B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
---
Part I: Handling Grievances (Deiyos Perek Vav Halacha Vav)
The Prohibition of Silent Hatred (Sinah)
** The Halacha:** When one person wrongs another, it is forbidden to remain silent and nurture hatred in one’s heart (lo yistemenu v’yishtok).
The Paradigm (Avshalom vs. Amnon): The Rambam cites the case of Avshalom, who "did not speak to Amnon... for he hated him." Even though Avshalom had a legitimate grievance (the rape of his sister Tamar), he is criticized for his silence.
The Chinuch (Mitzvah 239): Explains that silence breeds internal hatred (yistemenu b’libo), which inevitably leads to damage (hezek). Avshalom’s silence eventually led to fratricide.
The Remedy: The Mitzvah is to communicate explicitly. One must ask, "Lama asisa li kach v’kach?" (Why did you do this to me?). This fulfills the command of Hocheich tochiach (You shall surely rebuke).
The Obligation to Forgive (Mechila)
The Rule: If the offender apologizes, the victim must forgive. Refusing to do so is considered achzarius (cruelty).
The Source: Avraham Avinu prayed for Avimelech despite the wrong Avimelech committed against him.
The Great Contradiction (Stira) Regarding Forgiveness
The shiur analyzes a conflict between three different rulings of the Rambam regarding when refusal to forgive becomes "cruel":
Hilchos De’os (6:6): Implies one must forgive immediately upon request to avoid being cruel.
Hilchos Teshuva (2:10): Also implies an immediate obligation ("It is forbidden to be cruel... rather, when he asks, forgive").
Hilchos Chovel U’Mazik (5:9): Regarding one who physically damages another, the Rambam writes that refusing the first request is merely a lack of praise (eino meshubach). It is only after the second or third refusal that one is labeled cruel.
Resolutions (Teirutzim) Discussed:
Bodily Harm vs. Emotional Hurt: Perhaps Chovel U’Mazik allows for more hesitation because physical pain (tza'ar haguf) is harder to forgive than general insults discussed in De’os.
The Bach (Choshen Mishpat 422): Distinguishes between a peer (Chaver) and a Teacher (Rebbe).
With a Chaver: One must forgive immediately; refusal is cruelty.
With a Rebbe: The superior has the right to hold back initially to maintain honor or teach a lesson. Therefore, the "cruelty" prohibition only kicks in later (the second time).
The Case of R' Chanina (Yoma 87b): The Gemara relates that R' Chanina did not forgive Rav immediately. The Gemara explains this was a lack of Midas Chassidus (pious behavior), implying it was not technically a sin/cruelty. This supports the idea that immediate forgiveness isn't always a strict obligation, contradicting the simple reading of Hilchos De’os.
Part II: The Mitzvah of Tochacha (Halacha Zayin)
The Scope and Method
Who/What to Rebuke: The obligation applies to:
Bein Adam L'Chavero (Interpersonal sins).
Bein Adam L'Makom (Sins against God).
Derech Lo Tova (Improper paths): Even matters that aren't strict aveiros yet, but are bad character traits (De'os ra'os like greed or anger) or behaviors leading to sin.
The Methodology:
Must be in private (beino l’vein atzmo).
Must be gentle (lashon rakkah).
Must inform the sinner it is for their own benefit (tovaso) and their Olam Haba.
Timing: Past vs. Future
Does Tochacha apply to preventing a future sin or correcting a past one?
Rambam (Sefer HaMitzvos, Asei 205): It applies to both.
Prevention: Stopping the sin before it happens.
Correction: After the sin, one must rebuke to ensure the sinner does Teshuva. Since Teshuva is a Mitzvah, failing to rebuke leaves the sinner neglecting a Positive Commandment.
The Source of Obligation: Arvus vs. Tochacha
The Question: All Jews are guarantors for one another (Kol Yisrael Areivim). If I am responsible for your mitzvos, why do I need a specific verse ("Hocheich tochiach") to tell me to rebuke you? Arvus should mandate it automatically!
The Answer (R' Boruch Ber b’shem the Gra):
Arvus obligates you only when there is a chance of success (saving the person).
The verse Hocheich tochiach teaches that there is an obligation to rebuke even if he likely won't listen (according to the Smag and Re'em). The specific Mitzvah of Tochacha goes beyond the logical parameters of Arvus.
The Limit: When Do You Stop? (Ad Heichan)
The Rambam and other authorities differ on when the obligation to rebuke ceases.
The Rambam’s View: You must rebuke until the sinner strikes you (Makehu) AND explicitly says "I will not listen" (lo shomeia).
Logic: As long as he hasn't verbally rejected you, there is hope. Once he strikes AND verbally refuses, it is clear he will not change.
The Rama / Mishnah Berura: You stop if he strikes you OR curses you.
Logic: Cursing is equivalent to striking in this context; it shows he is a Leitz (scoffer).
The Chinuch: You stop when he is merely close to hitting (karov lehakos).
Logic: Based on the principle Al tochach leitz (Do not rebuke a scoffer). If he is violent enough to be close to hitting, he is a Leitz, and rebuking him will only cause him to hate you (pen yisna'eka). The Chinuch focuses on the nature of the recipient (is he a scoffer?), whereas the Rambam focuses on the utility (will he listen?).
Conclusion
The shiur concludes by noting the practical difficulty and the high standard the Rambam sets: One must persist in rebuke, motivated by love and Arvus, but must also know the boundaries of when persistence becomes counterproductive or dangerous.
חלק א': טיפול בתלונות (הלכה ו')
האיסור על שנאה שקטה
** ההלכה:** כאשר אדם אחד פוגע באחר, אסור לשתוק ולטפח שנאה בלב (לא ישטמנו וישתוק).
הפרדיגמה (אבשלום נגד אמנון): הרמב"ם מצטט את המקרה של אבשלום, ש"לא דיבר אל אמנון... כי שנא אותו". למרות שלאבשלום הייתה תלונה לגיטימית (אונס אחותו תמר), הוא סופג ביקורת על שתיקתו.
החינוך (מצווה 239): מסביר שהשתיקה מולידה שנאה פנימית (ישטמנו בליבו), אשר מובילה בהכרח לנזק (היזק). שתיקתו של אבשלום הובילה בסופו של דבר לרצח אח.
התרופה: המצווה היא לתקשר באופן מפורש. יש לשאול, "למה עשית לי כך וכך?" זה מקיים את הציווי של הוכח תוכיח (הוכח תוכיח).
החובה לסלוח (מכילה)
הכלל: אם הפוגע מתנצל, על הנפגע לסלוח. סירוב לעשות זאת נחשב לאכזריות (אכזריות).
המקור: אברהם אבינו התפלל עבור אבימלך למרות העוול שאבימלך עשה לו.
הסתירה הגדולה (סטירה) לגבי סליחה
השיעור מנתח סתירה בין שלושה פסקי הלכה שונים של הרמב"ם לגבי מתי סירוב לסלוח הופך ל"אכזרי":
הלכות דעות (6:6): משתמע שיש לסלוח מיד עם הבקשה כדי להימנע מלהיות אכזרי.
הלכות תשובה (2:10): גם משתמעת חובה מיידית ("אסור להיות אכזרי... אלא, כשיבקש, סלח").
הלכות חובל ומזיק (5:9): לגבי מי שפוגע פיזית באחר, הרמב"ם כותב שסירוב לבקשה הראשונה הוא רק חוסר שבח (אינו משובח). רק לאחר הסירוב השני או השלישי מכנים אדם אכזרי.
פתרונות (תירוצים) שנדונו:
נזק גופני לעומת פגיעה רגשית: אולי חובל ומזיק מאפשר יותר היסוס מכיוון שכאב פיזי (צער הגוף) קשה יותר לסלוח עליו מאשר עלבונות כלליים הנדונים בדעות.
הב"ח (חושן משפט 422): מבחין בין חבר לרב.
עם חבר: יש לסלוח מיד; סירוב הוא אכזריות.
עם רב: לממונה יש את הזכות לעכב בתחילה כדי לשמור על כבוד או ללמד לקח. לכן, איסור ה"אכזריות" מתחיל רק מאוחר יותר (בפעם השנייה).
המקרה של ר' חנינא (יומא 87ב): הגמרא מספרת שר' חנינא לא סלח לרב מיד. הגמרא מסבירה שזה היה חוסר מידת חסידות, ומשתמע שזה לא היה טכנית חטא/אכזריות. זה תומך ברעיון שסליחה מיידית היא לא תמיד חובה מוחלטת, בסתירה לקריאה הפשוטה של הלכות דעות.
חלק ב': מצוות תוכחה (הלכה ז')
ההיקף והשיטה
את מי/מה להוכיח: החובה חלה על:
בין אדם לחברו (חטאים בין אישיים).
בין אדם למקום (חטאים נגד אלוהים).
דרך לא טובה (דרכים לא נאותות): אפילו דברים שעדיין אינם עבירות מוחלטות, אלא תכונות אופי רעות (דעות רעות כמו תאוות בצע או כעס) או התנהגויות המובילות לחטא.
המתודולוגיה:
חייב להיות בפרטיות (בינו לבין עצמו).
חייב להיות עדין (לשון רכה).
חייב ליידע את החוטא שזה לטובתו (טובתו) ולעולם הבא שלו.
תזמון: עבר לעומת עתיד
האם תוכחה חלה על מניעת חטא עתידי או תיקון חטא בעבר?
רמב"ם (ספר המצוות, עשה 205): זה חל על שניהם.
מניעה: עצירת החטא לפני שהוא קורה.
תיקון: לאחר החטא, יש להוכיח כדי להבטיח שהחוטא יעשה תשובה. מכיוון שתשובה היא מצווה, אי הוכיח משאיר את החוטא מזניח מצוות עשה.
מקור החובה: ערבות לעומת תוכחה
השאלה: כל ישראל ערבים זה לזה (כל ישראל ערבים). אם אני אחראי למצוות שלך, מדוע אני צריך פסוק ספציפי ("הוכח תוכיח") כדי לומר לי להוכיח אותך? ערבות צריכה לחייב את זה אוטומטית!
התשובה (ר' ברוך בר בשם הגר"א):
ערבות מחייבת אותך רק כאשר יש סיכוי להצלחה (להציל את האדם).
הפסוק הוכח תוכיח מלמד שיש חובה להוכיח גם אם סביר להניח שהוא לא יקשיב (לפי הסמ"ג והרא"ם). המצווה הספציפית של תוכחה חורגת מהפרמטרים ההגיוניים של ערבות.
הגבול: מתי מפסיקים? (עד היכן)
הרמב"ם ורשויות אחרות חלוקים מתי החובה להוכיח פוסקת.
דעתו של הרמב"ם: יש להוכיח עד שהחוטא מכה אותך (מכהו) ואומר במפורש "לא אקשיב" (לא שומע).
לוגיקה: כל עוד הוא לא דחה אותך מילולית, יש תקווה. ברגע שהוא מכה ומסרב מילולית, ברור שהוא לא ישתנה.
הרמ"א / משנה ברורה: אתה מפסיק אם הוא מכה אותך או מקלל אותך.
לוגיקה: קללה שווה להכאה בהקשר זה; זה מראה שהוא ליץ (לץ).
החינוך: אתה מפסיק כשהוא רק קרוב להכות (קרוב להכות).
לוגיקה: מבוסס על העיקרון אל תוכיח ליץ (אל תוכיח לץ). אם הוא אלים מספיק כדי להיות קרוב להכות, הוא ליץ, והוכחה אותו רק תגרום לו לשנוא אותך (פן ישנאך). החינוך מתמקד בטבעו של המקבל (האם הוא לץ?), ואילו הרמב"ם מתמקד בתועלת (האם הוא יקשיב?).
סיכום
השיעור מסכם בציינו את הקושי המעשי ואת הסטנדרט הגבוה שהרמב"ם מציב: יש להתמיד בתוכחה, מתוך אהבה וערבות, אך גם לדעת את הגבולות מתי התמדה הופכת לבלתי יעילה או מסוכנת.
