קול נהי ארימה

דברי מספד והתעוררות שנאמרו לאחר פטירתה

דברי הספד והתעוררות ממורנו הגאון רבי משה שפירא זצ"ל

שנאמרו בעצרת מספד והתעוררות אחר כלות ימי השבעה ד' חיי שרה כ"ב חשון תשע"ו בהיכל הישיבה הק' בית מדרש גבוה - לייקווד בא"י 

ברשות מרנן ורבנן.

מצבנו, רחמנא יצילנו, נראה כמו שניתנה רשות למשחית, זה נראה קיום הכלל שלימדונו חז"ל שכיון שניתנה רשות למשחית להשחית שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע. זה נראה ההנהגה הנקראת מידת הדין, רחמנא ליצלן.

בגמ' בגיטין בפרק הניזקין (נה, ב') נפתחת סוגיית החורבן "אמר רבי יוחנן מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה, אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים" וכו', הגמ' אינה מבארת להדיא את הפסוק איך יש בו פתיחה לסוגיית החורבן, אלא ממשיכה מיד לבאר על מה חרבה ירושלים, על מה חרבה ביתר ועל מה חרבה טור מלכא, אבל חיבור כל זה ושייכותו עם הפסוק שפתח בו רבי יוחנן אינו מתבאר בגמרא בפירוש. אך בתוס' שם מבואר שהכוונה היא שכל הדברים שקרו שם, הכל היה בסיבת דבר זה שהיה חסר ב"אשרי אדם מפחד תמיד", במקום לחיות באופן של אשרי אדם מפחד תמיד, הם חיו בהנהגה של מקשה לבו ולכן נתקיים בהם יפול ברעה.

בגמ' בברכות (ס' א') איתא על אחד התנאים ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון חזייה דקא מפחיד, אמר ליה חטאה את דכתיב פחדו בציון חטאים. אמר ליה והכתיב אשרי אדם מפחד תמיד, אמר ליה ההוא בדברי תורה כתיב. וברש"י שם מפרש "אשרי אדם מפחד תמיד שמא תשתכח ממנו שמתוך כך הוא מחזיר לשונתם תמיד". והיינו שדואג שלא ישכח תלמודו וחוזר על משנתו תמיד מפני הפחד שמא יפסיד את הדרגות שהשיג. ובתוס' כאן בגיטין מביאים את דברי הגמ' שם וכתבו "והכא נמי מייתי ליה אהני עובדי [של קמצא ובר קמצא ושל תרנגולא ותרנגולתא וכו'] שבטחו על רוב טובתם ושלוותם לבייש את בר קמצא ולעמוד על בת קיסר, והיה להם לפחד ולדאוג מן הפורענות, ולא דמי לאדם המתפחד בחינם" עכ"ל.

ומה שחילקו בזה התוס' וכתבו ולא דמי למתפחד בחינם, הכוונה בזה היא כל שאין האדם צריך לקבוע עתה ע"י פחדו או בטחונו שום דבר מיוחד, אלא כמנהגו נוהג ומפחד, זה נקרא מתפחד חינם, ועל זה כתוב שר' ישמעאל א"ל חטאה את, שמן הראוי לא לפחד אלא להיות בוטח בהשם, ההנהגה התמידית צריכה להיות הנהגה של בטחון, "פחדו בציון חטאים". אבל לענין לעשות מעשה גדול היוצא מן ההנהגה הרגילה, כגון לפגוע באדם, וזה מתוך בטחון על רוב טובתם ושלוותם, בכגון דא נאמר הדין "אשרי אדם מפחד תמיד".

כתוב בפסוק (קהלת ג, יד) "כל אשר יעשה האלוקים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והאלוקים עשה שיראו מלפניו". מי שאינו חי ביראה אין לו פחד מכלום, הוא יכול לעשות כל דבר, הוא 'בטוח על טובתו ושלוותו' כלשון התוס', היכולת בידו לעשות הכל, למה לא, אין לו מפריע, נראה בעיניו שמותר והוא עושה, למה לא. אבל המאמין באלקים הוא אדם ירא, מפחד. נקודה זו מתבארת בדברי המהר"ל (נתיב יראת השם) שעצם ענין אלקות הוא מה שיראים מפניו. המהר"ל מביא שגם כלפי גויים לשון הגמ' (סנהדרין סד, א') "הוציא יראתו מחיקו". היינו שכשבאים לומר שהוציא מחיקו את אלהיו, מה שבשבילו נקרא אלהות, אלהים אחרים ב"מ, מכנים בסתמא "יראתו". לשון רש"י (שמות כא-א) גבי המביא דיני ישראל לפני ערכאות נכרים "זהו עדות לעילוי יראתם". יראתם היינו אלהים אחרים שלהם רח"ל. כתוב בזה שאדם שיש לו אלוק הוא אדם שירא, מפחד, אך אדם שאינו מוגבל ביראה ופחד הוא אדם שאין לו אלוק.

"האלקים עשה שיראו מלפניו" הכונה, שבורא העולם ברא את העולם כדי לגלות כביכול את אלוקותו בעולם. וזהו שיראו מלפניו.

בגמ' ביומא (סט, א') "אמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא". ירמיה בדברי השבח שאמר לבו"ע לא אמר נורא, ירמיה הוא שראה נכרים מקרקרין בהיכלו וא"כ לדעתו אין נוהגת בפועל המידה שנקראת נורא. להגיד שבח לפני בורא העולם ניתן רק על המידות שאנחנו יודעים שהוא מתנהג בהם בפועל, כעת. במידות שאינן נוהגות כעת בפועל, לא ניתן לשבח בהם לבורא העולם. מי שאומר המלך הקדוש בסתם ימות השנה יש דעות בפוסקים שהוא צריך לחזור. כיון שהמלך אין זו מידה שנוהגת כעת. וע"כ כשרואים נכרים מקרקרין בהיכלו לא ניתן לשבח במידת נורא.

התוס' ישנים שם מביאים את הירושלמי במגילה "אין נורא אלא בבית המקדש שנאמר נורא אלקים ממקדשיך". המקום שמידת נורא צריכה להתגלות בו הוא ביהמ"ק ואם שם בביהמ"ק רואים נכרים מקרקרים, היינו שהם עושים שם כרצונם, אין פחד שמעכב אותם מלעשות כך, "איה נוראותיו". אין גילוי מידת נורא כעת ואין זה זמן שהיא נוהגת בפועל.

המשך דברי הגמ' שם "אתא דניאל ולא אמר גבור" דניאל הוריד גם את השבח גבור מהשלשה שבחים שמשה רבינו אמר. הוא אמר רק האל הגדול. "נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו" איך יתכן שישתעבדו בבנים של גבור ולא יפחדו ממנו. זאת אומרת שכיכול בורא העולם לא נוהג גם במידת גבור.

"אתו אנשי כנה"ג ואמרו אדרבא הן הן גבורותיו והן הן נוראותיו שאלמלא מוראו היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות". ז"א שבלי מדת נורא לא יתכן שכלל ישראל ישאר ויתקיים בין האומות, ומה שכלל ישראל חי כשהוא בין האומות זהו גילוי למידת נורא. "והן הן גבורותיו" גבורותיו כביכול של בורא העולם "ששומע חרפתו ושותק" הוא נותן ששם שמים יתחלל. מהו עומק ההנהגה הזאת, לנו אין השגה, אבל עכ"פ כתוב כאן שמה שלכלל ישראל יש קיום, עצם מה שהוא אך קיים, זהו ממידת "נורא".

אנחנו אומרים בערבית באמת ואמונה שכיכול בורא העולם "עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר", זה הנוסח שלנו ויש נוסחאות שכתוב בהם "ניסים ונפלאות עד אין מספר". ומה הם הנפלאות עד אין מספר, אנחנו ממשיכים ואומרים "השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו". זה "נפלאות". מה ששם נפשנו בחיים, זה עצמו, הוא בגדר "פלא". הוא דבר שהוא לא כדרך הטבע. זהו פלא אחד.

פלא שני הוא "המדריכנו על במות אויבינו וירם קרננו על כל שונאינו". שני הדברים האלו זהו אותו פלא. מה ששם נפשנו בחיים ומה שאנו מקוים שנזכה במהרה שירם קרננו על שונאינו הם אותו פלא. כל מי שרואה כבשה אחת בין שבעים זאבים כלשון חז"ל במדרש שהביאו הראשונים כאן על הגמ' – רואה את המידה שנקראת נורא. "גדול הרועה שמצילה". זהו "נורא".

ברש"י בברכות (י"ב א') כתוב "וברכת אמת ואמונה מדבר בה אף על העתידות שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתנו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ומיד עריצים ולשום נפשנו בחיים ולהדריכנו על במות אויבינו". זה שאנו עומדים חיים הוא פלא של נפלאות אין מספר, ומי שרואה את הפלא הזה שאין לו מהלך בדרך הטבע, אז הוא צריך להאמין באמונה שלימה שיתקיים גם הפלא השני. שני הנפלאות הם אותו גדר "פלא" ממש, ומי שרואה שאנחנו עומדים חיים ולא נתן למוט רגלנו יכול לראות גם את וירם קרננו על כל שונאינו. שני הדברים הללו הם רק מכח הבטחתו יתברך, באותה מידה. מה שאנחנו חיים, מה שאנחנו עומדים על הרגליים, זהו רק מכח מידת נורא. ומכח המידה הזו יתקיים גם "המדריכנו על במות אויבנו וירם קרננו על כל שונאינו" במהרה בימינו. אבל מה שעלינו להבין, שזהו אותו פלא ממש.

מידת "נורא" היא המידה של "והאלקים עשה שיראו מלפניו". בורא העולם מתגלה כביכול כנורא. נורא זה נקרא שיראים, שמפחדים ממנו.

האופן היחיד, היחידי, להתגבר, להשתדל כנגד מידת הדין, להשתדל כנגד מה שנראה לעין כ"ניתנה רשות למשחית" הוא רק ע"י מידת נורא. מידת נורא עומדת כנגד כולם. כנגד כל המשחיתים כולם. "אלמלא מוראו היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות". "מוראו" הוא הדבר היחיד שמחזיק אותנו.

להדיא כתוב בפסוק בתהלים (צ-יא) "מי יודע עוז אפך וכיראתך עברתך". הכעס הוא כפי היראה. במקום שיש יראתך אין עברתך, ובמקום שאין יראתך שם יש עברתך, רח"ל. "מי יודע עוז אפך וכיראתך עברתך" כשיש יראתך עי"ז מתגלה כביכול בפועל ההנהגה והמידה שנקראת נורא. ומכח נורא, לא נתן למוט רגלינו. היראה נותנת קיום לפלא הגדול של לא נתן למוט רגלינו.

אם רואים את מידת הדין שפוגעת במקום שיש באמת יראה, היכן שצריך היה לראות הנהגה של רחמים מצד ההנהגה של כיראתך עברתך, זה רח"ל נראה כמו ששוב אינו מבחין בין צדיק לרשע. כיון שניתנה רשות למשחית שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע. רחמנא יצילנו.

העצה היחידה בשבילנו, הדבר היחידי שעל ידו אפשר שכביכול בורא העולם יעביר מאיתנו ויוריד מעלינו את מידת הדין, אנחנו צריכים להתאמץ, להתאמץ ביראתך כדי להוריד את עברתך. אין לנו דרך אחרת, אנחנו יכולים רק להישען על מה שאנשי כנה"ג גילו לנו, "הן הן נוראותיו שאלמלא מוראו היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות".

כמו שמבואר בגמ' כל החורבן כולו, רח"ל, כל החורבן, זה הרי תחילת הסוגיא, הכל היה מה שלא קיימו את "אשרי אדם מפחד תמיד". מי שיש לו אלוק, מי שיש לו אלוקים, הוא מפחד. הוא לא "בטוח בטובתו ושלוותו" כלי התוס'. מי שלא מפחד, דומה כמי שאין לו אלוק, רחמנא ליצלן.

רחמנא ליצלן... אי אפשר... לא בי... אני מדבר רק אל עצמי... אבל בקשו ממני לדבר בקול... כל מקום שמוצאים, רח"ל, שנעשית מהומה גדולה, זהו ביטול בידיים של אשרי אדם מפחד תמיד!! ... איך יתכן שעושים מהומות?!

אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה, רח"ל. כאן כתוב בגמ' שלא רק את עצמו הוא מפיל ברעה. את כולם הוא מפיל ברעה. החורבן קרה בגלל זה ומדובר על יחיד, יחיד שעשה מעשה שלא היה בו "אשרי אדם מפחד תמיד". לקחת אדם ולזרוק אותו משמחה?! זה מעשה שמי שהוא בגדר אשרי אדם מפחד תמיד, לא עושה מעשים כאלה. זה נקרא "מקשה לבו יפול ברעה". איך זה יתכן לנהוג בהנהגה של לא מפחד, הרי "האלקים עשה שיראו מלפניו". מי שמתנהג בהנהגה כזו, אדם אחד כזה, מסלק את מידת נורא מכולם, הוא מסכן את כל כלל ישראל.

הדרך היחידה, באמת הדרך היחידה, זה לחזק את הגילוי של מידת נורא בעולם. לקיים "ידעתי כי כל אשר יעשה האלוקים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והאלקים עשה שיראו מלפניו", ע"י זאת המידה הקב"ה יעזור לנו שתחזור אלינו ההנהגה של נורא, הפלא הגדול שמכוחה הוא עושה נפלאות עד אין מספר, השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו.

האבלים, האבלים באבל הזה, אָבֵל שכביכול בורא העולם לקח מכאן נשמה כזו שע"ז נאמר "דודי ירד לגנו ... ללקוט שושנים", כביכול בורא העולם לקח נשמה גדולה, נשמה טהורה. הדבר הזה הוא דין קשה מאד, קשה מאד.

לאבלים, כמו שידוע, המצוה היא להתנחם. צריך להתנחם. כתוב ברש"י ביחזקאל (כד, כב) "אם אין מנחמים אין אבלות", כל הנהגת האבילות היא כדי להגיע לתנחומין. תנחומין בפועל. מה שצריך להבין זה כיצד מתקיימים תנחומין, מהו מעשה התנחומין, מהו הדבר שיוצא מהתנחומין.

דברי הנביאים כולם באים מסיני. כמו שכתוב בפסוק "נביא מקרבך מאחיך יקים לך ה' אלקיך", והנביאים עוסקים בנחמות, "נחמות הנביאים". רואים שיש ענין ולימוד מסויים בנחמות. נחמות נביאים זהו ענין שצריך להתעסק בו וללמוד אותו. וכמו שידוע, תקנו להתעסק בזה במיוחד מתשעה באב עד ראש השנה, "שבעא דנחמתא". ענין של תנחומין. כל הענין, ענין התנחומין הוא דבר שצריך ביאור.

מה שנראה בביאור הענין הוא כך.

יש בסמ"ק [של הר"י מקורביל מבעלי התוס' שרבינו פרץ שגם הוא מבעלי התוס' כתב עליו הגהות, ונקרא ס' מצוות קטן להבדילו מן הסמ"ג שכולל כל המצוות, והוא כולל רק מה שנוהג בזמן הזה] במצוה הראשונה "אנכי ה' אלקיך" - עיקר האמונה, להאמין שה"א הוציאנו ממצרים והוא נתן לנו התורה. הוא כולל במצוה הזאת את מה שמבואר בגמ' בשבת (לא, א') שיש תביעה על האדם לצפות לישועה - "ציפית לישועה". בגמ' מבואר שכשמכניסים אדם לדין שואלים אותו שש שאלות שהם כנגד ו' סדרי משנה, וכנגד נזיקין שואלים אותו ציפית לישועה. והסמ"ק שואל היכן כתובה מצוה זו, היכן נצטווינו לצפות לישועה. להאמין שהדבר יהיה זה בודאי ככל דברי התורה, אבל מנין החיוב לצפות. וע"ז עונה הסמ"ק שהחיוב לצפות כתוב באנכי. מוסיף שם רבינו פרץ שכל עשרת הדברות ציווים הם וע"כ באנכי כתוב ציווי ומכאן החיוב לצפות. פירוש, אנחנו מצווים להאמין שבורא העולם שנתן לנו תורה הוא זה שהוציא אותנו ממצרים, וכתוב כאן שההתגלות של הקב"ה אלינו היא כגואל, כמושיע. כך הוא מתגלה אלינו. אנכי ה"א אשר הוצאתיך. כך מתגלה נותן התורה.

כיון שאנחנו מקבלי תורה אז אנחנו רוצים שכביכול בורא העולם ימשיך ויגלה לנו תורה, אנחנו מקבלי תורה וממילא אנחנו צריכים ללמוד ולדעת את כל התורה כולה.

כאן נמצאת המצוה של צפיה לישועה. מי שמצפה לישועה מצפה להתגלותו יתברך בתורה, כאן כביכול בורא העולם ימשיך ויגלה לנו תורה, בורא העולם ימשיך ויגלה עלינו בישועתו, כך הוא מתגלה אלינו, זהו אופן ההתגלות בתורה, כך הוא מתגלה אלינו בתור נותן תורה.

במשמעות דבריו, בכוונתו, צריך להוסיף את דברי רש"י בתחילת שיר השירים על הפסוק "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין". וברש"י: "ונאמר דוגמא שלו על שם שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים, ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע, ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה, ומחלים פניו לקיים דברו וזהו ישקני מנשיקות פיהו".

ומובטחים מאתו - כביכול בורא העולם הבטיח להם - רש"י לא אומר היכן - שהוא יופיע עוד פעם. והבקשה "ישקני מנשיקות פיהו" שאנחנו רוצים אותם נשיקות פיהו שהיו בסיני, אנחנו רוצים את אותם דודים שעודם ערבים עלינו מכל שעשוע ואנחנו מובטחים מאתו שהוא יופיע עוד עלינו לגלות לנו את העומק של תורה, לפתוח, לפרש, לבאר לנו את התורה ומחלים פניו לקיים דבריו. מבקשים ששוב פעם ישקני מנשיקות פיהו.

זה מה שכתוב בסמ"ק. הציפייה לישועה היא הבקשה "ישקני מנשיקות פיהו".

"אנכי ה' א' אשר הוצאתיך מארץ מצרים" זהו הגילוי של התורה. הרי כתוב בחז"ל במדרש (שיה"ש רבה פ"א) שבשעה שאמר הקב"ה 'אנכי' נתקעו דברי תורה בלבם, א"כ כל התורה נתקעה בליבנו כשבורא העולם אמר אנכי ה' א' אשר הוצאתיך מארץ מצרים.

הישועה שאנחנו מצפים לה, הישועה הזאת תהיה כמו שאומרים אחינו הספרדים בקדושת כתר במוסף שבת "והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי לאמור הן גאלתי אתכם אחרית כראשית להיות לכם לאלוקים". כמו שבראשית "הוצאתיך מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים" כך יהיה "הן גאלתי אתכם אחרית כראשית להיות לכם לאלוקים אני ה' אלוקיכם", ואז אנחנו מתפללים והוא ישמיענו ברחמיו "שנית" לעיני כל חי לאמור.

זהו ציפיה לישועה, הצפיה לישועה כתובה באנכי ה' אלוקיך. באנכי ה' אלוקיך כתוב שההתגלות כביכול היא בישועתו יתברך.

בנוסח שאנחנו בני אשכנז אומרים בניחום אבלים אנחנו מצרפים את האבילות לאבילות הגדולה. התנחומין הם "בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", הנחמה תבוא ביחד עם הנחמה הגדולה. באופן שקבלת התנחומין, מה שהאבלים חייבים, זה גם להיות מצפים לישועה. אלה הם התנחומין. כל תנחומי הנביאים כתוב שהם תולדה מ"ככל אשר שאלת מעם ה' אלהיך בחורב ביום הקהל". בחורב ביום הקהל שמענו "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וכל תנחומי הנביאים זה הצפיה לישועה שמונח באנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" כמו שהסמ"ק אומר. זהו מצות תנחומין, לצפות לישועה.

התנחומין הם מתוך העומק של הצער, מתוך העומק של הכאב, צריך להתנחם. צריך לדעת שכביכול מחצתי ואני ארפא, "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא" (דברים לב,לט), זה סוף שירת האזינו וזו הבטחה - "מחצתי ואני ארפא".

הגמרא אומרת להדיא (בסנהדרין צח,ב') שכביכול גם בורא העולם מצפה לגאול אותנו. ושואלת הגמרא "וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב" ועונה הגמ' "מידת הדין מעכבת". שואלת הגמרא שוב "וכי מאחר שמדת הדין מעכבת אנו למה מחכים" ואומרת הגמרא שאנחנו מחכים כדי "לקבל שכר".

מבאר המהר"ל ששכר זה הוא הישועה בעצמה. זאת אומרת שאם לא היינו 'מצפים' אין לנו כלים במה לקבל את הישועה. 'מצפים לישועה' זה גם אופן שע"י מתגברים על מידת הדין. "כדי לקבל שכר" הכוונה היא ש'שכר' זהו דבר שמגיע בדין, "לקבל שכר" זה שיגיע בדין. אם אנו מצפים, הישועה מגיעה לנו בדין. אנחנו מצפים כדי שהישועה תגיע לנו בדין.

הקב"ה יעזור לאבלים, הקב"ה אבי יתומים ינחם ויגדל את היתומים לשם ולתפארת. היתומים הם כולם אהובים כולם ברורים. הקב"ה יעזור, הוא "אבי יתומים", כתוב פה בפסוק הזה שאת כל חיובי אב הקב"ה לקח על עצמו, כל חיובי אב עליו, אבי יתומים, הוא יגדל אותם. הקב"ה יעזור להרב ר' יצחק שהוא העיקר, "אין האשה מתה אלא לבעלה", הוא גם יודע יותר מכולם איזה נשמה גדולה נלקחה, הקב"ה יעזור לו. בעיקר מעשה בראשית, בעיקר בריאת האדם כתוב "אעשה לו עזר כנגדו" זהו דבר שהוא בעיקר מעשה בראשית, ז"א שכביכול הקב"ה לקח על עצמו שהאדם שנברא בו"ע נותן לו עזר, ואם הוא לוקח ממנו את העזר הוא לבד יהיה עזר, הוא בעצמו יהיה העזר, זהו העזר בעצמו. לא מדין ערב, זהו העזר בעצמו. זה בעיקר מעשה בראשית, בעיקר בריאת האדם מונח עזר כנגדו. וכל מה שאותה עזר שהיתה מקיימת בכל ההידורים את ה"נטרין לגברייהו" וה"אקרויי בנייהו" (ברכות יז,א') כל זה יעשה כביכול בורא העולם בעצמו.

הקב"ה יעזור שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו ונזכה כולנו במהרה לראות בנחמת ציון וירושלים, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר ונאמר אמן.

Words of Hesped and Hisorerus | HaGaon Rabbi Moshe Shapira zt"l |

"A Voice of Wailing I Shall Raise" (Kol Nehi Arima)

Words of eulogy and awakening said after her passing

Divrei Hesped and Hisorerus from Moreinu HaGaon Rabbi Moshe Shapira zt"l

Said at the atzeres (gathering) of hesped and hisorerus after the conclusion of the Shiva, 4th day of Parshas Chayei Sarah, 22nd of Cheshvan 5776, in the Heichal of the Holy Yeshiva, Bais Medrash Gavoah – Lakewood.

With the reshus of the Maranan v'Rabanan.

Our situation, Rachmana litzlan (May the Merciful One save us), looks as if reshus (permission) has been given to the mashchis (destroyer). It appears to be a fulfillment of the klal (rule) that Chazal taught us: once permission is given to the destroyer to destroy, he no longer distinguishes between a tzaddik and a rasha. This appears to be the hanhaga (conduct) known as Midas HaDin, Rachmana litzlan.

In the Gemara in Gittin, Perek HaNizakin (56b), the sugya of the Churban (Destruction) opens with: "Rabbi Yochanan said, what is the meaning of that which is written, 'Ashrei adam mefached tamid umakshe libo yipol b'ra'ah' (Happy is the man who always fears, but he who hardens his heart falls into evil)? Because of Kamtza and Bar Kamtza, Jerusalem was destroyed..." etc. The Gemara does not explicitly explain the pasuk—how it serves as an opening to the sugya of the Churban. Rather, it immediately continues to explain why Jerusalem was destroyed, why Beitar was destroyed, and why Tur Malka was destroyed. But the connection of all this to the pasuk with which Rabbi Yochanan opened is not explicitly explained in the Gemara. However, in Tosafos there, it is explained that the intention is that all the things that happened there—everything was caused by a lack of "Ashrei adam mefached tamid." Instead of living in a manner of "Happy is the man who always fears," they lived with a hanhaga of "hardening his heart," and therefore "he falls into evil" was fulfilled in them.

In the Gemara in Berachos (60a), it is brought regarding one of the Tannaim: That talmid (student) who was walking behind Rabbi Yishmael b'Rebi Yosi in the marketplace of Zion saw that he was afraid. He said to him, "You are a sinner, for it is written, 'The sinners in Zion are afraid.'" He replied, "But is it not written, 'Ashrei adam mefached tamid'?" He answered, "That is written regarding Divrei Torah." And Rashi there explains: "'Ashrei adam mefached tamid'—lest [his learning] be forgotten from him, for because of this, he reviews his studies constantly." Meaning, he worries that he shouldn't forget his learning and constantly reviews his Mishnah out of fear that he might lose the levels he has attained. Yet Tosafos here in Gittin brings the words of the Gemara there [in Berachos] and writes: "And here too, he brings it [the verse] regarding those incidents [of Kamtza and Bar Kamtza and the rooster and hen] where they relied on their great goodness and tranquility to shame Bar Kamtza and to stand against the Caesar's daughter, and they should have feared and worried about punishment, and this is not similar to a man who fears for no reason (chinam)," ad kan lishono.

And that which Tosafos distinguished, writing "this is not similar to one who fears for no reason"—the meaning is: as long as a person does not need to determine any specific action right now based on his fear or his trust (bitachon), but rather conducts himself as usual yet fears—this is called "fearing for no reason." Regarding this, it is written that Rabbi Yishmael said to him, "You are a sinner," for it is fitting not to fear but to be a ba'al bitachon (one who trusts) in Hashem. The constant hanhaga needs to be a hanhaga of bitachon—"The sinners in Zion are afraid." But regarding doing a major action that departs from the regular hanhaga, such as hurting a person—and doing this out of trust in their great goodness and tranquility—in such a case, the din is "Ashrei adam mefached tamid."

It is written in the pasuk (Koheles 3:14): "Whatever HaElokim does, nothing can be added to it and nothing taken from it; and HaElokim made it so that they should fear before Him." One who does not live with yira (fear/awe) has no fear of anything; he can do anything. He is "secure in his goodness and tranquility" in the language of Tosafos. The ability is in his hand to do everything—why not? Nothing disturbs him. It looks in his eyes that it is permitted, so he does it—why not? But the one who believes in Elokim is a person who fears, who has pachad. This point is explained in the words of the Maharal (Nesiv Yiras Hashem), that the very essence of Godliness is that one fears Him. The Maharal brings that even regarding goyim, the language of the Gemara (Sanhedrin 64a) is "He took out his 'yira' from his bosom." Meaning, when they come to say he took his god out of his bosom—that which for him is called godhood, avodah zarah really—they refer to it generally as "his yira." The language of Rashi (Shemos 21:1) regarding one who brings Jewish legal cases before gentile courts is: "This is a testimony to the superiority of their 'yirah'." "Their yirah" means their other gods, Rachmana litzlan. It is written here that a person who has an Elokim is a person who fears, who has pachad. But a person who is not limited by yira and pachad is a person who has no Elokim.

"HaElokim made it so that they should fear before Him"—the meaning is that the Borei Olam created the world in order to reveal, kavyachol, His Godliness in the world. And this is "that they should fear before Him."

In the Gemara in Yoma (69a): "Rabbi Yehoshua ben Levi said: Why were they called the Men of the Great Assembly (Anshei Knesses HaGedolah)? Because they restored the crown to its ancient glory. Moshe came and said, 'HaEl HaGadol HaGibor v'HaNora' (The Great, Mighty, and Awesome God). Yirmiyah came and said: 'Gentiles are croaking in His Heichal; where are His awesome deeds (norayosav)?' He did not say 'Nora'. Yirmiyah, in the words of praise he said to the Ribono Shel Olam, did not say 'Nora'. It was Yirmiyah who saw gentiles croaking in His Heichal, and if so, in his opinion, the attribute called 'Nora' is not operating b'poel (in actuality). To say praise before the Borei Olam is only possible regarding attributes that we know He is conducting Himself with b'poel, right now. Regarding attributes that are not operating right now b'poel, one cannot praise the Borei Olam with them. One who says 'HaMelech HaKadosh' by mistake during the rest of the year—there are opinions in the Poskim that he must repeat [Shmoneh Esrei], because 'HaMelech' (The King) is not an attribute that is operating [openly] right now. And therefore, when seeing gentiles croaking in His Heichal, one cannot praise with the attribute of 'Nora'."

The Tosafos Yeshanim there bring the Yerushalmi in Megillah: "'Nora' is only in the Beis HaMikdash, as it is said, 'Nora Elokim mimikdashecha' (God is Awesome from your Sanctuary)." The place where the attribute of 'Nora' needs to be revealed is the Beis HaMikdash, and if there in the Beis HaMikdash we see gentiles croaking—meaning they do as they please there, and no fear prevents them from doing so—"Where are His awesome deeds?" There is no revelation of the attribute of 'Nora' now, and it is not a time when it operates b'poel.

The continuation of the Gemara there: "Daniel came and did not say 'Gibor' (Mighty)." Daniel removed the praise 'Gibor' as well from the three praises Moshe Rabbeinu said. He said only "HaEl HaGadol." "Gentiles are enslaving his children; where are His mighty deeds (gevurosav)?" How is it possible that they enslave the children of the 'Gibor' and do not fear Him? This means that, kavyachol, the Borei Olam is not conducting Himself with the attribute of 'Gevurah' either.

"The Anshei Knesses HaGedolah came and said: Adirabah (On the contrary)! These are His mighty deeds and these are His awesome deeds! For were it not for His fear (mora'o), how could one nation exist among the nations?" Meaning, without the attribute of 'Nora', it would be impossible for Klal Yisrael to remain and exist among the nations. And the fact that Klal Yisrael lives while among the nations—this is a revelation of the attribute of 'Nora'. "And these are His mighty deeds"—His gevurah, kavyachol, of the Borei Olam is "that He hears His disgrace and remains silent." He allows the Name of Heaven to be desecrated. What is the depth of this hanhaga? We have no comprehension of it. But al kol panim (at any rate), it is written here that the fact that Klal Yisrael has existence—the very fact that it exists—this is from the attribute of "Nora."

We say in Ma'ariv, in "Emes V'Emunah," that kavyachol the Borei Olam "Oseh gedolos ad ein cheker v'niflaos ad ein mispar" (Does great things without limit and wonders without number). This is our nusach. There are nuschaos that say "nisim v'niflaos" (miracles and wonders) without number. And what are the "wonders without number"? We continue and say: "HaSam nafshenu b'chayim v'lo nasan lamot raglenu" (Who places our soul in life and did not allow our foot to slip). This is "niflaos." The fact that He places our soul in life, this itself is in the category of a "Pele" (Wonder). It is something that is not according to the way of teva (nature). This is one wonder.

The second wonder is "HaMadrichenu al bamos oyveinu v'yarem karnenu al kol son'einu" (Who leads us upon the high places of our enemies and raises our horn above all who hate us). These two things are the same "Pele." The fact that He places our soul in life, and that which we hope that we will merit soon that He will raise our horn above our enemies—they are the same "Pele." Anyone who sees "one lamb among seventy wolves," in the language of Chazal in the Midrash which the Rishonim bring here on the Gemara—sees the attribute called "Nora." "Great is the Shepherd who saves it." This is "Nora."

In Rashi in Berachos (12a) it is written: "'And the blessing of Emes V'Emunah' speaks also of the future events that we await Him to fulfill for us—His promise and His faithfulness to redeem us from the hand of kings and the hand of tyrants, and to place our soul in life and lead us upon the high places of our enemies." The fact that we stand alive is a wonder of "niflaos ad ein mispar." And one who sees this wonder which has no path in the way of nature—then he must believe with emunah shleimah (complete faith) that the second wonder will also be fulfilled. Both wonders are the exact same category of "Pele." And one who sees that we stand alive and "He did not allow our foot to slip" can also see the "He will raise our horn above all our enemies." These two things are only from the strength of His promise, may He be blessed, in the same measure. The fact that we live, the fact that we stand on our feet—this is only from the power of the attribute of "Nora." And from the power of this attribute, there will also be fulfilled...

... "Who leads us upon the high places of our enemies and raises our horn above all who hate us," speedily in our days. But what we must understand is that it is the exact same "Pele."

The attribute of "Nora" is the attribute of "HaElokim made it so that they should fear before Him." The Borei Olam reveals Himself, kavyachol, as "Nora." "Nora" means that they fear, that they are afraid of Him.

The only way, the only way, to overcome, to make an effort against the Midas HaDin, to make an effort against what looks to the eye like "permission has been given to the destroyer"—is only through the attribute of "Nora." The attribute of "Nora" stands against everyone. Against all the destroyers. "Were it not for His fear, how could one nation exist among the nations?" "His fear" is the only thing holding us up.

It is written explicitly in the pasuk in Tehillim (90:11): "Who knows the power of Your anger? And according to Your fear, so is Your wrath" (U'k'yirascha evrasecha). The anger corresponds to the fear. In a place where there is "Your fear," there is no "Your wrath." And in a place where there is no "Your fear," there is "Your wrath," Rachmana litzlan. "Who knows the power of Your anger? And according to Your fear, so is Your wrath"—when there is "Your fear," through this, the hanhaga and attribute called "Nora" is revealed, kavyachol, in actuality. And from the power of "Nora," "He did not allow our foot to slip." The yirah gives existence to the great "Pele" of "He did not allow our foot to slip."

If we see the Midas HaDin striking in a place where there truly is yirah, where one should have seen a hanhaga of mercy due to the hanhaga of "according to Your fear, so is Your wrath"—this, Rachmana litzlan, looks like He again does not distinguish between tzaddik and rasha. Once permission is given to the destroyer, he no longer distinguishes between tzaddik and rasha. Rachmana yatzilan.

The only eitzah (advice) for us, the only thing through which it is possible that, kavyachol, the Borei Olam will remove from us and take down from us the Midas HaDin—we need to exert ourselves, to exert ourselves in "Your fear" in order to bring down "Your wrath." We have no other way. We can only lean on what the Anshei Knesses HaGedolah revealed to us: "These are His awesome deeds—for were it not for His fear, how could one nation exist among the nations."

As is explained in the Gemara, the entire Churban, Rachmana litzlan, the entire Churban—this is indeed the beginning of the sugya—everything was because they did not fulfill "Ashrei adam mefached tamid." One who has an Elokim, one who has a God, he fears. He is not "secure in his goodness and tranquility" like the lashon of Tosafos. One who does not fear resembles one who has no Elokim, Rachmana litzlan.

Rachmana litzlan... It is impossible... Not in me... I am speaking only to myself... But they asked me to speak out loud... Any place where one finds, Rachmana litzlan, that a great tumult (mehuma) is made—this is a cancellation with one's own hands of "Ashrei adam mefached tamid"!! ... How is it possible that people make tumults?!

"Ashrei adam mefached tamid," and "he who hardens his heart falls into evil," Rachmana litzlan. Here it is written in the Gemara that not only does he cause himself to fall into evil. He causes everyone to fall into evil. The Churban happened because of this, and it is speaking about an individual...

...an individual who did an action that did not have "Ashrei adam mefached tamid" in it. To take a man and throw him out of a simcha?! That is an act that someone who is in the category of "Ashrei adam mefached tamid" does not do such things. That is called "hardening his heart, he falls into evil." How is it possible to conduct oneself with a hanhaga of not fearing? After all, "HaElokim made it so that they should fear before Him." Someone who acts with such a hanhaga—one such person—removes the attribute of "Nora" from everyone; he endangers the entire Klal Yisrael.

The only way, truly the only way, is to strengthen the revelation of the attribute of "Nora" in the world. To fulfill "I know that whatever HaElokim does shall be forever; nothing can be added to it, and nothing taken from it; and HaElokim made it so that they should fear before Him." Through this attribute, HaKadosh Baruch Hu will help us so that the hanhaga of "Nora" returns to us—the great "Pele" through which He does wonders without number, "Who places our soul in life and did not allow our foot to slip."

The avelim (mourners), the mourners in this mourning... A mourning where kavyachol the Borei Olam took from here such a neshama (soul) about whom it is said, "My Beloved went down to His garden... to gather roses." Kavyachol the Borei Olam took a great neshama, a pure neshama. This matter is a very hard din, very hard.

For the mourners, as is known, the mitzvah is to be comforted. One must be comforted. It is written in Rashi in Yechezkel (24:22): "If there are no comforters, there is no aveilus (mourning)." The entire hanhaga of aveilus is in order to arrive at tanchumin (consolation). Actual consolation. What needs to be understood is how tanchumin is fulfilled—what is the act of tanchumin, what is the thing that results from tanchumin.

The words of the Prophets all come from Sinai. As it is written in the pasuk, "A prophet from your midst, from your brothers, Hashem your God will raise up for you." And the Prophets occupy themselves with nechamos (consolations)—"Nechamos HaNevi'im." We see that there is a concept and a specific study in nechamos. The consolations of the Prophets are a matter that one must occupy oneself with and learn. And as is known, they established [a time] to occupy oneself with this specifically from Tisha B'Av until Rosh Hashanah—"Shva d'Nechemta" (The Seven Weeks of Consolation). The concept of tanchumin. The whole matter, the matter of tanchumin, is something that needs explanation.

What appears in the explanation of the matter is this:

There is in the Smag [Sefer Mitzvos Gadol, but the text says Smak - Sefer Mitzvos Katan by R' Yitzchak of Corbeil, one of the Ba'alei Tosafos, upon whom Rabbeinu Peretz, who was also one of the Ba'alei Tosafos, wrote glosses. It is called Small Book of Mitzvos to distinguish it from the Smag which includes all mitzvos, while this includes only what applies in this time] in the first mitzvah, "Anochi Hashem Elokecha" (I am the Lord your God)—the main point of Emunah, to believe that HaKadosh Baruch Hu took us out of Mitzrayim and He gave us the Torah. He includes in this mitzvah what is explained in the Gemara in Shabbos (31a), that there is a demand upon a person to anticipate the yeshuah (salvation)—"Tzipisa l'yeshuah?" (Did you yearn for salvation?). In the Gemara, it is explained...

...that when they bring a person in for judgment, they ask him six questions which correspond to the six orders of Mishnah. And corresponding to [Seder] Nezikin, they ask him, "Did you yearn for salvation?" And the Smak asks: Where is this mitzvah written? Where were we commanded to yearn for salvation? To believe that the matter will happen is certainly like all words of the Torah, but from where is the obligation to yearn [derived]? And to this, the Smak answers that the obligation to yearn is written in "Anochi." Rabbeinu Peretz adds there that all the Ten Commandments are commands, and therefore in "Anochi," a command is written, and from here is the obligation to yearn. The explanation: We are commanded to believe that the Borei Olam who gave us the Torah is the One who took us out of Mitzrayim. And it is written here that the revelation of HaKadosh Baruch Hu to us is as a Go'el (Redeemer), as a Moshia (Savior). This is how He reveals Himself to us. "I am Hashem your God who took you out." This is how the Giver of the Torah reveals Himself.

Since we are receivers of the Torah, we want the Borei Olam, kavyachol, to continue and reveal Torah to us. We are receivers of the Torah, and mimila (consequently) we need to learn and know the entire Torah.

Here lies the mitzvah of yearning for salvation. One who yearns for salvation yearns for His revelation, may He be blessed, in the Torah. Here, kavyachol, the Borei Olam will continue and reveal Torah to us; the Borei Olam will continue and reveal Himself upon us in His salvation. This is how He reveals Himself to us; this is the mode of revelation in Torah. This is how He reveals Himself to us as the Giver of the Torah.

In the meaning of his words, in his intent, one must add the words of Rashi at the beginning of Shir HaShirim on the pasuk "Yishakeni minshikos pihu ki tovim dodecha miyayin" (Let Him kiss me with the kisses of His mouth, for Your love is better than wine). And in Rashi: "And it was said as an allegory for Him... because He gave them His Torah and spoke with them face to face, and that love is still sweeter to them than any pleasure, and they are assured by Him that He will appear to them again to explain to them the secret of its reasons and its hidden mysteries, and they entreat His face to fulfill His word, and this is 'Let Him kiss me with the kisses of His mouth'."

"And they are assured by Him"—kavyachol the Borei Olam promised them—Rashi doesn't say where—that He will appear again. And the request "Let Him kiss me with the kisses of His mouth" is that we want those kisses of His mouth that were at Sinai. We want that love which is still sweeter to us than any pleasure, and we are assured by Him that He will appear upon us again to reveal to us the depth of Torah, to open, to explain, to clarify the Torah to us, and we entreat His face to fulfill His word. We ask that once again "He should kiss me with the kisses of His mouth."

This is what is written in the Smak. The yearning for salvation is the request "Yishakeni minshikos pihu."

"Anochi Hashem Elokecha who took you out of the land of Mitzrayim"—this is the revelation of the Torah. For it is written in Chazal in the Midrash (Shir HaShirim Rabbah 1:1) that when HaKadosh Baruch Hu said "Anochi," the words of Torah were fixed in their hearts. If so, the entire Torah was fixed in our hearts when the Borei Olam said, "I am Hashem your God who took you out of the land of Mitzrayim."

The salvation that we are yearning for—this salvation will be as our Sephardic brethren say in the Kedushah of Keser in Musaf of Shabbos: "And He will let us hear in His mercy a second time before the eyes of all living, saying: Behold I have redeemed you in the end as in the beginning, to be for you as a God." Just as in the beginning "I took you out of the land of Mitzrayim to be..."

... "to be for you as a God," so will it be "Behold I have redeemed you in the end as in the beginning to be for you as a God, I am Hashem your God." And then we pray that "He will let us hear in His mercy 'a second time' before the eyes of all living, saying."

This is "Tzipisa l'yeshuah" (Yearning for salvation). The yearning for salvation is written in "Anochi Hashem Elokecha." In "Anochi Hashem Elokecha" it is written that the revelation, kavyachol, is in His salvation, may He be blessed.

In the nusach that we, the Bnei Ashkenaz, say in comforting mourners, we join the mourning to the Great Mourning. The tanchumin are "Among the other mourners of Zion and Jerusalem." The nechamah (consolation) will come together with the Great Nechamah. In such a way that receiving the tanchumin—what the mourners are obligated to do—is also to be yearning for salvation. These are the tanchumin. All the consolations of the Prophets, it is written, are an outcome of "According to all that you asked from Hashem your God at Horeb on the day of the assembly." At Horeb on the day of the assembly, we heard "Anochi Hashem Elokecha who took you out of the land of Mitzrayim." And all the consolations of the Prophets are the yearning for salvation that lies in "Anochi Hashem Elokecha who took you out of the land of Mitzrayim," as the Smak says. This is the mitzvah of tanchumin: to yearn for salvation.

The tanchumin come from the depth of the sorrow, from the depth of the pain; one must be comforted. One must know that, kavyachol, "I have wounded and I will heal." "See now that I, I am He, and there is no God with Me; I put to death and I bring to life, I have wounded and I will heal" (Devarim 32:39). This is the end of Shiras Ha'azinu, and this is a promise—"I have wounded and I will heal."

The Gemara says explicitly (Sanhedrin 98b) that kavyachol the Borei Olam also waits to redeem us. And the Gemara asks: "Since we are waiting and He is waiting, who is delaying?" And the Gemara answers: "Midas HaDin is delaying." The Gemara asks again: "And since Midas HaDin is delaying, why do we wait?" And the Gemara says that we wait in order "to receive reward."

The Maharal explains that this reward is the yeshuah itself. This means that if we were not "waiting/yearning," we would have no vessels with which to receive the yeshuah. "Yearning for salvation" is also a way by which one overcomes the Midas HaDin. "To receive reward"—the intent is that this "reward" is something that comes by right (b'din). "To receive reward" means it will arrive by din. If we yearn, the salvation comes to us by right (b'din). We yearn so that the salvation will come to us by right.

HaKadosh Baruch Hu should help the mourners. HaKadosh Baruch Hu, the Father of Orphans, should comfort and raise the orphans for a name and for glory (l'shem u'l'tiferes). The orphans are all beloved, all pure (brurim). HaKadosh Baruch Hu will help; He is "Avi Yesomim." It is written here in this pasuk that all the obligations of a father, HaKadosh Baruch Hu took upon Himself. All obligations of a father are upon Him. Avi Yesomim—He will raise them. HaKadosh Baruch Hu will help Rav Yitzchak, who is the main one—"A woman does not die except to her husband." He also knows more than anyone what a great soul was taken. HaKadosh Baruch Hu will help him. Primarily in Ma'aseh Bereishis, primarily in the creation of Man, it is written "I will make him a helpmate opposite him" (ezer k'negdo). This is something that is primarily...

...Ma'aseh Bereishis. Meaning that kavyachol HaKadosh Baruch Hu took upon Himself that the man who was created by the Borei Olam—He gives him an ezer (help). And if He takes the ezer from him, He alone will be an ezer. He Himself will be the ezer. This is the ezer itself. Not from the law of a guarantor (arev); this is the ezer itself. This is primarily Ma'aseh Bereishis; primarily in the creation of Man lies "a helpmate opposite him." And everything that that ezer used to fulfill with all the embellishments (hiddurim)—the "guarding their husbands" and "educating their sons" (Berachos 17a)—all this, kavyachol, the Borei Olam Himself will do.

HaKadosh Baruch Hu should help that "wasting and destruction" should no longer be heard in our borders, and we should all merit speedily to see the consolation of Zion and Jerusalem, and "Hashem Elokim will wipe away the tear from off all faces and the reproach of His people He will remove," and let us say Amen.