B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
---
The Dialectic of Spiritual Affliction: From Idolatry to Heresy in the Covenant of Moab
I. The Exegetical Anomaly: Temporal Permanence in Deuteronomic Rhetoric
The discourse begins by identifying a critical hermeneutic disjunction regarding the destruction of the Egyptian army. While the Book of Exodus recounts the drowning of the Egyptians at the Red Sea, it is only in the retrospective homilies of Moses—specifically in Deuteronomy 11:4—that the text appends the temporal qualifier "until this day" (ad hayom hazeh).
The lecture posits that this specific phrasing is not merely a historical footnote but a theological demarcation. In the context of the Covenant of Moab (Bris Arvos Moav), Moses is not addressing the generation of the Exodus, but rather the future generations who were "not present with us today" (Deut. 29:14). The phrase "until this day" implies a total, ontological erasure of the Egyptian threat—a permanent negation. This stands in stark contrast to the internal spiritual threats facing Israel, which are cyclical and mutating rather than terminal.
II. The Metaphysics of the Second Temple: The Premature "Slaughter"
A pivotal element of the lecture is the analysis of the transition between the First and Second Temple eras. Relying on Talmudic aggadah (Yoma 69b), the speaker discusses the Anshei Knesses Hagedolah (Men of the Great Assembly) and their successful petition to God to "slaughter" the Yetzer Hara (evil inclination) for Avodah Zarah (idolatry).
However, the lecture frames this spiritual victory as paradoxically problematic because it was "premature" (kodem zimna).
The Eschatological Ideal: True eradication of evil is reserved for the End of Days (Acharis Hayamim), specifically identified with the eradication of the "spirit of impurity" (Zechariah 13:2). This final stage requires the concurrent, overwhelming revelation of Divine Truth.
The Second Temple Reality: The Men of the Great Assembly removed the desire for idolatry without the accompanying total revelation of God. Consequently, the vacuum left by the absence of idolatry could not be filled solely by holiness, necessitating a mutation in the nature of evil itself.
III. Anthropological Theology: The "Wild Donkey" and the Rejection of the Yoke
To explain this mutation, the lecture employs a theological anthropology based on the verse "Man is born a wild donkey" (Job 11:12). The fundamental nature of the unrefined human is the rejection of subjugation (shiabud).
Idolatry as Misguided Subjugation: Even in the worship of idols (Avodah Zarah), there remains a psychological framework of submission; the idolater still bows to a higher power, albeit a false one. The human capacity for awe and service remains intact, though misdirected.
Heresy as Total Rebellion: When the inclination for idolatry was removed, the "wild donkey" nature of man did not disappear. Deprived of the impulse to worship false gods, but still resistant to the restrictions of the Torah, the human psyche pivoted toward Heresy (Kefirah/Minus). Heresy represents a shedding of the yoke entirely—a refusal to submit to any authority, divine or otherwise.
IV. The Genealogy of Heresy: The "Root" in Parshas Nitzavim
This historical-psychological shift unlocks the deeper meaning of the warning in Parshas Nitzavim regarding a "root flourishing with gall and wormwood" (Deut. 29:17).
The Hidden Threat: Moses warns of a "root" rather than a fully formed tree. The lecture argues this prophecy addresses the Second Temple era and beyond. While the "tree" (active idolatry) would be felled by the Great Assembly, the "root" (the potential for atheism and secularism) would remain underground, waiting to sprout.
The Shift to Minus: The era of the Second Temple is identified as the hatching ground for sectarianism (Tzatz Haminus). The lecture asserts that all modern manifestations of secularism and atheism are merely the developed branches of this specific spiritual mutation that occurred when the capacity for worship was damaged.
V. The Etiology of Redemption: Nagof v’Rafo
The lecture concludes by harmonizing these negative historical developments through the lens of Isaiah 19:22: "And the Lord shall smite Egypt: smiting and healing" (Nagof v’Rafo).
Permanent vs. Temporary Destruction: The destruction of the Egyptian army was a "smiting" without healing—hence the phrase "until this day" implying they are gone forever.
Therapeutic Affliction: Conversely, the spiritual descents of Israel—from idolatry to heresy—are framed as illnesses (Machala). An illness is, by definition, a deviation from a healthy state that implies the possibility of recovery.
The current prevalence of heresy is diagnosed not as a terminal state but as a severe, perhaps necessary, illness that precludes the Messianic age. Just as the physical "smiting" induces a healing process, the spiritual crisis of heresy is a preparatory stage for the final revelation. In the End of Days, the "wild donkey" nature will finally be tamed not by the suppression of idolatry, but by the undeniable revelation of Divine Sovereignty, turning the "sickness" of the ages into the ultimate cure.
הדיאלקטיקה של החולי הרוחני: מעבודה זרה למינות בברית ערבות מואב
המאמר פותח בזיהוי קושי פרשני מהותי הנוגע לתיאור השמדת צבא מצרים. בעוד שספר שמות מתאר את אירוע הטביעה בים סוף כהווייתו, הרי שרק בנאומי הסיכום של משה רבינו – ובפרט בדברים י"א, ד' – מוסיף הכתוב את ציון הזמן המובהק: "עַד הַיּוֹם הַזֶּה".
השיעור מבאר שביטוי זה אינו ציון היסטורי גרידא, אלא הבחנה תיאולוגית עמוקה. בהקשר של ברית ערבות מואב, משה אינו פונה רק לדור יוצאי מצרים, אלא דווקא לדורות העתידיים, "אֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כ"ט, י"ד). הביטוי "עד היום הזה" מלמד על מחיקה אונטולוגית מוחלטת של האיום המצרי – ביטול נצחי ושורשי. זאת בניגוד חריף לאיומים הרוחניים הפנימיים המרחפים על ישראל, שהם מחזוריים ומשתני צורה, ולא סופניים.
ב. המטאפיזיקה של בית שני: השחיטה שקדמה לזמנה
נדבך מרכזי במהלך הוא הניתוח של המעבר בין ימי בית ראשון לבית שני. בהתבסס על דברי הגמרא (יומא ס"ט ע"ב), המאמר דן באנשי כנסת הגדולה ובהצלחתם לבקש רחמים ולשחוט את יצר הרע של עבודה זרה.
עם זאת, ניצחון רוחני זה מוצג כבעייתי באופן פרדוקסלי, משום שהתרחש בבחינת "קודם זמנה":
האידיאל האסכטולוגי: ביעור הרע המוחלט שמור לאחרית הימים, כפי שנאמר "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" (זכריה י"ג, ב'). שלב סופי זה מחייב גילוי אלוקי מלא ומקביל של האמת.
המציאות של בית שני: אנשי כנסת הגדולה עקרו את התשוקה לעבודה זרה, אך ללא גילוי שכינה טוטאלי המקביל לכך. כתוצאה מכך, החלל שנוצר בהיעדר יצר העבודה זרה לא התמלא כולו בקדושה, מה שחייב את הרוע לשנות את פניו ואת מהותו.
ג. אנתרופולוגיה תיאולוגית: "עיר פרא" ופריקת העול
כדי להסביר תמורה זו, המאמר משתמש בהגדרה המהותית של האדם על פי הפסוק: "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב י"א, י"ב). טבעו היסודי של האדם הבלתי-מתוקן הוא ההתנגדות לשיעבוד.
עבודה זרה כשיעבוד מוטעה: אפילו בעבודת אלילים ישנה מסגרת פסיכולוגית של הכנעה; עובד האלילים עדיין משתחווה ומתבטל לכוח עליון, גם אם הוא שקרי. כוח העבודה והיראה נשמר, אך כיוונו מוטעה.
מינות כמרד מוחלט: כאשר נעקר יצר העבודה זרה, טבע ה"פרא" של האדם לא נעלם. בהיעדר הדחף לעבוד אלים אחרים, אך עדיין מתוך התנגדות להגבלות התורה, פנתה הנפש האנושית לכיוון המינות והכפירה. הכפירה מייצגת פריקת עול מוחלטת – סירוב להיכנע לכל סמכות שהיא, אלוקית או אחרת.
ד. הגניאלוגיה של הכפירה: ה"שורש" בפרשת ניצבים
תזוזה היסטורית-פסיכולוגית זו חושפת את עומק האזהרה בפרשת ניצבים אודות "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים כ"ט, י"ז).
האיום הסמוי: משה מזהיר מפני "שורש" ולא מפני עץ גמור. המאמר טוען כי נבואה זו מכוונת לתקופת בית שני ואילך. בעוד ה"עץ" (עבודה זרה פעילה) ייכרת על ידי אנשי כנסת הגדולה, ה"שורש" (הפוטנציאל לאתאיזם וחילון) יישאר טמון בקרקע, ממתין לפרוץ.
"צץ המינות": תקופת בית שני מזוהה כזמן שבו "צץ המינות" (כלשון הרמב"ם). כל גילויי החילון והכפירה המודרניים אינם אלא ענפים שהתפתחו מאותה מוטציה רוחנית ספציפית שהתרחשה כאשר נפגם כוח השיעבוד והעבודה בנפש.
ה. האטיולוגיה של הגאולה: נגוף ורפוא
המאמר מסכם בהרמוניזציה של התהליכים ההיסטוריים הקשים הללו דרך הפריזמה של ישעיהו י"ט, כ"ב: "וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא".
השמדה נצחית מול זמנית: מכת מצרים הייתה "נגוף" ללא רפואה – ועל כן הביטוי "עד היום הזה" מלמד על היעלמותם המוחלטת.
ייסורים תרפויטיים: לעומת זאת, הנפילות הרוחניות של ישראל – המעבר מעבודה זרה למינות – מוגדרות כמחלה. מחלה, בהגדרתה, היא סטייה ממצב בריא המרמזת על אפשרות של החלמה.
התפשטות המינות בימינו מאובחנת לא כמצב סופני, אלא כמחלה קשה, ואולי אף הכרחית, המקדימה את ימות המשיח. כשם שה"נגוף" הפיזי מוביל לתהליך של ריפוי, כך המשבר הרוחני של הכפירה הוא שלב מכין לגילוי הסופי. באחרית הימים, טבע ה"עיר פרא" יתוקן סוף-סוף לא על ידי דיכוי יצר העבודה זרה, אלא על ידי הגילוי הבלתי-ניתן להכחשה של מלכות שמים, שיהפוך את "מחלת הדורות" לרפואה השלמה.
