגים כך בהוראת רבותיהם". תגובה
זו אינה מובנת. הלא זו טיבה של מחלוקת, כל צד משוכנע שהוא
צודק ושהצד השני עקום. כאשר מרן הגר"ד לנדו ומרן הגרמ"ה
טורחים משקיעים שעות ארוכות כדי לנסות להעביר חוק גיוס, הם
לא עושים זאת משעמום, אלא משום שלדעתם המצב הנוכחי הוא
הרה אסון , והחוק של ביסמוט הוא הצלה פורתא. כאשר הם מורים
שלא לצאת להפגנות, הם לא עושים זאת מעצלות, אלא משום
שלדעתם ההפגנות משחיתות את צורתו של בן י שיבה. כך הם
אומרים במפורש. יש רבנים שחולקים? אין בעיה, כך היא דרכה של
תורה. אבל זה לא שיש כאן צד אחד מחמי ר וצד אחד מיקל. כל צד
נוקט עמדה שיש לה השלכות כבדות משקל, ואין כאן איזשהו צד
שהוא יוצא ידי כל הבעיות. כל אחד ינהג כהוראת רבותיו. וכמובן,
שאם אתה מתחבר להוראת רבותיך, אתה לא עושה זאת כסומא
בארובה, אלא אתה גם חושב שהצד השני טועה.
החלק השני במאמר היה, שכאשר אדם מסתכן פעמים רבות הוא
נהרג לא בעוונו אלא משום שהוא נכנס למקום סכנה. אם אדם
הלך על שפת צוק בחוסר זהירות ונפל ונהרג, אין לשאול "מה זאת
עשה לנו אלוקים". לפי זה המשכתי, שחסימת כביש היא דבר
מסוכן מצד עצם טבעו, משתי סיבות, א' משום שהעצבים של
הנהגים הולכים ונשחקים, ב' משום שכשיש בלגן על הכביש קשה
לראות מה קורה.
על חלק זה של המאמר היו ארבע טענות:
א', לצערנו הרב היה רצף מזעזע של אסונות בציבור שלנו
בשבועיים האחרונים, האסון במעון בירושלים, והטביעה בנחל
מודיעין, והאברך שנפטר פתאום באומן. איך אפשר להגי ד שאין כאן
אמירה משמים ?
ב', א"כ ביטלת תורת השגחה פרטית, וכל דבר שקורה נתלה ח לילה
במקרה, וכל פעם שיש אסון נאמר "הכל באשמת האדם". האם גם
אסון מירון הוא בסך הכל תוצאה טבעית של רשלנות, ולא גזירת
שמים?
ג', היה נשמע שכביכול יש לימוד זכות על הנהגים הרוצחים, שעשו
זאת מחמת חוסר בהירות במתרחש בכביש וכדו'. ועל זה כתבו לי
רבים שהדריסות היו בכוונת מכוון ורואים זאת בסרטונים.
ד', היתה התעלמות במאמר מכך שהציבור הכללי שונא אותנו, ויש
לנו תחושה שהותר דמנו. אנחנו ציבור נרדף, וכביכול המאמר בחר
להתעלם מכך ולהגיד שעולם כמנהגו נוהג.
ובכן, יש ללבן את הדברים אחד לאחד.
לגבי הטענה הראשונה שהיו אסונות נוספים: אכן טעיתי. אין ספק
שאם יש רצף של אסונות זה אומר דרשני , וודאי שהכל ביחד
מצטרף לסימן קריאה אדום. בשעת מעשה חשבתי רק על הרעיון
שבא לידי ביטוי בשטחים רבים, שאנשים נוהגים בצורה לא
אחראית ומרגישים ש"הכל משמים", וזו הנקודה שבאתי להדגיש
במאמר, שאין לתלות בגזירת שמים דברים שמתרחשים מחמת
רשלנות. הנקודה הזו נכונה לכשעצמה )כפי שנפרט בהמשך(.
כך לדוגמה גם אסון מירון. אין ספק שהאסון הנורא היה תוצאה
ישירה של רשלנות. ניתן לומר שאם היה נהרג שם אדם אחד או
שנים היה בהחלט מקום לומר שזו תוצאה טבעית של הליכה
במקום סכנה, ואין זו כפירה ולא אפיקורסות, אלא דברים
מפורשים בתורה, בחז"ל, בראשונים ובאחרונים. אך המספר הגבוה
והכבד מנשוא של ההרוגים, שכל שנה לא קרה כלום ובשנה אחת
פתאום מספר כזה, זה בודאי הוכיח שיש כאן קריאה שמיימית
לתיקון , למרות שבעצם יש כאן מהלך טבעי מסוים.
ובאמת בשעת מעשה לא זכרתי את האסונות הנוספים, והרגשתי
צורך לכתוב על הנושא הזה של ההסתכנות, שכמובן בא לידי ביטוי
לא רק בהפגנות אלא באופן כללי , בבניה ללא מהנדסים, בנהיגה
בלי חוקים, ובעוד תחומים רבים שההפקרות קנתה לה אחיזה,
מתוך טעות השקפתית ש"הכל משמים". צריך להכיר את העי קרון
הזה שהקב"ה מנהל את העולם גם לפי חוקי טבע. ו"הטבע הוא
רצון ה' היותר מתמיד". על כל פנים, המצב הנוכחי של השבועיים
האחרונים בוודאי מהדהד מסר שמיימי, והיתה כאן טעות בשיקול
הדעת, ומקוה שהיא תוקנה בהבהרה זו.
לגבי הטענה השניה, שהכל משמים . יסוד זה, שיש צורך להיזהר
ולשמור על כללי הטבע, ואם לא נזהרים עלולים למות לא מחמת
דין וחשבון אלא מחמת כח המציאות שהקב"ה ברא – אינו יסוד
המבוסס על סיפורים או שמועות, אלא יש עלי ו מקראות
מפורשים, גמרות, וראשו נים. אסור להתעלם מהם, וזו סוגיא
שחייבים להכיר כי יש לה השלכות רבות בחיים. פעמים רבות יש
מצב של התנהגות בחוסר אחריות שמביאה לתוצאות ק שות,
והדבר גורם לנזקים באמונה וכעס על הקב"ה.
נכתוב קצת מקורות על קצה המזלג, מן התורה, מן הנביאים, מן
הגמרא ומן הראשונים:
א. בתורה כתוב "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר",
ומפרשת הגמרא שמכיון שניתנה רשות למשחי ת לחבל אינו מבחין
בין צדיק לרשע. כלומר, גם אדם צדיק שלא אמור למות, אם יצא
מפתח ביתו ויכנס למקום מסוכן – עלול למות.
ב. בספר שמואל מסופר ששמואל קי בל נבואה למשוח את דוד
למלך, והוא השיב לקב"ה "איך אלך ושמע שאול והרגני". כי אסור
להיכנס לסכנה, למרות שזה לא חטא כמובן שהרי הקב"ה ציוה לו
כן. שמואל ירא שא ם הוא ילך הוא ייהרג. צריך להיזהר מסכנה
טבעית.
ג. הגמרא במועד קטן ה. אומרת שמוטלת אחריות על ב"ד לתקן
את הדרכים ואת המקוואות וכו', ואם לא עשו כן – כל דמים
שנ שפכו שם מעלה עליהם הכ תוב כאילו שפכום ! כלומר, אם הלך
אדם בדרך לא סלולה ומעד ומת – האחריות מוטלת על הידים של
בית הדין. שאלה: אותו אמורא קדוש שכתב את המשפט הנוקב
הזה, מה היה מגיב אם היה רואה את הצפיפות במירון? האם הוא
לא היה צווח ככרוכיא על האחראים "שופכי דמים אתם"?
ד. לשון בעל העקידה, פרשת וישלח: "אמנם כשיהיה ענינם
במעשים הבחיריים על הבינוניות ולא יכריעו להגיע עליו שיעור
מההשגחה שיספיק להניע הענינים ולהכריעם אל הטוב )כלומר
כאשר האדם הוא בינוני במעשיו( הנה אז באמת יועיל טוב
ההשתדלות ועיון החריצות בכל המעשים, כי כל אשר יתישרו אל
נכון יעזרו אל טוב המזל ויצליחו, על דרך שאמר 'ויד חרוצים
תעשיר'. וכאשר יתעצלו ויתרשלו בהשתדלות ויתבטלו ממנו, יחלש
כח המזל וימעיטו הצלחתו וכבר יגיע מרפיונם והתרשלותם עד
שיקלקלו אותו, כמו שעל כיוצא בזה נאמר 'אי ולת אדם תסלף דרכו
ועל ה' יזעף לבו'."
לגבי הטענה השלישית שהיה נשמע כאן כאילו הדריסה היתה
בטעות, כאשר במציאות היא היתה כנראה במכוון – כמובן שלא
היתה במאמר כוונה ללמד זכות על הרוצחים הישמעאלים... אם כי
אולי היה משמע שהם פחות אשמים ממה שהם באמת. הדבר נבע
מכך שלא צפיתי ואיני צופה בסרטוני חדשות למיניהם.
ולגבי הטענ ה הרביע ית, שהיא כנראה הציקה לאנשים יותר מכל ,
שדמנו הותר ושונאים אותנו, והמאמר מתעלם מכך: לעניות דעתי,
העיסוק החוזר ונשנה בסוגית ה"שונאים אותנו", לא מביא למקום
טוב. קשה לנו עם זה ששונאים אותנו. זה טבעי שזה קשה. אך זה
שזה מביא אותנו לסף רגישות גבוה ושמירה על כבודנו המחולל
ותליית כל צרותנו בחילונים – זה לענ"ד נובע ממקום שצריך
תיקון. להגיד כל הזמן "אתם אשמים" זה מהלך של הקטנה עצמית.
בחור גדול שאחיו הקטן דרך עליו, אינו עוסק בהאשמה שלו, כי זה
לא לכבודו. הוא ממוקד בעצמו, במה שיש לו לעשות.
ונבאר את הדברים בדוגמה: האסון במעון בירושלים החריד כל לב.
בתוך שעות ספורות, אולי אפילו דקות, היתה אמירה שהגיעה
מכמה וכמה עיתונאים ואישי ציבור: "הכל בגלל השופטים, הדם על
הידים של היועמשי"ת". נתבונן מה עומד מאחורי המשפט הזה.
המשפט הזה בעצם מניח שתי הנחות מזעזעות: א. שהתינוקות
מתו באשמת המטפלת, עקב הזנחה. ב. שהיחידים שיכולים לשמור
עלינו הם אחינו החילונים, שיקבעו בחוק איך צריך להתנהל מעון.
ראשית כל פוגעים בכבודה של המטפלת הצדקנית והמסורה, ושנית
פוגעים בכל הציבור החרדי בכך שהופכים אותו לציבור שצריך
לשמור עליו על ידי חקיקה, והוא לא יכול להתנהל בעצמ ו. זו
אמירה שכל כולה רגש נחיתות.
ולמה האמירה הזו נאמרת? כביכול בשביל לשמור על כבודו של
הציבור החרדי , כדי שנוכל לתלות את האשמה בחילוני ם. זו דוגמה
לכך, שהמבט הזה של האשמות אחרים בצרות נו ובאתגרים שלנו –
זה מבט שמשדר חולשה, וזה דבר שמייצר חולשה.
אנחנו צריכים לזכור: אנחנו האנשים של הקב"ה, אנחנו חיים חיים
של קדושה, של שמירה על חוקי התורה, של שאיפות רוחניות, של
תפילה ואמונה, של לימוד תורה. איזה תהום עמוקה פעורה בינינו
לבין החילונים! במה עוסק בחור חרדי בן 17 ובמה עוסק בחור
חילוני בן גילו? מה נחשב לחטא אצל בחורה חרדית בת 16 ומה
נחשב לחטא אצל בחורה חילונית בת גילה? מישהו בכלל יכול
להאמין שבתוך זוהמת 2026 יש ציבור כזה כמו הציבור החרדי?
רק בציבור כמו שלנו, יכולה לקום באמצע השבעה אמו של התינוק
וללכת לבית המשפט להעיד לטובת המטפלת הצדקנית. דבר כזה
יכול לקרות רק בציבור אמוני , ציבור קדוש, שחי חיים של מידות
וערכים, צניעו ת ופשטות, מלאים טוב וחסד ואמונה. כמה עצום
ההבדל בין החרדים לבין אחינו העם ההולכים בחושך.
אסור לנו לטפח תחושה כלפי החילונים שהם כביכול אלה
שצריכים לנהל בשבילנו את החיים, וזו אחריותם. כל האמירות
מלאות הכאב על השנאה ששונאים אותנו – עלולות בהחלט
להביא למקום כזה של האשמת אחרים במקום טיפול בעצמנו
בכוחות עצמנו. מוחלים טובות! רוצים לנהל את חיינו, בצורה
חרדית, שמורה, טהורה ונקיה.
ככל שהשנים עוברות והציבור שלנו גדל, הוא הולך ומתפתח
ומתמסד ובונה את חיי ו הרוחניים בצורה מעוררת השתאות.
נושאים מטופלים, דברים עולים לדיון ציבורי, אנשי מעש לו קחים
אחריות ומקימים יוזמות שונות. זה כל הזמן הולך ומתקדם. זו
הגישה שצריכה להיות, לא להתעסק ב" שונאים אותנו ", אלא
לשאוף לקחת את ההגה ולהתחיל להוביל, י ותר ויותר, גם
ברוחניות וגם בגשמיות. צריך להחיל את חיי הקדושה על המרחב
הציבורי. הקב"ה לא נתן את התורה כדי שנסתגר איתה בעולם
הרוחני ונבקש עזרה מהחילונים בכל מה שנוגע לג שמיות. התורה
צריכה לשלוט על הכל.
בליל שבת קודש נכנסתי לבית כנסת חסידי )יש כזה בקרית ספר,
פה ושם(. גיליתי שם ע לון שמספר על יוזמה חדשה שקיבלה את
עידודם של כל רבני הקהילות החסידיות, בשם "עבודת קודש".
תוכן היוזמה בקצרה: ניתוח המציאות העגומה, שבה הציבור
החרדי הוא הציבור העני ביותר במדינה, הביא למסקנה פשוטה: זה
קורה, כי כל הכסף שאנחנו מכניסים, יוצא החוצה כל הזמן לציבור
החילוני. כל העבודות והשירותים שאנחנו צורכים נעשים ע"י
אנשים מחוץ לציבור שלנו, מהכסף שלנו. כך אנחנו חיים גם בלי
כסף, וגם בתודעה שכביכול אי אפשר להס תדר לבד, שאנחנו צ יבור
שצריך עזרה מקצועית מבחוץ. על רקע זה קם מיזם שמטרתו
להביא לכך שכל נותני השירות יהיו אנשים משלנו, בכל תחומי
החיים. זה גם ישפר פלאים את כל הכלכלה החרדית, כי יהיה יותר
כסף בציבור שלנו, זה גם ירומם את קומתנו, וזה גם יגרום לכך
שרחובותינו יתנהלו הרבה יותר בקדושה.
מיזם זה הוא דוגמה נפלאה לקו החשיבה שלענ"ד צריך להנחות , לא
רק בנושא הפרנסה אלא בכל הנושאים האחרים: להפסיק להתלונן,
להפסיק לבקש הכרה, להפסיק לבכות את המצב ש"הם" רעים
ו"הם" לא מספיק אחראים כלפינו. אנחנו נטפל בעצמנו, אנחנו
האח הגדול של עם ישראל, לא הם. שבט לוי לא צריך ללכת בראש
מורכן ולבקש הכרה מאחרים, די לחילול השם. שבט לוי צריך ללכת
בראש מורם ולזכור שהוא המנהיג, ולקחת אחריות גם על כל כלל
ישראל, ברוחניות ובגשמיות.
