B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
---
In our ongoing study of the Rambam’s Hilchos Deios, we encounter the fundamental mitzvah that serves as the bedrock of Jewish social existence: Ve’ahavta l’reiacha kamocha—"Love your fellow as yourself." While this creates the overarching framework for interpersonal conduct, encompassing the prohibitions against ona’as devarim (verbal grievance) and gneivas da’as (deception), it presents a profound theological and psychological difficulty.
The Ramban’s Difficulty: Is the Torah Exaggerating?
The Ramban, in Parshas Kedoshim, addresses the seemingly impossible standard set by this verse. Is it truly within the capacity of the human condition to love another precisely to the same degree one loves oneself? The Ramban posits that the Torah is speaking derech haflaga—in the language of exaggeration or hyperbole. He argues that intrinsic human nature dictates chayecha kodmin—one’s own survival takes precedence. Therefore, the Ramban concludes, the mandate is not an equation of emotional intensity, but a directive regarding the quality of will: one must desire for his friend every good that he desires for himself, without jealousy or restriction.
However, this explanation leaves us with a kasha. We generally understand that divrei Torah are precise and exacting. To suggest that a fundamental mitzvah—which Rabbi Akiva terms a Klal Gadol BaTorah—is formulated merely as a guzma (exaggeration) sits uneasily with the rigorous nature of Halacha.
Redefining "Kamocha": The Sibas HaChiyuv
We must propose a deeper reading, one that reconciles Rabbi Akiva’s dictum that "your life comes first" with his assertion that loving one’s fellow is the comprehensive principle of the Torah.
The word kamocha (as yourself) should not be read merely as the measure of the love, but as the sibas hachiyuv—the very cause of the obligation. You are commanded to love him because "he is like you". This shifts the focus from an emotional quota to an existential realization.
To understand this, we must analyze the shoresh (root) of the word chiyuv (obligation/debt). In Lashon Hakodesh, the word chov (debt) shares a etymological root with chavui (hidden). Conversely, the act of paying a debt is called piraon, which shares a root with parua (uncovered/revealed).
In Choshen Mishpat, there is a concept that a debt is not merely a legal imposition to pay in the future; rather, the money currently in the borrower’s pocket inherently belongs to the lender. The liability is a hidden reality (chavui). When the borrower pays, he is not conducting a new transaction; he is engaging in piraon—he is revealing the pre-existing truth that this money belongs to the lender.
The Metaphysics of the "Self"
We must apply this lomdus of Mamonos to the realm of Nefesh. In the Western worldview, a person is a sovereign individual possessing "rights." The Torah view, however, is primarily one of chov. A person does not possess himself; he is a creation, a deposit held in trust. As we say in davening הנשמה לך והגוף פעלך , "The soul is Yours, and the body is Your handiwork."
If a person perceives himself as a ba’al habayis—an independent owner of his existence—then loving another as much as himself is indeed impossible. It is a contradiction to his perceived reality. However, if a Jew understands his true metzius—that he is a nivra (creation) whose very existence is a chov to the Creator—then the barriers of the ego begin to dissolve.
This is the depth of the Bris (covenant) at Sinai. The Bris did not just create a legal relationship between Hashem and the Jews; it forged the entirety of Klal Yisrael into a single metaphysical unit, a koma achas. The Arvut (mutual responsibility) we hold for one another is not a contractual agreement; it is an ontological fact. My fellow Jew is not a separate entity; he is part of the same spiritual organism.
The Resolution
Therefore, Ve’ahavta l’reiacha kamocha is literal. Since "he is like you"—since you are both fragments of the same soul-root, bound by the same Bris—loving him is merely an extension of loving your true self. The "stranger" is actually chavui (hidden) within you; loving him is the piraon (revelation) of that bond.
This explains the tragedy of the Churban HaBayis (Destruction of the Temple). The Second Temple was destroyed due to sinas chinam (baseless hatred). This hatred was not just a social failing; it was a haforas habris—a nullification of the Covenant. When the bond between Jew and Jew is severed, the unity of the nation dissolves. Since the resting of the Shechinah depends on the collective unit of Klal Yisrael, the disintegration of our social cohesiveness inevitably led to the disintegration of our connection to the Divine (the Mikdash).
Consequently, the path to rebuilding is through re-establishing this consciousness of obligation. We must shift from a mindset of "rights" to a mindset of chiyuv, realizing that we owe our existence to the Ribono Shel Olam and, by extension, are intrinsically bound to every other member of Klal Yisrael. When we reveal this hidden connection, turning the chov into piraon, we reconstruct the vessel for the Shechinah to return.
במסגרת לימודינו המתמשכים בהלכות דעות לרמב"ם, אנו נתקלים במצווה יסודית המשמשת כבסיס לקיום החברתי היהודי: ואהבת לרעך כמוך. בעוד שמצווה זו יוצרת את המסגרת הכוללת להתנהגות בין-אישית, הכוללת את האיסורים על אונאת דברים וגניבת דעת, היא מציגה קושי תיאולוגי ופסיכולוגי עמוק.
הקושי של הרמב"ן: האם התורה מגזימה?
הרמב"ן, בפרשת קדושים, מתייחס לסטנדרט הבלתי אפשרי לכאורה שנקבע על ידי פסוק זה. האם באמת ביכולתו של מצב האדם לאהוב אחר בדיוק באותה מידה שאדם אוהב את עצמו? הרמב"ן טוען שהתורה מדברת דרך הפלגה - בלשון הגזמה או היפרבולה. הוא טוען שהטבע האנושי הטבוע מכתיב חייך קודמין - ההישרדות של האדם עצמו קודמת. לכן, הרמב"ן מסיק שהמנדט אינו משוואה של עוצמה רגשית, אלא הנחיה לגבי איכות הרצון: על האדם לרצות עבור חברו כל טוב שהוא רוצה לעצמו, ללא קנאה או הגבלה.
עם זאת, הסבר זה מותיר אותנו עם קושיה. אנו מבינים בדרך כלל שדברי תורה מדויקים וקפדניים. להציע שמצווה יסודית - שרבי עקיבא מכנה אותה כלל גדול בתורה - מנוסחת רק כגוזמה, אינו מתיישב בקלות עם האופי הקפדני של ההלכה.
הגדרה מחדש של "כמוך": סיבת החיוב
עלינו להציע קריאה מעמיקה יותר, כזו שתתיישב עם דבריו של רבי עקיבא ש"חייך קודמים" עם טענתו שאוהב את חברו הוא העיקרון המקיף של התורה.
את המילה כמוך אין לקרוא רק כמידת האהבה, אלא כסיבת החיוב - עצם סיבת החיוב. אתה מצווה לאהוב אותו כי "הוא כמוך". זה מעביר את המוקד ממכסה רגשית להבנה קיומית.
כדי להבין זאת, עלינו לנתח את שורש המילה חיוב. בלשון הקודש, למילה חוב יש שורש אטימולוגי משותף עם חבוי. לעומת זאת, פעולת תשלום חוב נקראת פירעון, החולקת שורש עם פרוע (חשוף/מגולה).
בחושן משפט, ישנו מושג שחוב אינו רק כפייה משפטית לשלם בעתיד; אלא, הכסף שנמצא כעת בכיסו של הלווה שייך במהותו למלווה. החבות היא מציאות נסתרת (חבויה). כאשר הלווה משלם, הוא אינו מבצע עסקה חדשה; הוא עוסק בפירעון - הוא מגלה את האמת הקיימת מראש שהכסף הזה שייך למלווה.
המטאפיזיקה של ה"עצמי"
עלינו ליישם את הלומדות הזו של ממון לתחום הנפש. בתפיסת העולם המערבית, אדם הוא אינדיבידואל ריבוני המחזיק ב"זכויות". עם זאת, השקפת התורה היא בעיקר של חוב. אדם אינו מחזיק בעצמו; הוא בריאה, פיקדון המוחזק בנאמנות. כפי שאנו אומרים בתפילה הנשמה לך והגוף פועלך, "הנשמה שלך, והגוף מעשה ידיך".
אם אדם תופס את עצמו כבעל הבית - בעלים עצמאיים של קיומו - אז לאהוב אחר כמוהו הוא אכן בלתי אפשרי. זו סתירה למציאות שהוא תופס. עם זאת, אם יהודי מבין את מציאותו האמיתית - שהוא נברא שקיומו הוא חוב לבורא - אז מחסומי האגו מתחילים להתמוסס.
זהו העומק של הברית בסיני. הברית לא רק יצרה קשר משפטי בין ה' ליהודים; היא חישלה את כלל ישראל ליחידה מטאפיזית אחת, קומה אחת. הערבות ההדדית שיש לנו זה לזה אינה הסכם חוזי; זו עובדה אונטולוגית. חברי היהודי אינו ישות נפרדת; הוא חלק מאותו אורגניזם רוחני.
הפתרון
לכן, ואהבת לרעך כמוך הוא מילולי. מכיוון ש"הוא כמוך" - מכיוון ששניכם שברים מאותו שורש נשמה, קשורים באותה ברית - לאהוב אותו הוא רק הרחבה של אהבת העצמי האמיתי שלך. ה"זר" הוא למעשה חבוי בתוכך; לאהוב אותו הוא הפירעון של הקשר הזה.
זה מסביר את הטרגדיה של חורבן הבית. בית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. השנאה הזו לא הייתה רק כישלון חברתי; זה היה הפרת הברית - ביטול הברית. כאשר הקשר בין יהודי ליהודי נותק, אחדות האומה מתמוססת. מכיוון שהשראת השכינה תלויה ביחידה הקיבוצית של כלל ישראל, התפוררות הלכידות החברתית שלנו הובילה בהכרח להתפוררות הקשר שלנו לאלוהות (המקדש).
כתוצאה מכך, הדרך לבנייה מחדש היא באמצעות ביסוס מחדש של תודעת החיוב הזו. עלינו לעבור מחשיבה של "זכויות" לחשיבה של חיוב, ולהבין שאנו חבים את קיומנו לריבונו של עולם, ומתוך כך, קשורים באופן מהותי לכל חבר אחר בכלל ישראל. כאשר אנו מגלים את הקשר הנסתר הזה, והופכים את החוב לפירעון, אנו בונים מחדש את הכלי לחזרת השכינה.
