“Artificial intimacy: who do we become when we talk to machines?” This is the title of an interview conducted earlier this year with Sherry Turkle, a professor at MIT who has spent her career studying the impact of digital technologies on our inner lives. Turkle is concerned that the growing trend of using AI chatbots as friends, lovers, confidants, and therapists will diminish our capacity to empathize and to accept and live with vulnerability. This leads Turkle to suggest a litmus test when considering any AI tool: “Does the AI enhance inner life, or does it inhibit inner life?”
Character development and the cultivation of a spiritually-oriented inner life are at the center of many faith traditions, and religious communities have a growing interest in the broader topic of the relations between digital technologies and character. Fortunately, during the 20th century, when the phrases “technological society” and “technological age” first appeared, some theologians turned their attention to the technology of their time. What they wrote may offer us both inspiration and guidance as we address contemporary challenges.
One such figure was Abraham Joshua Heschel (1907-1972), a Jewish theologian, historian, and social activist in 20th-century Germany and America. He devoted himself to the renewal of Jewish life and faith (which he thought had become too secular and pragmatic) and to the proposition that a Jewish way of thinking and behaving could help overcome what many in the mid-20th century called “the crisis of Western civilization.”
For Heschel, the foundational problem with modern technology was its negative impact on our inner lives. Advances in energy production, transportation, communication, building construction, and medical care had the cumulative effect of increasing our hubris. He wrote, “Dazzled by the brilliant achievements of the intellect in science and technique, we have been deluded into believing that we are the masters of the earth and our will [is] the ultimate judge of what is right and wrong.”
Technological development also created artificial needs and made us more aggressive in the quest to satisfy them: “There are no material wants that science and technology do not promise to supply. To stem the expansion of man’s needs, which in turn is brought about by technological and social advancement, would mean to halt the stream on which civilization is riding. Yet the stream unchecked may sweep away civilization, since the pressure of needs turned into aggressive interests is the constant cause of wars and increases in direct proportion to technological progress.”
The result was that we lost our connection with God and became self-centered, viewing nature and people as mere things to use for our selfish desires: “He who sets out to employ the realities of life as means for satisfying his own desires will soon forfeit his freedom and be degraded to a mere tool.” The drive for power and profit, along with the attitude that all that is possible should be done, culminated in the two World Wars, the Holocaust, and Hiroshima and Nagasaki.
The antidote was a renewal of authentic religious practice. Religious practice could transform our inner lives, cultivating what Heschel called “the life of piety.” An exemplar practice is the Sabbath. This celebration works because it restricts our engagement with technology, allowing us the time to connect with God: “a day of detachment from things, instruments and practical affairs, as well as of attachment to the spirit.” The goal is inner transformation: to shift the focus of our desire from things to God’s concerns: “to work with things of space but to be in love with eternity. Things are our tools; eternity, the Sabbath, is our mate.” Indeed, all of Judaism aims for inner transformation: “the purpose of observance is to train us in achieving spiritual ends.”
The goal, Heschel asserts, is to cultivate piety: reverence, love, sensitivity to suffering, and awareness of God’s need for us to bring compassion and justice into the world. This approach to religion is aligned with what we call virtue ethics – the cultivation of good character traits as the foundation for a good life. For Heschel, this endeavor required a connection with God, for only with this connection do we have the power to tame the many contradictory impulses inside us. The 20th century had seen the eruption of unprecedented violence and barbarism, and only a God-centered effort to cultivate piety would allow us to preserve our humanity in an age dominated by ever-more-powerful technologies.
Heschel believed that piety provides us with “inner liberty … being exempt from the domination of things,” and that this allows us to make better decisions about the development and use of technology. The modern period had been characterized by saying “Yes” to ever more technological opportunities: “Omnivorous in his desire, unrestrained in his efforts, tenacious in his purpose, [man] is gradually changing the face of the earth; and there seems to be none to deny him or challenge his eminence.” So, like the prophets of Biblical times who said “No” to condemn the habits and assumptions of their time, Heschel often said “No” in his time. But his approach was broader than that. Coming to the world of technology as a pious person would mean making wise decisions about what we should do and not do, and whether we should move forward or delay our embrace of technology to address other priorities.
In the 1960s, Heschel took a stand on some of the most prominent technology issues of his day. He approached these issues by considering their relationship to our inner life.
On space exploration: spend money to solve the problems of poverty (an act of compassion) rather than exploring space and winning the race to the moon (a sign of suspicion, pride, and indifference).
On medical care: invest money to cure disease and relieve suffering (an act of compassion) rather than developing technologies with the aim of conquering death (an act of hubris).
On automation: automate work using computers to ease hard labor, if those put out of work receive job training (an act of compassion), but do not automate the medical system or develop computers to replace physicians (an act of greed), since that will lead to treating patients and doctors as machines and not as persons (an act of dehumanization).
Whether or not we agree with Heschel’s overall evaluation of modern technology or his views about specific technology issues, he reminds us that the relationship between technology and character is a topic of ultimate importance to people of faith. The urgency of this topic will only increase as LLMs, chatbots, AI companions and other forms of artificial intelligence become more a part of our lives. Like social media, many of these technologies are designed to impact our inner lives – to keep our attention and manipulate our emotions. This calls us to answer these questions: What sort of inner lives do we want to cultivate? What role can religious practices play? And how should our spiritually-oriented character impact decisions about the development and use of technology?
Heschel also noted how technology creates "artificial needs" and turns humans into instruments of production and consumption:
"He who sets out to employ the realities of life as means for satisfying his own desires will soon forfeit his freedom and be degraded to a mere tool." In today's context, scholars invoke these lines when discussing AI companions, algorithmic decision-making in medicine or justice, or the replacement of human care with automated systems—processes that can reduce persons to data points.
"Dazzled by the brilliant achievements in science and technique, we have been deluded into believing that we are masters of the earth and our will the ultimate criterion of what is right and wrong. … We are impressed by the towering buildings of New York City. Yet not the rock of Manhattan nor the steel of Pittsburgh but the law that came from Sinai is their ultimate foundation.”
Heschel, Man is Not Alone (New York: Harpar & Row, Publishers, 1966 [1951]), pp. 39-40, 146-47.
“There are no material wants that science and technology do not promise to supply. To stem the expansion of man’s needs, which in turn is brought about by technological and social advancement, would mean to halt the stream on which civilization is riding. Yet the stream unchecked may sweep away civilization, since the pressure of needs turned into aggressive interests is the constant cause of wars and increases in direct proportion to technological progress.”
Heschel, Man is Not Alone, p. 183.
“He who sets out to employ the realities of life as means for satisfying his own desires will soon forfeit his freedom and be degraded to a mere tool. Acquiring things, he becomes enslaved to them; in subduing others, he loses his own soul.”
Heschel, Man is Not Alone, p. 189.
“On the Sabbath, we live, as it were, independent of technical civilization: we abstain primarily from any activity that aims at remaking or reshaping the things of space. … In the tempestuous ocean of time and toil there are islands of stillness where man may enter a harbor and reclaim his dignity. The island is the seventh day, the Sabbath, a day of detachment from things, instruments and practical affairs, as well as of attachment to the spirit.”
Heschel, The Sabbath (New York: Farrar, Straus, and Giroux, 2005 [1951]), pp. 28-29.
“Inner liberty depends upon being exempt from domination of things as well as from domination of people. There are many who have acquired a high degree of political and social liberty, but only very few are not enslaved to things. This is our constant problem – how to live with people and remain free, how to live with things and remain independent.”
Heschel, The Sabbath, p. 89
“This, then, is the answer to the problem of civilization: not to flee from the realm of space; to work with things of space but to be in love with eternity. Things are our tools; eternity, the Sabbath, is our mate. Israel is engaged to eternity. Even if they dedicate six days of the week to worldly pursuits, their soul is claimed by the seventh day.”
Heschel, The Sabbath, p. 48.
“All observance is training in the art of love. … the goal of all performing is in transforming the soul.”
Heschel, God in Search of Man (New York: Farrar, Straus and Giroux, 1955), pp. 307, 310.
Inner Liberty and Piety as Antidotes
Heschel saw piety and the cultivation of inner life as essential for maintaining freedom from domination by "things" and instruments. He viewed the Sabbath as an "island of stillness" where one detaches from practical affairs and reclaims dignity. Contemporary applications suggest that practices fostering awe, reflection, and human connection (prayer, study, community) serve as a "litmus test" for technology: Does AI enhance or inhibit inner life?
Personhood and the Inability to Automate the Soul
Heschel emphasized that true humanity lies in transcendence, moral responsiveness, and the capacity for radical amazement before the mystery of being. He questioned reducing life to mechanics: "What constitutes being human, personhood? The ability to be compassionate, to feel another's pain, to be sensitive to the divine spark in every human being." This resonates in discussions about whether AI can truly empathize, create art with soul, or replace roles requiring moral intuition (e.g., physicians, rabbis, therapists). Heschel would likely argue that no machine, however sophisticated, can experience awe, repent, or stand in covenantal relationship with the divine.
Prophetic Urgency in a Technological Age
Heschel's voice called for responsibility amid crisis. Modern interpreters see AI as a "spiritual threshold"—not inherently evil, but demanding ethical vigilance to prevent dehumanization. Automation might ease toil (a compassionate act), but automating care or judgment risks treating persons as machines (an act of greed).
A "Heschelian" Reflection on AI (in His Spirit)
If Heschel were to address AI today, he might say something like this (drawn faithfully from the spirit and language of his writings):
In an age when machines speak with the tongues of angels yet know nothing of wonder, when algorithms predict our desires before we feel them, we risk the ultimate eclipse—not of the sun, but of the soul.
Technology promises mastery, but delivers bondage to novelty and speed. Artificial intelligence may imitate thought, but it cannot tremble before the ineffable. It may simulate compassion, but it cannot hear the cry of the widow or feel the shame of the oppressed.
The question is not whether we can build ever more powerful machines, but whether we can remain human in their presence—whether we can preserve radical amazement, the piety that detaches us from things, and the prophetic courage to say: here humanity ends and idolatry begins.
For man is not alone, and God is not indifferent. In the quiet of Shabbat, in the breaking of bread with another, in the silent awe before a child's first question—we remember what no machine can know: that to be is to be known by the One who searches for man.
Heschel's legacy reminds us that technology, including AI, must be judged not by its cleverness but by whether it helps or hinders our ability to live as images of the divine—witnesses to wonder, agents of justice, and partners in the repair of the world.
"אינטימיות מלאכותית: למי אנחנו הופכים כשאנחנו מדברים עם מכונות?" זהו הכותרת של ראיון שנערך מוקדם יותר השנה עם שרי טרקל, פרופסור ב-MIT שבילתה את הקריירה שלה בחקר ההשפעה של טכנולוגיות דיגיטליות על חיינו הפנימיים. טרקל מודאגת מהמגמה הגוברת של שימוש בצ'אטבוטים של AI כחברים, מאהבים, סודות ומטפלים, שתפחית את היכולת שלנו להזדהות ולקבל ולחיות עם פגיעות. זה מוביל את טרקל להציע מבחן לקמוס כאשר בוחנים כל כלי AI: "האם ה-AI משפר את החיים הפנימיים, או שהוא מעכב את החיים הפנימיים?"
פיתוח אופי וטיפוח חיים פנימיים בעלי אוריינטציה רוחנית נמצאים במרכזן של מסורות אמונה רבות, ולקהילות דתיות יש עניין גובר בנושא הרחב יותר של היחסים בין טכנולוגיות דיגיטליות לאופי. למרבה המזל, במהלך המאה ה-20, כאשר הופיעו לראשונה הצירופים "חברה טכנולוגית" ו"עידן טכנולוגי", כמה תיאולוגים הפנו את תשומת לבם לטכנולוגיה של זמנם. מה שהם כתבו עשוי להציע לנו השראה והדרכה כאחד כשאנו מתמודדים עם אתגרים עכשוויים.
אחת הדמויות הללו הייתה אברהם יהושע השל (1907-1972), תיאולוג, היסטוריון ופעיל חברתי יהודי בגרמניה ובאמריקה של המאה ה-20. הוא הקדיש את עצמו לחידוש החיים והאמונה היהודיים (שלדעתו הפכו חילוניים ומעשיים מדי) ולהצעה שדרך חשיבה והתנהגות יהודית יכולה לעזור להתגבר על מה שרבים באמצע המאה ה-20 כינו "המשבר של הציוויליזציה המערבית".
עבור השל, הבעיה הבסיסית בטכנולוגיה המודרנית הייתה ההשפעה השלילית שלה על חיינו הפנימיים. להתקדמות בייצור אנרגיה, תחבורה, תקשורת, בנייה וטיפול רפואי הייתה השפעה מצטברת של הגברת היוהרה שלנו. הוא כתב, "מסונוורים מההישגים המבריקים של האינטלקט במדע ובטכניקה, הושלנו להאמין שאנחנו אדוני הארץ ורצוננו הוא השופט האולטימטיבי של מה נכון ומה לא נכון".
ההתפתחות הטכנולוגית יצרה גם צרכים מלאכותיים והפכה אותנו לאגרסיביים יותר במסע לספק אותם: "אין מחסור חומרי שמדע וטכנולוגיה לא מבטיחים לספק. בלימת התרחבות צרכיו של האדם, אשר בתורה נגרמת על ידי התקדמות טכנולוגית וחברתית, פירושה עצירת הזרם שעליו רוכבת הציוויליזציה. עם זאת, הזרם הבלתי מרוסן עלול לסחוף את הציוויליזציה, שכן הלחץ של הצרכים שהפכו לאינטרסים תוקפניים הוא הגורם המתמיד למלחמות ועולה ביחס ישר להתקדמות הטכנולוגית".
התוצאה הייתה שאיבדנו את הקשר שלנו עם אלוהים והפכנו מרוכזים בעצמנו, וראינו בטבע ובאנשים סתם דברים לשימוש עבור התאוות האנוכיות שלנו: "מי שיוצא להשתמש במציאות החיים כאמצעי לסיפוק תאוותיו שלו, יאבד בקרוב את חירותו ויושפל לכלי גרידא". הדחף לכוח ולרווח, יחד עם הגישה שכל מה שאפשר צריך לעשות, הגיעו לשיאם בשתי מלחמות העולם, בשואה ובהירושימה ונגסאקי.
התרופה הייתה חידוש של פרקטיקה דתית אותנטית. פרקטיקה דתית יכולה לשנות את חיינו הפנימיים, ולטפח את מה שהשל כינה "חיי החסידות". תרגול מופתי הוא השבת. חגיגה זו עובדת מכיוון שהיא מגבילה את המעורבות שלנו בטכנולוגיה, ומאפשרת לנו את הזמן להתחבר לא-לוהים: "יום של ניתוק מדברים, מכשירים ועניינים מעשיים, כמו גם של חיבור לרוח". המטרה היא טרנספורמציה פנימית: להעביר את מוקד התשוקה שלנו מדברים לדאגותיו של אלוהים: "לעבוד עם דברים של מרחב אבל להיות מאוהב בנצח. דברים הם הכלים שלנו; הנצח, השבת, הוא בן הזוג שלנו". אכן, כל היהדות שואפת לטרנספורמציה פנימית: "מטרת השמירה היא לאמן אותנו בהשגת מטרות רוחניות".
המטרה, טוען השל, היא לטפח חסידות: יראת כבוד, אהבה, רגישות לסבל ומודעות לצורך של אלוהים בנו להביא חמלה וצדק לעולם. גישה זו לדת מותאמת למה שאנו מכנים אתיקה של מידות טובות - טיפוח תכונות אופי טובות כבסיס לחיים טובים. עבור השל, מאמץ זה דרש קשר עם א-לוהים, שכן רק עם קשר זה יש לנו את הכוח לאלף את הדחפים הסותרים הרבים שבתוכנו. המאה ה-20 ראתה את התפרצות האלימות והברבריות חסרות התקדים, ורק מאמץ ממוקד בא-לוהים לטפח חסידות יאפשר לנו לשמר את האנושיות שלנו בעידן שנשלט על ידי טכנולוגיות חזקות יותר ויותר.
השל האמין שחסידות מספקת לנו "חירות פנימית... להיות פטורים משליטת הדברים", וזה מאפשר לנו לקבל החלטות טובות יותר לגבי פיתוח ושימוש בטכנולוגיה. התקופה המודרנית התאפיינה באמירת "כן" לעוד הזדמנויות טכנולוגיות: "אומניבורי בתשוקתו, בלתי מרוסן במאמציו, עיקש במטרתו, [האדם] משנה בהדרגה את פני האדמה; ונראה שאין מי שיכחיש אותו או יערער על מעמדו". אז, כמו נביאי התנ"ך שאמרו "לא" כדי לגנות את ההרגלים וההנחות של זמנם, השל אמר לעתים קרובות "לא" בזמנו. אבל הגישה שלו הייתה רחבה יותר מכך. להגיע לעולם הטכנולוגיה כאדם אדוק פירושו לקבל החלטות נבונות לגבי מה עלינו לעשות ולא לעשות, והאם עלינו להתקדם או לעכב את אימוץ הטכנולוגיה כדי לטפל בסדרי עדיפויות אחרים.
בשנות ה-60, השל נקט עמדה בכמה מסוגיות הטכנולוגיה הבולטות של ימיו. הוא ניגש לסוגיות אלה על ידי התבוננות ביחס שלהן לחיינו הפנימיים.
בנושא חקר החלל: להוציא כסף כדי לפתור את בעיות העוני (מעשה של חמלה) ולא לחקור את החלל ולנצח במרוץ לירח (סימן לחשד, גאווה ואדישות).
בנושא טיפול רפואי: להשקיע כסף כדי לרפא מחלות ולהקל על סבל (מעשה של חמלה) ולא לפתח טכנולוגיות במטרה לכבוש את המוות (מעשה של יהירות).
בנושא אוטומציה: לבצע אוטומציה של עבודה באמצעות מחשבים כדי להקל על עבודה קשה, אם אלה שפוטרו מקבלים הכשרה מקצועית (מעשה של חמלה), אך לא לבצע אוטומציה של המערכת הרפואית או לפתח מחשבים כדי להחליף רופאים (מעשה של חמדנות), שכן זה יוביל ליחס לחולים ולרופאים כמכונות ולא כאנשים (מעשה של דה-הומניזציה).
בין אם אנו מסכימים עם ההערכה הכוללת של השל לגבי הטכנולוגיה המודרנית או עם השקפותיו לגבי סוגיות טכנולוגיות ספציפיות, הוא מזכיר לנו שהיחסים בין טכנולוגיה לאופי הם נושא בעל חשיבות עליונה עבור אנשי אמונה. הדחיפות של נושא זה רק תגדל ככל ש-LLM, צ'אטבוטים, עוזרי AI וצורות אחרות של בינה מלאכותית יהפכו לחלק גדול יותר מחיינו. כמו מדיה חברתית, רבות מהטכנולוגיות הללו נועדו להשפיע על חיינו הפנימיים - לשמור על תשומת הלב שלנו ולתמרן את הרגשות שלנו. זה קורא לנו לענות על השאלות הבאות: איזה סוג של חיים פנימיים אנחנו רוצים לטפח? איזה תפקיד יכולים למלא מנהגים דתיים? וכיצד האופי שלנו בעל האוריינטציה הרוחנית צריך להשפיע על החלטות לגבי פיתוח ושימוש בטכנולוגיה?
השל גם ציין כיצד הטכנולוגיה יוצרת "צרכים מלאכותיים" והופכת בני אדם למכשירים של ייצור וצריכה:
"מי שיוצא להשתמש במציאות החיים כאמצעי לסיפוק תאוותיו שלו, יאבד בקרוב את חירותו ויושפל לכלי גרידא". בהקשר של ימינו, חוקרים מזכירים שורות אלה כאשר דנים בעוזרי AI, קבלת החלטות אלגוריתמית ברפואה או בצדק, או החלפת טיפול אנושי במערכות אוטומטיות - תהליכים שיכולים לצמצם אנשים לנקודות נתונים.
"מסונוורים מההישגים המבריקים במדע ובטכניקה, הושלנו להאמין שאנחנו אדוני הארץ ורצוננו הוא הקריטריון האולטימטיבי למה נכון ומה לא נכון. ... אנו מתרשמים מהבניינים הנישאים של ניו יורק. עם זאת, לא סלע מנהטן ולא פלדת פיטסבורג, אלא החוק שהגיע מסיני הוא הבסיס האולטימטיבי שלהם".
השל, האדם אינו לבד (ניו יורק: Harpar & Row, Publishers, 1966 [1951]), עמ' 39-40, 146-47.
"מי שיוצא להשתמש במציאות החיים כאמצעי לסיפוק תאוותיו שלו, יאבד בקרוב את חירותו ויושפל לכלי גרידא. כשהוא רוכש דברים, הוא משתעבד להם; כשהוא משעבד אחרים, הוא מאבד את נשמתו שלו".
השל, האדם אינו לבד, עמ' 189.
"בשבת, אנו חיים, כביכול, עצמאיים מציוויליזציה טכנית: אנו נמנעים בעיקר מכל פעילות שמטרתה לעצב מחדש או לעצב מחדש את הדברים של המרחב. ... באוקיינוס הסוער של זמן ועמל יש איים של דממה שבהם האדם יכול להיכנס לנמל ולתבוע מחדש את כבודו. האי הוא היום השביעי, השבת, יום של ניתוק מדברים, מכשירים ועניינים מעשיים, כמו גם של חיבור לרוח".
השל, השבת (ניו יורק: Farrar, Straus, and Giroux, 2005 [1951]), עמ' 28-29.
"חירות פנימית תלויה בכך שהיא פטורה משליטת הדברים כמו גם משליטת האנשים. ישנם רבים שרכשו מידה גבוהה של חירות פוליטית וחברתית, אך מעטים מאוד אינם משועבדים לדברים. זו הבעיה המתמדת שלנו - איך לחיות עם אנשים ולהישאר חופשיים, איך לחיות עם דברים ולהישאר עצמאיים".
השל, השבת, עמ' 89
"זו, אם כן, התשובה לבעיית הציוויליזציה: לא לברוח מממלכת החלל; לעבוד עם דברים של מרחב אבל להיות מאוהב בנצח. דברים הם הכלים שלנו; הנצח, השבת, הוא בן הזוג שלנו. ישראל מאורסת לנצח. גם אם הם מקדישים שישה ימים בשבוע לעיסוקים ארציים, נשמתם נתבעת על ידי היום השביעי".
השל, השבת, עמ' 48.
"כל שמירה היא אימון באמנות האהבה. ... המטרה של כל ביצוע היא שינוי הנשמה".
השל, אלוהים מחפש את האדם (ניו יורק: Farrar, Straus and Giroux, 1955), עמ' 307, 310.
"העניין העיקרי של האדם האדוק הוא דאגה לדאגה של א-לוהים. ... המבנים המפוארים ביותר, המקדשים והמונומנטים היפים ביותר של תהילה עולמית דוחים אותו כאשר הם נבנים על ידי הזיעה והדמעות של עבדים סובלים, או מוקמים באמצעות חוסר צדק והונאה. ... האדם האדוק רואה בכוחות הטבע, במחשבות של מוחו שלו, בחיים ובגורל, כרכושו של א-לוהים".
השל, האדם אינו לבד (ניו יורק: Harpar & Row, Publishers, 1966 [1951]), עמ' 278, 283, 291.
חקר החלל והמרוץ לירח
"אני מאמין שלמיגור העוני, למלחמה במחלות ומעל לכל למלחמה באמונות טפלות, בהחלט יש עדיפות גדולה יותר [מאשר] [לוויין] אחר... סביב כדור הארץ. ... מה שבאמת מעורב הוא העניין של לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון. ... האשמה טמונה בהזנחה המוחלטת של פיתוח האדם הפנימי... עם הכישלון שלנו לטפח את הרגישות הרוחנית של האדם או את הרגישות של האדם לדרישות הרוח. ... במקום זאת, אנחנו בורחים. חלקם בורחים לירח. אחרים בורחים לבעיות לא רלוונטיות. ... הייתי מציע שאנשים יפסיקו להיות אדישים לרוע, אדישים לסכנות".
תמליל ראיון עם ליליאן לוי, 2 באפריל 1963; בכתבי אברהם יהושע השל, ארכיון זכויות האדם, אוניברסיטת דיוק, תיבה 275, תיקייה 7. גרסה ערוכה של ראיון זה הופיעה כ"הדילמה המוסרית של עידן החלל", בהשל, חוסר הביטחון של החירות (ניו יורק: Schocken Books, 1972 [1966]), עמ' 216-18.
מניעת מחלות והארכת חיים
"הייתי אומר שברוח התנ"ך... החובה העיקרית היא להציל חיים, ללא קשר לאיכות: אפילו הפושע ראוי להינצל. ... [השל גם אמר ש] שום תרופה לא יכולה לגרום לאדם לחיות לנצח נצחים. ... המוות הוא הפרכה רדיקלית של כוחו של האדם ותזכורת חריפה לצורך להתייחס למשמעות שנמצאת מעבר לממד הזמן האנושי. אנושות ללא מוות תהיה יהירות ללא סוף. ... המוות מפריך את האלהה ומעוות את יהירותו של האדם".
השל, מצגת ודיון, ב-Genesis of Sudden Death and Reanimation, ed. וינצ'נזו לפיצ'ירלה (פירנצה: Marchi & Bertolli, 1970), עמ' 541, 652-653; חלק מהאמור לעיל נמצא ב"מוות כשיבה הביתה", בהשל, פאר מוסרי וחוצפה רוחנית, עורך סוזנה השל (ניו יורק: Farrar, Straus and Giroux, 1996), עמ' 376.
אוטומציה, מחשבים וטיפול רפואי
"אם אינטגרציה לא תהיה מעבר מגטו הארלם לשכונות עוני רוחניות, אם אינטגרציה תהיה יותר ממכנית ופורמלית, עלינו לשנות את מרקם החברה. מה שצריך הוא מהפכה רוחנית. ... הטכנולוגיה משנה את החברה שלנו ללא הרף, התעשייה דינמית בפזיזות, אך החשיבה שלנו סטטית. ... [א]אוטומציה איתנו, וכך גם עוני ואבטלה. ... זו הבעיה של מקומות עבודה למפוטרים, כבוד לאלה שנמצאים בסעד, תעסוקה לבלתי מיומנים, האיום של אוטומציה, קללת העוני, שכונות העוני המוכות בערים שלנו".
השל, "האיש הלבן במשפט", בהשל, חוסר הביטחון של החירות (ניו יורק: Schocken Books, 1972 [1966]), עמ' 107, 109-110.
"הטכנולוגיה צומחת בקצב מהיר. בקרוב הרופא עלול להתיישן. הנתונים על המטופל ייאספו על ידי מצלמה ומכתבה, יסודרו על ידי קלדניות, יעובדו למחשב. אבחון וטיפול יוקמו על ידי מכונה, ולמי אז יצטרכו רופאים? ... הרופא אינו מחלק תרופות, מחשב שמדבר. בטיפול בחולה, הוא מעורב מבחינה מוסרית. מה שמתרחש בין רופא למטופל הוא יותר מעסקה מסחרית.... הרופא הוא לא רק מרפא מחלות, הוא גם מקור לנביעה של רוח הדאגה והחמלה".
השל, המטופל כאדם (1964), עמ' 29, 33, 41, בכתבי אברהם יהושע השל, ארכיון זכויות האדם, אוניברסיטת דיוק, תיבה 84, תיקייה 1. גרסה מורחבת של שיחה זו הופיעה כ"המטופל כאדם", בהשל, חוסר הביטחון של החירות, עמ' 24-38.
חירות פנימית וחסידות כתרופות נגד
השל ראה בחסידות ובטיפוח החיים הפנימיים חיוניים לשמירה על חופש משליטה על ידי "דברים" ומכשירים. הוא ראה בשבת "אי של דממה" שבו אדם מתנתק מעניינים מעשיים ותובע מחדש את כבודו. יישומים עכשוויים מצביעים על כך שפרקטיקות המטפחות יראה, הרהור וקשר אנושי (תפילה, לימוד, קהילה) משמשות כ"מבחן לקמוס" לטכנולוגיה: האם AI משפר או מעכב את החיים הפנימיים?
אישיות וחוסר היכולת לבצע אוטומציה של הנשמה
השל הדגיש שהאנושיות האמיתית טמונה בהתעלות, בתגובה מוסרית וביכולת להשתאות רדיקלית לפני תעלומת הקיום. הוא הטיל ספק בצמצום החיים למכניקה: "מה מהווה להיות אנושי, אישיות? היכולת להיות רחום, להרגיש את כאבו של אחר, להיות רגיש לניצוץ האלוהי בכל בן אדם". זה מהדהד בדיונים על האם AI יכול באמת להזדהות, ליצור אמנות עם נשמה, או להחליף תפקידים הדורשים אינטואיציה מוסרית (למשל, רופאים, רבנים, מטפלים). השל כנראה יטען שאף מכונה, מתוחכמת ככל שתהיה, לא יכולה לחוות יראה, לחזור בתשובה או לעמוד ביחסי ברית עם האלוהי.
דחיפות נבואית בעידן טכנולוגי
קולו של השל קרא לאחריות בעיצומו של משבר. פרשנים מודרניים רואים ב-AI "סף רוחני" - לא רע מיסודו, אלא דורש ערנות אתית כדי למנוע דה-הומניזציה. אוטומציה עשויה להקל על עמל (מעשה רחום), אך אוטומציה של טיפול או שיפוט מסכנת יחס לאנשים כמכונות (מעשה של חמדנות).
הרהור "השליאני" על AI (ברוחו)
אם השל היה מתייחס ל-AI היום, הוא עשוי לומר משהו כזה (שנלקח בנאמנות מרוח ושפת כתביו):
בעידן שבו מכונות מדברות בלשונות מלאכים אך אינן יודעות דבר על פליאה, כאשר אלגוריתמים מנבאים את רצונותינו לפני שאנו מרגישים אותם, אנו מסתכנים בליקוי האולטימטיבי - לא של השמש, אלא של הנשמה.
הטכנולוגיה מבטיחה שליטה, אך מספקת שעבוד לחידוש ולמהירות. בינה מלאכותית עשויה לחקות מחשבה, אך היא אינה יכולה לרעוד לפני הבלתי ניתן לתיאור. היא עשויה לדמות חמלה, אך היא אינה יכולה לשמוע את זעקת האלמנה או להרגיש את בושת המדוכאים.
השאלה היא לא אם אנחנו יכולים לבנות מכונות חזקות יותר ויותר, אלא אם אנחנו יכולים להישאר אנושיים בנוכחותן - אם אנחנו יכולים לשמר השתאות רדיקלית, את החסידות שמנתקת אותנו מדברים, ואת האומץ הנבואי לומר: כאן האנושות מסתיימת והאלילות מתחילה.
כי האדם אינו לבד, ואלוהים אינו אדיש. בשקט של שבת, בשבירת הלחם עם אחר, ביראה השקטה לפני שאלתו הראשונה של ילד - אנו זוכרים את מה שאף מכונה לא יכולה לדעת: להיות זה להיות מוכר על ידי זה שמחפש את האדם.
מורשתו של השל מזכירה לנו שטכנולוגיה, כולל AI, חייבת להישפט לא לפי חוכמתה אלא לפי האם היא עוזרת או מפריעה ליכולת שלנו לחיות כתמונות של האלוהי - עדים לפליאה, סוכני צדק ושותפים בתיקון העולם.
