רבי משה שפירא זצ"ל בהספד על הגר"מ חדש זצ"ל
תלמיד חכם שיש בו דעה
במדרש (ויקרא רבה א, טו) "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו", ומבואר שם שמשה לא היה נכנס בלא שיקרא לו הקב"ה, ושם "מכאן אמרו כל ת"ח שאין בו דעת נבלה טובה הימנו", ובפשטות איירי על דרך ארץ, שלא נכנס בלא שיקראו לו, והדבר תמוה וכי עד כדי שנבילה טובה הימנו.
משמע כאן וכן מבואר יסוד גדול בשערי קדושה להרח"ו זללה"ה, שם הקשה על מה שאמרו חז"ל (זוהר בראשית דכ"ז ע"ב וע' שבח קה, ב), כל הכועס כאילו עובד ע"ז, וכן מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגודעו כאשירה, דא"כ מדוע לא אסרה תורה את הכעס אם כל כך חמור הוא, וכן ע"ז הדרך בכל המידות שכתוב עליהם דברים נוראים.
וכתב שם דיסוד הדבר שהמידות יותר חמורות מן האיסורים, ופי' הדבר שמי שאין בו מידות מתוקנות לא שייך שיוכל להתחבר למצוות. הנפש השכלית היינו הנפש היותר גבוהה והטהורה שהיא הנפש האלוקית מתחברת לתרי"ג של הגוף, המה המרמ"ח ושס"ה איברים ע"י התרי"ג מצוות, דהיינו שהאדם נהיה חי ע"י התרי"ג מצוות, והמידות נמצאות המה בנפש היסודית שהיא היותר נמוכה ופשוטה שהיא יותר משותפת עם הגוף, ואם שם אין מידות הרי שהתרי"ג מצוות אינם יכולים לחול, היינו שאין אדם כזה יכול "להלביש" עליו התרי"ג מצוות.
ונראה מדבריו שכביכול שהקב"ה צונו בתרי"ג מצוות - לא צוה למי שאין בו נפש מתוקנת במידות, מכיוון שא"ז מאפשר חיבור לתרי"ג מצוות.
וא"כ "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" ביאורו, שעובד ע"ז הרי הוא מפקיע את עצמו מכל התרי"ג מצוות, והרי הוא נהיה מומר לכל התורה כולה. כמו"כ תלמיד חכם שאין בו דעת, הוא אינו אדם חי אין לו את החיי עולם נטע בתוכינו, שזהו רק באופן שהמידות מתוקנות, וא"כ הרי שנבילה טובה הימנו, כיון שמופקע הוא מחיי עולם.
ענין הדעות והמידות
ברמב"ם הל' דעות פ"א כתב על המצווה "להדמות בדרכיו", וצ"ב מקור המצווה הזו, דהנה בתורה לא נזכר המצווה הזו "להדמות", אכן מצינו והלכת בדרכיו וכן ולדבקה בו, מיהו נמצינו כן בדברי חז"ל, אך מ"מ אי"ז עיקר המצווה בלישנא דקרא. ושם האריך לבאר עוד קודם שהביא המצווה עצמה [בה"ה], על המידות וז"ל: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר, יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל כו', ויש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח ביותר, ויש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה, ויש שהוא בעל לב טהור מאד ולא יתאוה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להן, ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם, כענין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף, ויש מקצר נפשו שדיו אפילו דבר מעט שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג כל צרכו, ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול, ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעתו", ושם הל' ג: "שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא למלדן לעצמו, ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן או שכבר למד אחת מהן ונהג בה יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה", עכ"ל.
ובספר ראשית חכמה בפ' דרך ארץ הביא דברי חז"ל (ברכות סג, א), כפי הגירסא הזו: "תני בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה הוי אומר זה דרך ארץ", שנאמר "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך", והרי מבואר שבפסוק זה נאמרה פרשת דרך ארץ.
ושם ברמב"ם ה"ד, הדרך הישרה היא מדה בינונית, שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, לפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותם ומכוון אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו, ושם בה"ה ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד, ובסוף הל"ה ומצוויין אנו ללכת בדרכים האלו הבינוניים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר "והלכת בדרכיו". ושם ה"ו כך למדו בפירוש מצוה זו, "מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון" כו', ע"כ. ולכאו' תמוה דהיכן נאמרו הדרכים הבינוניים והאמצעיים הללו, בדברי חז"ל דמה הוא אף אתה.
אכן נר' מבואר כאן ברמב"ם חידוש, שהאדם צריך להיות בר דעת דהיינו שתהיה הנהגתו נובעת מתוך המתוך הדעת, והנה מצינו שחז"ל כינו את הדעת "מתקלא" פי' משקולת, היינו שהדעת שוקלת והדעת מכרעת.
ובשם האריז"ל כתוב, דעת הוא שש פעמים דעה, וזה על פי החשבון דו' פעמים "דעה" עולה בגימטריא "דעת", והביאור בזה הוא שהדעת כוללת את כל הששה קצוות של דעה שמצינו, שש קצוות היינו המצב שהאדם נמצא באופן שיש משהו לפנים שלשם הוא הולך ויש משהו לאחור שמשם הוא מתרחק, ויש למעלה הימנו ויש למטה הימנו שהוא מקום נמוך ותחתון שיש ליזהר מלירד אליו, יש ימין שהוא העיקר היינו המקום שנמצא כוחו של האדם כאדם המשתמש ביד ימין שהיא עיקר, ויש שמאל, וכל צד כזה יש בו שיקול והכרע, ועל כן הוא מכונה דעה וצירוף כל זה הוא דעת.
והנה בורא העולם ברא את עולמו בחכמה בתבונה ובדעת, וכמפורש בפסוק (משלי כד ג-ד) "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים". מבואר כביכול שהנהגתו ית' היא הנהגה מתוך הדעת, היינו שהיא הקובעת והמכרעת את הנהגתו ית'.
והמצוה דהוי דומה לו, אין הכוונה לעשות מה שהוא עושה שאי"ז ביכולת בשר ודם, אלא הפי' שנבראנו על ידו ית' באופן שאנו דומים לו והמצוה להיות בצלם אלוקים, וזה כל דרכיו והנהגותיו ית' מתחייבים המה מן הדעת שהטביע בנו. וכמו שמצינו בבצלאל שנא' עליו ואמלא אותו בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה, ואמרו ע"ז חז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, היינו שזו הצורה שהוא ית' ברא את העולם.
ואלו הם דברי חז"ל הנ"ל איזוהי פרשה קטנה כו', היינו שעל האדם לעשות רק מה שמתחייב מן הדעת שנצרך לזה שיקול והכרעה, זהו "בכל דרכיך דעהו", ואדם שמידותיו אינם מתוקנות הרי שהן המובילות אותו, וכדברי חז"ל (בראשית רבה ז, ז) "רשעים ברשות ליבם צדיקים ליבם ברשותם", והיא המצווה להידמות בדרכו דהיינו שיהיה מוביל את מידותיו עפ"י שיקול הדעת. [ועי"ז חיבר קדוש עליון רבנו הרמ"ק את ספר תומר דבורה, ללמד שהאדם נברא בדמות הצורה העליונה, וזוהי חובתו ליראות כדוגמא של מעלה, דהיינו להידמות בדרכיו דמה הוא אף אתה].
ובעצם בדברי חז"ל הללו מבואר דברי הרח"ו הנ"ל, שהאדם שאין בו דרך ארץ דהיינו מידות, הרי שאין תרי"ג מצוות יכולים להתקיים על ידו, הוא אינו בר הכי כ"כ להיות מקבל תורה.
ישנו דבר תימה בהמשך דברי הרמב"ם (שם פ"ג ה"ד) חז"ל: "צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר, כיצד כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בלבו לקבץ ממון בלבד אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה, וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד כו', אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד" כו', עכ"ל. ולכאו' תמוה דאי"ז שייך להל' דרך ארץ, מה שכל הנהגת האדם לש"ש, אלא זה שייך לכאו' לעובד מאהבה כהמבואר ברמב"ם בהל' תשובה פ"י ה"א: "אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה כו', ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה כו', אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ" כו', ושם ה"ב: "העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה" כו' עכ"ל.
ישנן מעלות עליונות לעבוד מאהבה, היינו לרצות לעשות רצונו מאהבתו ית', [וזהו בתמצית ענין ספר המדע], ואין זה מעלת כל אחד, מיהו בכל דרכיך דעהו זוהי הלכה בהל' דרך ארץ.
בידוע מש"כ חז"ל בתד"א (פר' א), "לשמור את דרך עץ החיים". 'דרך' - זו דרך ארץ, 'עץ החיים' - זו תורה, וכן מצינו (ילקוט שמעוני בראשית לד): "כ"ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה", דהיינו שזהו דבר שמתחילת הבריאה, וחיוב של דרך ארץ חל ביום שבו ברא הקב"ה את האדם בצלם אלוקים, שהוא יום שישי של מעשה בראשית, וזה היה כ"ו דורות קודם מתן תורה, ומבואר דישנה דרך שדרכה מגיעים לתורה, ומי שלא הולך בדרך הזו לא יגיע לתורה. וא"כ ת"ח שאין בו דעה נבילה טובה הימנו, היינו שאין לו חיבור נשמה וגוף אמיתי, הוא אינו חי כמו שצריך, אין לו צלם אלוקים, וממילא נבילה טובה הימנו.
עוד מצינו לגבי איסור רציחה שנאמר בפסוק (בראשית ט, ו): "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם", הרי נמצינו דאיסור רציחה מטעם שהאדם נברא בצלם אלוקים, דזוהי החשיבות של האדם.
הרב רבי משה זכר צדיק לברכה, היה בהצטיינות גדולה תלמיד חכם שיש בו דעת, וכל מעשיו היו מעשים של בר דעת. חבל על דאבדין, בורא העולם לקח מהעולם תלמיד חכם שהיה מצוין בדרגא הזו. שנבין מה הפסדנו, נטל עמו כמה וכמה חמודות והלך לו, וכפי שהכרתיו מנעוריו היה בו כח זה של הדעת עוד מאד.
הקב"ה ינחם את כל בני המשפחה, ואת כל ממשיכי דרכו יעזרם וייתן להם הכוח להזות ממשיכים את מה שהתחיל, ונזכה במהרה שיתקיים בנו ובלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, אמן.
