Based on the teachings of Rav Kook on Masechet Shabbos 87a
In the annals of Jewish thought, the separation of Moshe Rabbeinu from his wife, Tzipporah, is not merely a biographical detail, but a pivotal moment that defines the nature of prophecy and the necessity of Halachic boundaries. The Talmud (Shabbos 87a) asks a piercing question regarding this decision: "Mai darash?" — What did Moshe expound? What was the hermeneutic logic that compelled him to separate from his wife on his own initiative, a decision subsequently ratified by the Divine?
The Gemara answers that Moshe raised [as in 'raising a point' and having an 'elevated' thought] a Kal Vachomer (an a fortiori argument) to himself. He reasoned: If the Children of Israel, who were sanctified only temporarily for the event at Sinai, were instructed to separate from their spouses, then I, who must be ready for the Divine word at any instant, must certainly remain in a state of separation.
However, Rav Kook, in his Ein Ayah, takes this Talmudic exchange and reveals a dazzling metaphysical infrastructure beneath the legalistic logic.
The Paradox of the Great Treasure
Rav Kook posits that Moshe Rabbeinu stood at the pinnacle of spiritual existence. His soul was intimately bound with the Divine light. One might assume that a man of such stature transcends the need for logical derivations or external reference points. Why did he need to look at the "lower" status of the Israelites to determine his own conduct?
Rav Kook explains this through the metaphor of the "General Treasure" (Otzer Gadol Klali) versus the "Detailed Riches" (Osher Meforat).
There exists a light so vast, a treasure so immense, that its very magnitude blinds the observer to its contents. This is the concept of Sagi Nahor—an excess of light that results in functional blindness. When one stares directly into the infinite brilliance of the Divine, the individual details, the specific instructions, and the moral nuances are washed away in the flood of illumination.
Moshe, standing in that infinite light, faced a paradox. The overarching holiness was clear, but the specific path of conduct—the detail of separation—was obscured by the sheer intensity of his spiritual station. To perceive the specific rule, Moshe had to look away from the blinding sun and focus on a "dimmed" reflection. He looked at the Children of Israel.
The sanctification of Israel at Sinai was a "lesser" light compared to Moshe's constant prophecy. But precisely because it was limited and constricted, the details were visible. By observing the boundaries placed upon the nation, Moshe could discern the "Detailed Riches"—the specific imperative of separation—which he then re-elevated to his own lofty level. This teaches a fundamental epistemological truth: we often require the constricted vessel of specific laws to grasp truths that are invisible within the abstract infinite.
The Danger of Abstract Emotion
This insight bridges the gap to Rav Kook’s writings in Shemonah Kevatzim (File 5, Passage 149), where he critiques theological systems that prioritize feeling over action—specifically contrasting the Jewish approach with the Christian worldview.
Rav Kook identifies a spiritual danger in relying solely on Regesh (emotion) and abstract love while discarding Ma’aseh (concrete deed) and Gedarim (boundaries). He argues that idolatry and its theological inheritors are often characterized a distinctive "liberality" or leniency. The sentiment is: "God is love, so the specific laws don't matter."
This approach claims to dwell in the "Great Light," seeking a spiritual connection based purely on internal feeling. However, without the "vessels" of Halacha, without the specific restrictions that dim and channel that light, the result is not holiness, but moral chaos.
Rav Kook quotes the Proverb: "For a harlot is a deep pit, and a wayward wife is a narrow well" (Proverbs 23:27). When spirituality is reduced to an amorphous emotional experience, divorced from the discipline of action, it becomes a "narrow well"—a dangerous trap. History, Rav Kook argues, demonstrates that cultures claiming to supersede the "Old Law" with "New Love" often descend into the deepest depths of immorality. They parade the "split hooves" (external signs of purity) of their emotional piety, while lacking the "chewed cud" (internal processing and discipline) of actual ethical restraint.
The Sanctity of Boundaries
The Shiur concludes by harmonizing these ideas. The desire to cast off the "yoke of commandments" in favor of a "spiritual connection" is an attempt to stare directly into the sun. It is a claim to possess the "General Treasure" without the "Detailed Riches."
Judaism insists on Mitzvos Ma’asiyos—practical, often restrictive commandments. We keep Kosher, we observe Shabbos, we maintain family purity. These are not archaic rituals; they are the necessary filters that allow us to interact with the Divine light without being destroyed by it. They are the details that give the light structure.
Moshe Rabbeinu, the greatest of prophets, taught us that even at the highest peaks of spirituality, one cannot rely solely on abstract intuition. One must look to the Din, the law, and the specific boundary to navigate the Divine will. True holiness is not found in the chaotic flood of emotion, but in the disciplined, consecrated vessel of the deed.
על פי תורת הרב קוק למסכת שבת פז ע"א
בדברי הימים של המחשבה היהודית, פרישתו של משה רבנו מאשתו, ציפורה, אינה רק פרט ביוגרפי, אלא רגע מכריע המגדיר את מהות הנבואה ואת נחיצותם של הגדרים ההלכתיים. התלמוד (שבת פז ע"א) שואל שאלה נוקבת בנוגע להחלטה זו: "מאי דרש?" — מהו המדרש, מהו ההיגיון ההרמנויטי שאילץ את משה לפרוש מאשתו מיוזמתו, החלטה שזכתה לאחר מכן להסכמת השכינה?
הגמרא משיבה כי משה נשא קל וחומר בעצמו. הוא טען: אם בני ישראל, שנתקדשו רק לפי שעה לצורך מעמד סיני, נצטוו לפרוש מנשותיהם, אני, שצריך להיות מוכן לדבר ה' בכל רגע ורגע, על אחת כמה וכמה שחייב לעמוד במצב של פרישה.
אולם, הרב קוק בחיבורו "עין איה", נוטל את המשא ומתן התלמודי הזה וחושף תשתית מטפיזית מרהיבה המונחת תחת הלוגיקה המשפטית.
פרדוקס האוצר הגדול
הרב קוק מניח כי משה רבנו ניצב בשיא הקיום הרוחני. נשמתו הייתה קשורה בקשר בל ינתק באור האלוהי. ניתן היה להניח שאדם בשיעור קומה כזה נעלה מעל הצורך בהיקשים לוגיים או בנקודות ייחוס חיצוניות. מדוע היה עליו להביט במעמדם ה"נמוך" יותר של בני ישראל כדי לקבוע את הנהגתו שלו?
הרב קוק מסביר זאת באמצעות המטאפורה של "אוצר גדול כללי" לעומת "עושר מפורט".
קיימת בהירות כה עצומה, אוצר כה כביר, שעצם עוצמתו מסנוורת את המתבונן מלראות את תכולתו. זהו המושג של סגי נהור — עודף אור המוביל לעיוורון תפקודי. כאשר אדם בוהה ישירות בזיו האינסופי של האלוהות, הפרטים האינדיבידואליים, ההוראות הספציפיות והניואנסים המוסריים נשטפים בשיטפון של הארה.
משה, בעמדו בתוך אותו אור אינסופי, עמד בפני פרדוקס. הקדושה הכוללת הייתה ברורה, אך נתיב ההתנהלות הספציפי — פרט הפרישה — הוסתר בשל עוצמתו הכבירה של מעמדו הרוחני. כדי להבחין בחוק הספציפי, היה על משה להסיט את מבטו מהשמש המעוורת ולהתמקד בהשתקפות "עמומה" יותר. הוא הביט בבני ישראל.
קדושת ישראל בסיני הייתה "אור מועט" בהשוואה לנבואתו הקבועה של משה. אך דווקא משום שהייתה מוגבלת ומצומצמת, הפרטים היו נראים לעין. על ידי התבוננות בגדרים שהושמו על האומה, יכול היה משה להבחין ב"עושר המפורט" — הציווי הספציפי של הפרישה — אותו העלה בחזרה לרמתו הנעלה. דבר זה מלמד אמת אפיסטמולוגית יסודית: לעיתים קרובות אנו זקוקים לכלי המצמצם של חוקים ספציפיים כדי לתפוס אמיתות שאינן נראות בתוך המופשט והאינסופי.
הסכנה שבכיסופים המופשטים
תובנה זו מגשרת על הפער לכתבי הרב קוק ב**"שמונה קבצים"** (קובץ ה, פסקה קמט), שם הוא מבקר שיטות תיאולוגיות המעדיפות את הרגש על פני המעשה — תוך הנגחת הגישה היהודית מול תפיסת העולם הנוצרית.
הרב קוק מזהה סכנה רוחנית בהסתמכות בלעדית על רגש ואהבה מופשטת תוך השלכת המעשה והגדרים. הוא טוען כי עבודה זרה ויורשיה התיאולוגיים מאופיינים לעיתים קרובות בוותרנות — ליברליות או הקלה מובנית. הסנטימנט הוא: "אלוהים הוא אהבה, ולכן החוקים הספציפיים אינם משנים".
גישה זו מתיימרת לשכון ב"אור הגדול", ומחפשת חיבור רוחני המבוסס אך ורק על הרגשה פנימית. אולם, ללא "כלי" ההלכה, ללא ההגבלות הספציפיות המעממות ומתעלות את אותו אור, התוצאה אינה קדושה אלא תוהו ובוהו מוסרי.
הרב קוק מצטט את הפסוק ממשלי: "כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה" (משלי כג, כז). כאשר הרוחניות מצטמצמת לחוויה רגשית אמורפית, המנותקת ממשמעת המעשה, היא הופכת ל"באר צרה" — מלכודת מסוכנת. ההיסטוריה, טוען הרב קוק, מוכיחה שתרבויות המתיימרות להחליף את "החוק הישן" ב"אהבה חדשה" מידרדרות לעיתים קרובות לתהומות של חוסר מוסריות. הן מציגות לראווה את "פרסותיהן הסדוקות" (סימני טהרה חיצוניים) של חסידותן הרגשית, אך חסרות את "העלאת הגרה" (עיבוד פנימי ומשמעת) של ריסון אתי בפועל.
קדושת הגבולות
השיעור מסתיים בסנכרון הרעיונות הללו. הרצון להשיל את "עול המצוות" לטובת "חיבור רוחני" הוא ניסיון לבהות ישירות בשמש. זוהי טענה להחזיק ב"אוצר הכללי" ללא ה"עושר המפורט".
היהדות עומדת על מצוות מעשיות — ציוויים מעשיים ולעיתים מגבילים. אנו שומרים כשרות, שומרים שבת ושומרים על טהרת המשפחה. אין אלו ריטואלים ארכאיים; אלו הם המסננים ההכרחיים המאפשרים לנו לתקשר עם האור האלוהי מבלי להישמד ממנו. אלו הפרטים המעניקים לאור מבנה וצורה.
משה רבנו, גדול הנביאים, לימדנו שגם בפסגות הגבוהות ביותר של הרוחניות, אין לסמוך אך ורק על אינטואיציה מופשטת. יש להביט אל הדין, אל החוק ואל הגדר הספציפי כדי לנווט ברצון האלוהי. קדושת אמת אינה מצויה בשיטפון רגשי כאוטי, אלא בכלי הממושמע והמקודש של המעשה.
