B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
---
Thesis: The Metaphysical Necessity of Deception in the Exodus Narrative
The lecture presents a theological examination of the Israelites' departure from Egypt, specifically addressing the exegetical difficulty regarding Moses’ request to Pharaoh for a mere "three-day journey" into the wilderness, despite the intent for permanent liberation. The speaker argues that this deception was not a pragmatic geopolitical stratagem, but rather an ontological necessity for spiritual rectification (tikkun).
1. The Principle of Commensurate Rectification
Drawing upon the Shaarei Teshuva of Rabbeinu Yonah, the discourse establishes a foundational principle of repentance: the mechanism of repair must structurally mirror the mechanism of the initial corruption (kilkul). Just as Rabbeinu Yonah illustrates that eyes which sin by failing to guard the Torah must be rectified through tears—using the same organ for redemption—the collective redemption of Israel required a methodology that mirrored the cause of their exile.
2. The Primordial Conflict: The Serpent and the Stratagem of Cunning
The lecture invokes the Vilna Gaon’s interpretation of the Jacob and Esau narrative to elucidate the "three-day" ruse. Esau is identified as the spiritual heir to the Primordial Serpent (Nachash), whose defining characteristic is arumimyut (cunning or trickery). The lecture posits that Jacob, who represents the Adamic ideal of truth, was compelled to utilize deception to secure the blessings, adhering to the Psalmist’s dictum, "With the crooked you must show yourself subtle" (Psalm 18:27).
To restore humanity to the status of Adam HaRishon (Pre-Fall Adam), the corruption of the Serpent—deceit—had to be appropriated and sublimated for a holy purpose. Therefore, the Exodus, which serves as a reversal of the Fall, necessitated an act of holy trickery. The request for a three-day journey was the requisite "vaccination," utilizing a controlled dose of the Serpent’s own method to neutralize the metaphysical impurity of Egypt.
3. The Dialectic of Connection and Separation: Pharaoh vs. Joseph
The concluding segment addresses the juxtaposition of Pharaoh "sending" the people (Beshalach) and Moses retrieving the bones of Joseph. The speaker suggests that Pharaoh’s act of "sending" implied a lingering accompaniment or spiritual tether (shaychus) between the oppressor and the oppressed. To counteract this dangerous connectivity, the Israelites carried the remains of Joseph. Joseph is presented as the archetype of Havdalah (differentiation); having maintained his distinct identity and moral fortitude within the Egyptian milieu, his essence provided the necessary spiritual insulation to sever the bond with Pharaoh and ensure a complete separation.
תזה: הנחיצות המטאפיזית של המרמה בנרטיב יציאת מצרים
ההרצאה מציגה עיון תיאולוגי ומחשבתי ביציאת בני ישראל ממצרים, תוך התמקדות בקושי הפרשני הנוגע לבקשתו של משה מפרעה לצאת ל"דרך שלושת ימים" בלבד במדבר, וזאת למרות הכוונה המקורית לשחרור מלא וקבוע. הדובר טוען כי הונאה זו לא היוותה תחבולה גיאופוליטית פרגמטית גרידא, אלא כורח אונטולוגי לצורך השלמת התיקון הרוחני.
1. עקרון המידה כנגד מידה בתיקון
בהסתמך על "שערי תשובה" לרבינו יונה, הדרשה מבססת עיקרון יסוד במהות התשובה: מנגנון התיקון חייב להקביל באופן מבני למנגנון הקלקול הראשוני. כשם שרבינו יונה מדגים כי עיניים שחטאו באי-שמירת התורה חייבות לעבור תיקון באמצעות דמעות – תוך שימוש באותו איבר שקלקל לצורך הגאולה – כך הגאולה הקולקטיבית של עם ישראל דרשה מתודולוגיה שתשקף את שורש הגלות ותתקן אותו באותם כלים.
2. הקונפליקט הראשוני: הנחש ותחבולת העורמה
השיעור נדרש לפרשנותו של הגאון מווילנה (הגר"א) לסיפור יעקב ועשו כדי לבאר את תחבולת "שלושת הימים". עשו מזוהה בדרשה כיורשו הרוחני של הנחש הקדמוני, אשר מאפיינו המובהק הוא ה"ערמומיות". הדרשה גורסת כי יעקב, המייצג את האידיאל האדמי של האמת, נאלץ להשתמש במרמה כדי להבטיח את הברכות, בבחינת "עִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל" (תהילים י"ח, כ"ז).
על מנת להשיב את האנושות למדרגת "אדם הראשון" (לפני החטא), היה צורך לנכס את קלקולו של הנחש – את המרמה – ולבצע בו סובלימציה (עידון) למטרה של קדושה. לפיכך, יציאת מצרים, המהווה תיקון לחטא הקדמון, חייבה אקט של "מרמה דקדושה". הבקשה לדרך שלושת ימים היוותה את ה"חיסון" הנדרש, תוך שימוש במינון מבוקר של שיטת הנחש עצמה כדי לנטרל את הטומאה המטאפיזית של מצרים.
3. הדיאלקטיקה של חיבור והיפרדות: פרעה מול יוסף
חלקו המסכם של הדיון מתייחס לסמיכות שבין פעולת ה"שילוח" של פרעה ("בשלח פרעה") לבין לקיחת עצמות יוסף על ידי משה. הדובר מציע כי עצם האקט של ה"שילוח" מצד פרעה רמז על ליווי מתמשך או "שייכות" (זיקה רוחנית) שנותרה בין המדכא למדוכא. כדי לנטרל קישוריות מסוכנת זו, בני ישראל נשאו עמם את עצמות יוסף. יוסף מוצג כארכיטיפ של כוח ה"הבדלה"; כמי ששמר על זהותו הנבדלת ועל חוסנו המוסרי בתוך הסביבה המצרית, מהותו סיפקה את הבידוד הרוחני ההכרחי כדי לנתק את הזיקה לפרעה ולהבטיח היפרדות מוחלטת.
