This story was told by the Chassid, Reb Yitzchak Schechter a”h, a few days before his passing. (I believe it was on Chai Kislev, 5745/1984).
And this is what he related:
In my youth, I hit a period where I fell into a severe personal crisis. Emotional difficulties, etc.
I should mention that by nature, I am a strong man, fierce of spirit; I don't break easily—what you call "tough."
I had gone through very hard things and never broke. But back then, I was very close to the breaking point.
I thought to myself that only the Gerrer Rebbe could help me. He was then near the beginning of his leadership.
[There was some prior connection. His father, the Chassid Reb Yaakov, was somewhat connected to the Imrei Emes. But that’s a different story.]
I traveled to him. I went in and wanted to pour out my heart.
The Rebbe asked me, "Yitzchak, did you eat today?"
I said no, but that it wasn't important at all.
The Rebbe said to me, "First of all, eat."
(I had heard that sometimes the Rebbe would be fasting and didn't want it known, so he would feed someone else. In any case, he commanded me to eat.)
He instructed me to wash for bread (netilas yadayim) and brought me a towel. He sat opposite me and fixed his burning eyes upon me.
Even though back then I was used to rushing through blessings a bit, in front of the Rebbe's eyes I recited the bracha like it was Ne’ilah...
I ate a kezayis. Every bite small and gentle, in front of the Rebbe's drilling eyes. Even though that is not my style of eating...
I finished. I wanted very much to start talking.
Suddenly, the Rebbe himself serves me a portion. He obligates me to eat. I can barely swallow. But I must. And all this while the Rebbe just sits there, staring at me.
The food was already stuck in my throat. But the Rebbe serves me another portion... same as before. Drinks were also served.
Then dessert.
Then Birkat Hamazon. With no choice, I bentched slowly and with as much kavanah as I could muster.
Finally, it was over.
Now I would start to pour out my heart. But the Rebbe says to me: "You were hungry and thirsty. Baruch Hashem you ate. Go in health (for gezunterheit)."
I start to beg for my life, saying I didn't come to eat. But the Rebbe insists. "You ate, you are satisfied, go." And he practically pushes me out.
I walked to the bus completely shaken. Despairing. My last resort was also blocked off. I broke.
The entire way to Tel Aviv I cried bitter tears. Before this, I had never cried in my life!!
I get off in Tel Aviv. I feel a hand on my shoulder. I turn around and see one of the Rebbe’s people (Gurei Ha’ari).
"The Rebbe told me to travel with you on the same bus, and if I see that you are crying on the way, I should tell you to return to him immediately, and this time he will hear you and help you...."
I got back on the bus to Jerusalem.
I went in again. The Rebbe listened to everything. He comforted, encouraged, and guided me.
He dictated a list of ten resolutions (kabbalos) for me. I had to write them in my own handwriting and sign it in front of him. [Author's note: I don't remember if the Rebbe kept the paper].
And know that several decades have passed since then [about 35 years], and I have never violated a single resolution. Even though it included some difficult things regarding set times for learning every day, davening with a minyan, shmiras einayim (guarding the eyes) according to the Rebbe's standards, and more.
Baruch Hashem, I came out of the crisis, and as is known, I built a faithful Jewish home. And of course, I remained connected with every fiber of my being.
Many years later, I had a special moment of favor (eis ratzon) with the Rebbe. I felt brave enough to ask.
I asked if the Rebbe remembered the beginning of my connection to him, and why he acted the way he did. It had bothered me greatly all those years.
The Rebbe said he remembered very well.
"The reason was that I saw that you were 'a harter nuss' [a tough nut to crack]. And that is the reason people didn't succeed with me. Because I was strong and didn't truly surrender. I would immediately revert to my old ways.
"So I saw that you were very close to the point of surrender (hachna’ah), but just a little bit more was missing. Therefore, I pushed you a little harder, so that you would break and be in a state of submission, so I could place upright behaviors upon you that you would actually fulfill.
"And the fact is that you indeed accepted them with a whole heart and fulfilled them, Baruch Hashem...."
Thus far from the mouth of the aforementioned Chassid. May his memory be a blessing.
אפתח בסיפור שסיפר לי הרה"ח ר' יצחק שכטר ע"ה כמה ימים לפני פטירתו. (דומני בח"י כסלו תשמ"ה).
וכך סיפר:
בבחרותי הגיע זמן שנקלעתי למשבר אישי כבד. קושי רגשי וכו'.
אציין שבטבעי אני איש חזק, עז נפש, לא נשבר מהר, מה שנקרא קשוח.
דברים קשים מאד עברו עלי ומעולם לא נשברתי. אבל אז הייתי מאד קרוב להישבר.
חשבתי לעצמי שרק הרבי מגור יוכל לעזור לי. הוא היה אז קרוב לתחילת ההנהגה.
[היה לפני כן קצת קשר. אביו הרה"ח ר' יעקב היה קצת קשור לאמרי אמת. אבל זה סיפור אחר].
נסעתי אליו. נכנסתי ורציתי לשפוך מה שעל ליבי.
הרבי שאל אותי, יצחק, אכלת היום? אמרתי שלא, אבל זה לא חשוב בכלל.
הרבי אמר לי, קודם כל תאכל.
שמעתי שלפעמים הרבי היה בתענית ולא רצה שיידעו, ואז היה מאכיל למישהו. עכ"פ הוא ציוה עלי לאכול.
הוא הורה לי ליטול ידיים, והביא לי מגבת.
ישב מולי ונעץ בי את עיניו הבוערות.
למרות שהייתי אז בתקופה ההיא רגיל לברך קצת בחטיפה, אבל מול עיני הרבי בירכתי כמו בנעילה...
אכלתי כזית. כל ביס קטן ובעדינות. מול עיני המקדח של הרבי. למרות שזה לא סגנון האכילה שלי...
סיימתי. רציתי מאד להתחיל לדבר.
והנה הרבי בעצמו מגיש לי מנה. מחייב אותי לאכול. אני בקושי בולע. אבל מוכרח. והכל תוך כדי שהרבי פשוט יושב ונועץ בי עיניים.
האוכל כבר נתקע לי בגרון. אבל הרבי מגיש לי עוד מנה.. הכל כנ"ל. גם שתייה הוגשה.
אחר כך מנה אחרונה.
אחר כך ברכת המזון. בלית ברירה בירכתי לאט ובכוונה כמה שיכולתי.
סוף סוף הענין הסתיים.
עכשיו אתחיל לשפוך. והנה הרבי אומר לי. היית רעב וצמא. ב"ה אכלת סע לחיים ולשלום (פאר גיזונטער הייט).
אני מתחיל להתחנן על נפשי שלא באתי לאכול. אבל הרבי מתעקש. אכלת, שבעת, לך. ובערך דוחף אותי החוצה.
הלכתי לאוטובוס כולי נרעש. מיואש. המוצא האחרון שלי גם סתום. נשברתי.
כל הדרך לתל אביב בכיתי בדמעות שליש. לפני כן אף פעם בחיי לא בכיתי !!
אני יורד בתל אביב. אני חש יד על כתפי. מסתובב, רואה מישהו מגורי הארי. (פון רעבנס מענטשין).
"הרבי אמר לי לנסוע איתך באותו האוטובוס, ואם אראה שאתה בוכה בדרך, שאומר לך מיד לחזור אליו, והפעם הוא ישמע אותך ויעזור לך"....
עליתי שוב לאוטובוס ירושליימה.
נכנסתי שוב. הרבי הקשיב להכל. ניחם ועודד והדריך.
הוא הכתיב לי רשימה של עשר קבלות. שאכתוב בכתב ידי ואחתום על זה בפניו. [א.ה. לא זוכר אם הרבי השאיר זאת אצלו].
ותדע לך שעברו מאז כמה עשורים [בערך 35 שנה], ולא עברתי מעולם על שום קבלה.
למרות שהיה כלול שם כמה דברים קשים, על קביעות עיתים כל יום, תפילה בציבור, שמירת העיניים במושגים של הרבי, ועוד.
ב"ה יצאתי מהמשבר וכידוע הקמתי בית נאמן בישראל. וכמובן נשארתי כבר קשור בכל נימי נפשי.
כעבור שנים רבות, היתה לי פעם עת רצון מיוחדת אצל הרבי. והרגשתי אומץ לשאול.
שאלתי אם הרבי זוכר את תחילת ההתקשרות שלי, ומדוע נהג כפי שנהג. זה הציק לי מאד כל השנים.
הרבי אמר שהוא זוכר טוב מאד.
והסיבה מכיון שהוא ראה שאני א הארטער ניס [אגוז קשה].
וזו הסיבה שלא מצליחים איתי. כי אני חזק ולא נכנע באמת. ומיד חוזר לסורי.
אז ראיתי שאתה מאד קרוב לנקודה של הכנעה, אבל היה חסר רק עוד קצת.
לכן דחקתי בך עוד קצת, שתישבר ותהיה במצב של הכנעה, ואוכל להטיל עליך הנהגות ישרות שתקיימם.
ועובדה שאכן קיבלת בלב שלם וקיימת ב"ה....
עד כאן מפי הרה"ח הנ"ל. יהי זכרו ברוך.
