I. The Structural Anomaly in the Rambam’s Codification
The shiur initiates a rigorous analysis of the Seder HaHalachos in the Rambam’s Hilchos Deios. The Mitzvas Aseh of V’halachta B’drachav (Deuteronomy 28:9)—the imperative to emulate the Divine attributes—is ostensibly the primary subject of these perakim. However, a textual examination reveals a distinct delay: The Rambam only explicitly defines this mitzvah ("Just as He is Chanun, you be Chanun...") in Chapter 1, Halacha 6.
The preceding five halachos are devoted entirely to a taxonomy of human temperaments (Deios)—ranging from the Ka’asan (prone to anger) to the G’vah Lev (arrogant)—and the prescription of the Derech Ha’emtza’is (the Middle Path). The Maggid Shiur posits that this ordering is not merely stylistic but fundamental to the Rambam’s shitah: The rectification of character traits is an ontological prerequisite to the mitzvah. One cannot achieve D’veikus or Lehidamos (resemblance) to the Creator while possessing a crooked or extreme personality. Therefore, the Rambam establishes the "Middle Path" not just as good advice, but as the essential hakdama (introduction) required to build the Kli (vessel) for the mitzvah itself. One is obligated to harness his Da’as to activate his innate צלם א-להים.
II. Derech Eretz as the "Kli" for Torah
Expanding on the relationship between character and sanctity, the shiur cites the Reishis Chochma (Sha’ar Derech Eretz) and the Midrash, noting that Derech Eretz preceded the Torah by twenty-six generations. This chronological precedence signifies a functional dependency: Derech Eretz is the path leading to the Eitz HaChaim (the Torah).
The speaker invokes a stark Ma’amar Chazal: "A Talmid Chochom who lacks Da’as is [comparable to] a neveilah (carrion)." This harsh imagery is elucidated through the definition of Da’as as the bridge between the Neshama and the Guf. Da’as is connection [as in וידע אדם את חוה אשתו].
A neveilah is purely physical matter, devoid of spiritual animation.
Without Da’as (sensibility/social awareness/refined character), the Torah knowledge [and one’s soul] remain abstract and detached from the person's conduct.
Therefore, even a scholar, if lacking basic mentschlichkeit, has severed the connection between his soul and his body, rendering his physical existence equivalent to a neveilah.
Prooftext: Moshe Rabbeinu exemplifies true Da’as by waiting to be called ("Vayikra el Moshe") before entering the Mishkan. Despite his greatness, he possessed the Derech Eretz to recognize boundaries and exercise restraint.
III. The Metaphysics of Da’as and the "Maskila"
The shiur delves into Pnimiyus HaTorah, referencing the Sifra D’Tzniusa which describes Da’as as the Maskila—the weighing scale.
The Six Directions (Vav Ktzavos): Citing the Rema MiPano, the Gematria of Da’as [474] is דעה times 6, relating to the six spatial directions (Up, Down, Right, Left, Forward, Backward). A human being is constantly pulled in these directions—physically and metaphorically (e.g., Midas HaDin vs. Rachamim, arrogance vs. humility).
The Role of the Maskila: Da’as is the equilibrium mechanism that weighs each situation to determine the appropriate response.
Betzalel’s Wisdom: The Gemara states Betzalel knew how to combine the letters of Creation because he was filled with Chochma, Binah, and Da’as. This means he understood the Mishkal (weight/measure) of every physical action and how to direct it L’sheim Shamayim, creating a physical abode (Mishkan) that mirrored the spiritual Heavens.
IV. A Critique of Materialism: The "Kosher Foodie" Phenomenon
Applying the Rambam’s third chapter—which demands that all physical activities (eating, sleeping, commerce) be directed solely toward Briyus HaGuf (bodily health) for the sake of serving Hashem—the Maggid Shiur offers a sharp critique of contemporary culture.
Tzadik vs. Rasha: Citing the Zohar, the definition of a Tzadik is one whose heart is under his control ("libo birshuso"), whereas a Rasha is controlled by his heart ("hu birshus libo").
The "Foodie" Culture: The speaker bemoans a Facebook group of 80,000 Jews dedicated to "Kosher Foodies." He classifies this obsession with palate-pleasure as a Churban (spiritual destruction).
The Argument: When one eats merely because food is tasty, rather than for health, they surrender their Da’as to their Guf. They effectively abdicate the status of Adam (Man) and adopt the instinctive nature of a Beheima. The Rambam’s requirement for Halicha B’Drachav demands the suppression of taivah (lust) in favor of purposeful living.
V. Synthesis: Rambam vs. Ramak
The shiur concludes by distinguishing between two distinct methodologies of emulating God, resolving potential contradictions between the Rambam and the Ramak (Rabbi Moshe Cordovero):
The Rambam’s Approach (Hilchos Deios): This is the path of the Beinoni and represents the "Middle Road" (Shvil HaZahav). It is the universal obligation of every Jew to function as a balanced human being. It requires strict self-regulation and avoiding extremes. This is the foundation.
The Ramak’s Approach (Tomer Devorah): This work expounds on the Yud-Gimmel Midos HaRachamim. These attributes are inherently "extreme" on the side of kindness—e.g., Vitur (total overlooking of faults) and boundless mercy. This is a level of Chassidus (piety beyond the letter of the law).
Conclusion: One cannot jump straight to the high level of the Ramak (boundless mercy) without first establishing the firm platform of the Rambam (balanced character and Da’as). One must first be a "Mentsch" (possessing Derech Eretz and basic Middos) before aspiring to the lofty levels of divine imitation described in the Tomer Devorah.
צלם א-להים והמתקלא (משקולת)
א. האנומליה המבנית בשיטת הרמב"ם
השיעור פותח בניתוח דקדקני של סדר ההלכות ב"הלכות דעות" לרמב"ם. מצוות העשה של "והלכת בדרכיו" — הציווי להידמות למידותיו של הקב"ה — היא לכאורה הנושא המרכזי של פרקים אלו. אולם, עיון בטקסט חושף השהיה ניכרת: הרמב"ם מגדיר במפורש את המצווה הזו ("מה הוא חנון אף אתה חנון...") רק בפרק א', הלכה ו'.
חמש ההלכות הקודמות מוקדשות כולן לטקסונומיה (מיון) של תכונות הנפש האנושיות (הדעות) — החל מהכעסן ועד לגבה הלב — ולהוראת "דרך האמצע". מגיד השיעור טוען כי סדר זה אינו סגנוני גרידא אלא יסודי בשיטת הרמב"ם: תיקון המידות הוא תנאי אונטולוגי (מהותי) לקיום המצווה. אין האדם יכול להשיג דבקות או "להידמות" לבורא כל עוד אישיותו מעוקמת או קיצונית. לכן, הרמב"ם קובע את "דרך האמצע" לא רק כעצה טובה, אלא כהקדמה הכרחית לבניית ה"כלי" עבור המצווה עצמה. על האדם לרתום את דעתו כדי להפעיל את צלם א-להים הטבוע בו.
ב. דרך ארץ כ"כלי" לתורה
בהרחיבו על הקשר בין אופי לקדושה, מצטט השיעור את ה"ראשית חכמה" (שער דרך ארץ) ואת המדרש, המציינים כי דרך ארץ קדמה לתורה עשרים ושישה דורות. קדימות כרונולוגית זו מעידה על תלות תפקודית: דרך ארץ היא הנתיב המוביל אל עץ החיים (התורה).
הדובר מביא מאמר חז"ל נוקב: "תלמיד חכם שאין בו דעת — נבלה טובה הימנו". דימוי קשה זה מוסבר דרך הגדרת הדעת כגשר המחבר בין הנשמה לגוף. דעת היא התקשרות (כמו "והאדם ידע את חוה אשתו").
נבלה היא חומר פיזי טהור, משוללת חיות רוחנית.
ללא דעת (תבונה, רגישות חברתית, מידות מזוקקות), ידיעת התורה נותרת מופשטת ומנותקת מהנהגת האדם.
לפיכך, אפילו תלמיד חכם, אם חסרה לו "מענטשלכקייט" בסיסית, ניתק הקשר בין נשמתו לגופו, והווייתו הפיזית נחשבת כנבלה.
ראיה: משה רבנו מדגים דעת אמיתית בכך שהמתין לקריאה ("ויקרא אל משה") לפני שנכנס למשכן. חרף גדולתו, הייתה בו דרך ארץ להכיר בגבולות ולנהוג באיפוק.
ג. המטפיזיקה של הדעת וה"מתקלא"
השיעור צולל לפנימיות התורה, ומצטט את ה"ספרא דצניעותא" המתאר את הדעת כ**"מתקלא"** — כפות המאזניים.
ו' קצוות: בשם הרמ"ע מפאנו, גימטריה של דעת (474) היא "דעה" (79) כפול 6, כנגד ששת כיווני המרחב. האדם נמשך תמידית לכיוונים אלו — פיזית ומטאפורית (לדוגמה: מידת הדין מול רחמים, גאווה מול ענווה).
תפקיד המשכילא: הדעת היא מנגנון השיווי משקל השוקל כל סיטואציה כדי לקבוע את התגובה הראויה.
חכמת בצלאל: הגמרא קובעת כי בצלאל ידע לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ כי היה מלא בחכמה, תבונה ודעת. משמעות הדבר היא שהוא הבין את המשקל של כל פעולה גשמית וכיצד להפנותה לשם שמים, ובכך יצר משכן גשמי ששיקף את העולמות העליונים.
ד. ביקורת המטריאליזם: תופעת ה"פודים" (Foodies) הכשרים
בהחילו את הפרק השלישי ברמב"ם — הדורש שכל הפעולות הפיזיות (אכילה, שינה, משא ומתן) יופנו אך ורק לצורך בריאות הגוף לשם עבודת ה' — מגיד השיעור מותח ביקורת חריפה על התרבות העכשווית.
צדיק מול רשע: על פי הזוהר, צדיק הוא מי ש"לבו ברשותו", ואילו רשע הוא מי ש"הוא ברשות לבו".
תרבות ה"פודים": הדובר מלין על קבוצת פייסבוק של 80,000 יהודים המוקדשת ל"Kosher Foodies". הוא מסווג את האובססיה הזו לתענוגות החיך כ"חורבן" רוחני.
הטיעון: כאשר אדם אוכל רק משום שהאוכל טעים, ולא למען בריאותו, הוא מכפיף את דעתו לגופו. הוא מוותר למעשה על מעמדו כ"אדם" ומאמץ טבע אינסטינקטיבי של "בהמה". דרישת הרמב"ם ל"הליכה בדרכיו" מחייבת את הכנעת התאווה לטובת חיים של תכלית.
ה. סינתזה: רמב"ם מול רמ"ק
השיעור מסתיים בהבחנה בין שתי מתודולוגיות שונות של הידמות לא-ל, ובכך מיישב סתירות פוטנציאליות בין הרמב"ם לרמ"ק (רבי משה קורדובירו):
גישת הרמב"ם (הלכות דעות): זוהי דרכו של ה"בינוני" המייצגת את "שביל הזהב". זוהי חובה אוניברסלית על כל יהודי לתפקד כבן אדם מאוזן. היא דורשת ויסות עצמי קפדני והימנעות מקיצוניות. זהו היסוד.
גישת הרמ"ק (תומר דבורה): חיבור זה מפרט את י"ג מידות הרחמים. מידות אלו הן במהותן "קיצוניות" לצד החסד — כגון ויתור מוחלט ורחמים ללא גבול. זוהי דרגה של חסידות (לפנים משורת הדין).
סיכום: אין האדם יכול לקפוץ ישירות לדרגתו הגבוהה של הרמ"ק (רחמים אינסופיים) מבלי לבסס תחילה את המצע האיתן של הרמב"ם (אופי מאוזן ודעת). על האדם להיות תחילה "מענטש" (בעל דרך ארץ ומידות בסיסיות) לפני שהוא שואף למדרגות הנעלות של הידמות לבורא המתוארות בתומר דבורה.
[עפ"י דברי רבינו זצ"ל האחרונים בהספד על הגר"מ חדש זצ"ל]
