B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
---
Based on the exegesis of the verse "Torah zhav na'aseh lach im nekudos hakesef" (Shir HaShirim 1:11), a profound structural parallel emerges between the grammatical components of the Torah—specifically the nekudos (vowels) and ta’amim (cantillation marks)—and the spiritual progression of Klal Yisrael from Yetzias Mitzrayim to Kriyas Yam Suf. This homiletic framework, rooted in the teachings of the Pachad Yitzchak, elucidates the essential definition of the human condition (Tzelem Elokim) as realized through the power of speech (Koach HaDibbur).
The Ontology of the "Ruach Memalela"
The scriptural definition of man is found in the phrase "Vayehi ha'adam l'nefesh chaya," which Onkelos renders as "Ruach memalela" (a speaking spirit). To understand the specificity of this definition, one must juxtapose the human essence against the lower orders of creation. While the tzomeiach (vegetative) possesses growth—a form of tenuah b’mekomo (movement in place)—it lacks locomotion. The chai (animal) possesses chofesh hatenuah (freedom of movement) in the physical realm.
Man, created b’tzelem Elokim, is defined by the Koach HaSeichel. However, an intellect that remains entirely cerebral is static; thoughts trapped within the mind possess no trajectory. Thus, speech acts as the tenuah (movement) of the intellect. Just as the nefesh of an animal facilitates physical transit, the human nefesh chaya facilitates the transit of seichel from the internal domain to the external reality. Therefore, the capacity of Dibbur is not merely communication, but the essential kinetic force of the Divine image within man.
Nekudos and Ta’amim: The Mechanics of Spiritual Movement
This dynamic is mirrored in the text of the Torah itself. The letters alone correspond to the body—static and silent like the domeim. Life is breathed into them via the Nekudos (vowels), referred to in Hebrew grammar as "Tenuos" (movements). The Nekudos represent the basic animation of the text, the capacity to articulate.
However, a higher level exists: the Ta’amei HaMikra (the Trop). These represent the Niggun—the music and the deeper rationale (ta’am implies both "taste" and "reason"). Historically, the Ta’amei Torah generally remain b’fiv—concealed within the mouth of the Speaker (Hashem), as indicated by the verse "Yishakeni min'shikos pihu." We typically access only the external instruction, while the inner logic remains esoteric.
From Pesach to Shira
This framework illuminates the distinction between the Exodus and the Splitting of the Sea:
The 15th of Nissan (Yetzias Mitzrayim): This stage corresponds to Nekudos HaKesef (Silver Points). The nation attains the level of Peh-Sach—the mouth opens. This is the birth of the Ruach Memalela, the capacity for holy speech and basic articulation of the Geulah. It is the acquisition of the Nekudos, the fundamental movement of the Nefesh.
The 21st of Nissan (Kriyas Yam Suf): This represents the ascent to Torei Zahav (Lines of Gold)—the Bizas HaYam. At the sea, Klal Yisrael did not merely speak; they sang (Az Yashir). Song is the expression of the Ta’amim, the Niggun of the soul.
At Kriyas Yam Suf, the seichel of Klal Yisrael achieved such clarity that the internal ta’am—usually reserved for the future revelation of "Torah Chadasha"—was drawn down. The movement of their intellects aligned perfectly with the Divine logic, allowing the nistar (hidden) to become manifest. This is evidenced by the names of the ta’amim themselves—Azla (going), Pazer (scattering), Geresh (driving out)—which denote a dynamic spiritual tenuah.
Eschatological Vision
Ultimately, the Shira at the sea serves as a prototype for the final redemption. The chaotic movement of the nations (the chariots of Pharaoh losing their wheels, i.e., their power of tenuah) stands in stark contrast to the rectified movement of Klal Yisrael. The perfection of the Ruach Memalela is achieved when the human capacity for speech fully articulates the innermost Ta’amei Torah, bridging the gap between the finite mind and the Infinite Will, culminating in the realization of Hashem Yimloch l’olam va’ed.
בין 'נקודות הכסף' ל'תורי זהב' – תנועת הנפש והדיבור
על יסוד ביאור הפסוק "תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף" (שיר השירים א, יא), נחשפת הקבלה מבנית עמוקה בין היסודות הדקדוקיים של התורה – הנקודות והטעמים – לבין תהליך ההתעלות של כנסת ישראל מיציאת מצרים ועד קריעת ים סוף. מערכה רעיונית זו, הנטועה במשנתו של הגאון בעל 'פחד יצחק', מבארת את הגדרת האדם כ"צלם אלוקים" דרך הפריזמה של כוח הדיבור.
א. מהותו האונטולוגית של ה"רוח ממללא"
הגדרת האדם במקרא, "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", מתורגמת על ידי אונקלוס כ"רוח ממללא". כדי לעמוד על ייחודה של הגדרה זו, יש להבחין בין דרגות הבריאה השונות: בעוד שהצומח ניחן בצמיחה, המוגדרת כ"תנועה במקומו", הוא נעדר יכולת שינוי מקום. לעומתו, ה"חי" ניחן ב"חופש התנועה" במרחב הפיזי.
האדם, שנברא בצלם אלוקים, מוגדר על ידי כוח השכל. אולם, שכל הנותר כלוא במחשבה בלבד הוא סטטי; רעיונות שאינם יוצאים מן הכוח אל הפועל חסרים וקטור של התקדמות. לפיכך, הדיבור משמש כ"תנועה" של השכל. כשם שנפש הבהמה מאפשרת תנועה פיזית, כך ה"נפש חיה" של האדם מאפשרת את תנועת השכל מן הפנים אל החוץ. מכאן שהדיבור אינו רק אמצעי תקשורת, אלא הכוח המניע המהותי של צלם האלוקים שבאדם.
ב. נקודות וטעמים: המכניקה של התנועה הרוחנית
דינמיקה זו משתקפת בגופי התורה עצמם. האותיות כשלעצמן משולות לגוף – "דומם" ונטול חיים. החיות מוזרמת אליהן באמצעות הניקוד, המכונה בדקדוק העברי "תנועות". הניקוד מייצג את ההנפשה הבסיסית ואת היכולת לבטא ולנוע.
אך מעל לניקוד ניצבת דרגה גבוהה יותר: טעמי המקרא ("הטרופ"). אלו מייצגים את הניגון ואת הרובד העמוק של ההיגיון (ה"טעם" במשמעות הכפולה של מוזיקה ונימוק שכלי). באופן היסטורי, טעמי התורה נותרו בבחינת "גנוזים בפיו" של הקב"ה, כרמוז בפסוק "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ", בעוד אנו משיגים לרוב רק את ההוראה החיצונית, ואילו ה"טעם" הפנימי נשאר נסתר.
ג. מפסח ועד שירה: מנקודות לטעמים
מערכת מושגים זו מאירה את ההבדל המהותי בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף:
ט"ו בניסן (יציאת מצרים): שלב זה מקביל ל"נקודות הכסף". האומה מגיעה לדרגת "פה-סח" – פתיחת הפה לדיבור ראשוני. זוהי לידת ה"רוח ממללא", רכישת הניקוד המאפשר את התנועה הבסיסית של הנפש והיציאה ממיצר הגרון.
כ"א בניסן (קריעת ים סוף): זוהי העלייה לדרגת "תורי זהב" – ביזת הים. על הים, כנסת ישראל לא רק דיברה אלא שרה ("אז ישיר"). השירה היא הביטוי של הטעמים, הניגון הפנימי של הנשמה.
בקריעת ים סוף, זכו ישראל לבהירות שכלית כזו ("ראתה שפחה על הים"), עד שהטעם הפנימי – השמור בדרך כלל לעתיד לבוא ("תורה חדשה") – נמשך מטה והתגלה. תנועת השכל שלהם תאמה באופן מושלם את ההיגיון האלוקי, והנסתר הפך לנגלה. דבר זה בא לידי ביטוי אף בשמות הטעמים עצמם – "אזלא" (הולכת), "פזר", "גרש" – המורים כולם על תנועה רוחנית דינמית ועוצמתית.
ד. חזון אחרית הימים
בסופו של דבר, השירה על הים משמשת כאב-טיפוס לגאולה השלימה. תנועתן הכאוטית של האומות (המתבטאת במרכבות פרעה שאיבדו את יכולת התנועה – "וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו") עומדת בניגוד מוחלט לתנועה המתוקנת של כנסת ישראל. שלמות ה"רוח ממללא" תושג כאשר כוח הדיבור האנושי יבטא באופן מלא את טעמי התורה הגנוזים, ויגשר על הפער שבין השכל המוגבל לרצון האינסוף, עד להתגלות הסופית של "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".
[עפ"י תורת מרן רה"י שליט"א]
