The Exegetical Difficulty
The shiur focuses on a textual anomaly in Parshat Yitro (Exodus 19:8-9). The Torah describes Moshe reporting the response of the Jewish people to God twice, using two different verbs:
Verse 8: “Vayashev Moshe…” (And Moshe brought back the words of the people to God).
Verse 9: “Vayaged Moshe…” (And Moshe told the words of the people to God).
The Gemara questions this redundancy: Since the people did not speak in between these two verses, what new information was Moshe conveying in the second instance?
The Philosophical Foundation: The Finite and the Infinite
The explanation rests on the vast ontological gap between the human being and the Divine.
The "Smallness" of Human Perception: No matter how great a human thought or spiritual yearning is, it remains finite (katnut) when compared to the Infinite light of God. As the verse in Job states, "Even the heavens are not pure in His eyes."
The "Seed" of Holiness: However, unlike material objects which lose value over time (like a child’s toy losing its allure), holy thoughts possess an eternal inner truth (Nitzchiut). A sincere spiritual desire is like a seed or an embryo; it may appear small and undeveloped physically, but it contains within it the full potential of the tree or the adult.
1. Vayashev (Restoration and Elevation)
In Verse 8, the people responded with a simple acceptance of God’s covenant. However, their understanding was limited by their human capacity. Moshe’s role was to "bring back" (Vayashev) these words—not just verbatim, but by elevating them. He presented their finite words to God by revealing the infinite potential hidden within their sincere intent. He showed God not just the "seed," but the "tree" that would eventually grow from their pure hearts.
2. Vayaged (Expansion and Novelty)
In Verse 9, the verb Vayaged shares a root with Aggada (drawing out/extending). When the pure, simple heart of the Jew connects with the supernal wisdom of God, a reaction occurs: "Light begets light, and splendor begets splendor."
Moshe was not merely repeating their words; he was articulating the Chiddushim (new insights) that were generated by this union. He conveyed the details, the depth, and the expanded wisdom that blossomed spontaneously when the "seed" of the people's will met the "light" of the Divine presence.
Conclusion
The lesson is that every Jew possesses a "pure heart" containing the seed of Divine knowledge. Our task in learning Torah is to act as the "gardener"—to cultivate that seed, allowing the latent, infinite light within our simple faith to expand into complex, profound wisdom. Moshe Rabbeinu's greatness lay in his ability to see the "adult" within the "child"—the spiritual grandeur inherent in the simple commitment of the Jewish people.
הקושי הפרשני
השיעור מתמקד בקושי טקסטואלי בפרשת יתרו (שמות יט, ח-ט). התורה מתארת את משה מעביר את תשובת העם לה' פעמיים, תוך שימוש בשני פעלים שונים:
פסוק ח: "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה..." (מלשון השבה).
פסוק ט: "וַיַּגֵּד מֹשֶׁה..." (מלשון הגדה/אמירה).
הגמרא מקשה על כפילות זו: מכיוון שהעם לא דיבר בין שני הפסוקים הללו, איזה מידע חדש העביר משה בפעם השנייה?
היסוד המחשבתי: הסופי והאינסופי
ההסבר נשען על הפער האונטולוגי העצום שבין האדם לבין הבורא.
"קטנות" ההשגה האנושית: תהיה המחשבה האנושית או הכמיהה הרוחנית גדולה ככל שתהיה, היא נותרת בבחינת "קטנות" וסופיות בהשוואה לאור האינסוף של ה'. כדברי הפסוק באיוב (טו, טו): "הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו".
גרעין הקדושה: עם זאת, בשונה מעצמים חומריים המאבדים מערכם עם הזמן (כמו צעצוע של ילד שסר חינו), למחשבות קדושה יש אמת פנימית נצחית. רצון רוחני כן משול לזרע או לעובר; הוא עשוי להיראות קטן ולא מפותח כלפי חוץ, אך הוא טומן בחובו את מלוא הפוטנציאל של האילן השלם או האדם הבוגר.
1. "וַיָּשֶׁב" (השבה והעלאה)
בפסוק ח', העם הגיב בקבלה פשוטה של הברית. אולם הבנתם הייתה מוגבלת בשל היותם בני אנוש. תפקידו של משה היה "להשיב" את הדברים הללו לה' – לא רק כלשונם, אלא על ידי העלאתם. הוא הציג את מילותיהם הסופיות בפני ה' על ידי חשיפת הפוטנציאל האינסופי הטמון בכוונה הכנה שלהם. הוא הראה לה' לא רק את ה"זרע", אלא את ה"אילן" שעתיד לצמוח מתוך לבם הטהור.
2. "וַיַּגֵּד" (הרחבה וחידוש)
בפסוק ט', הפועל "ויגד" קשור לשורש של "אגדה" (מלשון המשכה, משיכה וגילוי). כאשר הלב היהודי הטהור והפשוט מתחבר לחכמה העליונה של ה', מתרחשת ריאקציה: "אור מוליד אור, וזיו מוליד זיו".
משה לא רק חזר על מילותיהם; הוא ביטא את החידושים שנולדו מתוך האיחוד הזה. הוא העביר את הפרטים, העומק והחכמה המורחבת שפרחו באופן ספונטני כאשר "גרעין" הרצון של העם נפגש עם "אור" השכינה.
סיכום
הלקח הוא שבכל יהודי שוכן "לב טהור" המכיל את זרע הדעת האלוקית. תפקידנו בלימוד התורה הוא לשמש כ"גנן" – לטפח זרע זה ולאפשר לאור האינסופי הגנוז באמונתנו הפשוטה להתרחב לכדי חכמה עמוקה ומורכבת. גדולתו של משה רבינו הייתה ביכולתו לראות את ה"גדול" (הפוטנציאל השלם) בתוך ה"קטן" – את הגדולה הרוחנית הטבועה בהתחייבות הפשוטה של עם ישראל.
