The Interplay of Obligation and Observance
Topic: The correlation between Negative and Positive Commandments (Shamir and Zachor) and insights on Parashat Yitro.
Based on: The Dvar Yehoshua (R’ Yehoshua Ehrenberg), Machane Chaim, and the Beis Yisrael.
Part I: The Halachic Inquiry — If One Eats Ḥametz, Must He Eat Matzah?
The shiur opens by revisiting a fundamental question posed to the Dvar Yehoshua: In a scenario of scarcity where individuals have already consumed Ḥametz on Pesaḥ, are they still obligated to fulfill the Mitzvah of eating Matzah?
To answer this, a fascinating parallel is drawn from the laws of Shabbat:
The Case of the Lost Traveler
The Gemara (Shabbat 69b) discusses a person lost in the desert who has forgotten which day is Shabbat. The ruling is that he must count six days and observe the seventh. However, to survive (Pikuach Nefesh), he must perform necessary labor (melacha) every day, even on his designated "Shabbat."
The Anomaly: The Gemara states he must still recite Kiddush and Havdalah on that seventh day.
Rashi’s Insight: Rashi comments that this recitation is merely l’zikaron b’alma—a memory aid so Shabbat is not forgotten—rather than a strict legal obligation.
The Logical Deduction
The shiur raises a powerful objection: Since Kiddush is a Biblical obligation (D’oraita), and we typically rule strictly in cases of doubt (Safek D’oraita L’humra), why isn't the traveler obligated to recite Kiddush every day out of doubt?
The answer reveals a deep structural principle in Halacha: There is no "Zachor" (Positive Command/Kiddush) without "Shamor" (Negative Command/Refraining from Work).
Since the traveler is forced to work for survival, he is technically not "keeping" Shabbat (conceptually). Therefore, the obligation of Kiddush falls away, leaving only a Rabbinic requirement for memory.
The Application to Pesaḥ
Applying this logic to the original query: If a person is not keeping the negative commandment of refraining from Ḥametz, they logically cannot be obligated in the positive commandment of eating Matzah. The two are intrinsically linked; if you break the prohibition, you lose the capacity to fulfill the active imperative.
The Complication: Pikuach Nefesh and Status
The shiur delves deeper into the status of one who violates Halacha due to danger (Ones). Does Pikuach Nefesh (saving a life) mean the Shabbat is "permitted" to him, or is the prohibition merely "pushed aside"?
The Comparison to Circumcision: The discussion cites the case of an Arel (uncircumcised male) whose brothers died due to circumcision, exempting him from the Mitzvah due to danger. Is he considered legally uncircumcised (as Rashi maintains) or conceptually circumcised (Mahul) but prevented by circumstance (as Rabbeinu Tam holds)? If we say the former then that would mean that someone who doesn't keep Shabbat due to אונס is not considered one who is Shomer Shabbat and the converse according to Rabbeinu Tam.
The proof from Machane Chaim: The Machane Chaim discusses an Onen (mourner before burial) who is exempt from positive Mitzvot. He suggests that an Onen may not tie Tzitzit because the exemption from the positive command removes the framework of the prohibition. So we see that not being obligated due to אונס places one outside the realm of the prohibition.
Conclusion of the Halachic Section:
The consensus leans toward the idea that one who is forced to violate the distinct character of the day (via labor on Shabbat) loses the status required to fulfill its positive rituals (Kiddush). Similarly, one who consumes Ḥametz has shattered the vessel required to hold the Mitzvah of Matzah.
Part II: Al HaTorah — Parashat Yitro
The shiur concludes with spiritual insights from the Beis Yisrael (Gerer Rebbe, 1949) on Parashat Yitro.
1. Sanctification for Eternity
The verse states: "Sanctify them today and tomorrow" (Exodus 19:10).
The Beis Yisrael interprets "tomorrow" not just as the next day, but as the distant future (le'atid lavo). The sanctification at Sinai was an inheritance (Yerusha) meant to empower the Jewish people to access holiness until the coming of Mashiach. We must prepare ourselves daily, as preparation (hachana) is essential for receiving holiness.
2. The Greatness of the Ba'al Teshuvah
The interaction between Moshe and Yitro highlights a profound dynamic. The Torah says Moshe "went out" to meet his father-in-law. Why?
The Concept: Yitro represents the Ba'al Teshuvah (the returnee), coming from afar. The Jewish people represent the Tzaddikim.
The Lesson: "In the place where Baalei Teshuvah stand, perfect Tzaddikim cannot stand." Yitro, coming from a distance, required a greater reception—Moshe himself went out to him. The Jewish people, who were close to God, did not require such an extreme gesture [thus, they "stood from afar"]. This teaches that those struggling to come close to Hashem are deserving of immense honor and embrace.
3. The Vessel for Torah is Humility
Finally, the shiur touches upon the comparison of Torah to liquids: water, wine, and milk.
Physics of Spirituality: Just as these liquids are best preserved in simple earthenware vessles, Torah only endures within the humble (daka u'shfal ruach).
The Earthen Altar: This explains the commandment: "An altar of earth you shall make for Me" (Exodus 20:21). Hashem does not desire altars of gold or silver—symbols of haughtiness and status. He desires the "earth"—humility and simplicity. To receive the Torah, one need not be "fancy" or physically imposing (a gos ruach); one must simply make themselves a vessel of reception through humility.
יחסי הגומלין בין חובה לקיום
נושא: הזיקה בין מצוות עשה למצוות לא תעשה (שמור וזכור) ותובנות בפרשת יתרו. על פי: ה"דבר יהושע" (רבי יהושע אהרנברג), ה"מחנה חיים" וה"בית ישראל".
חלק א': בירור הלכתי — האם האוכל חמץ חייב באכילת מצה?
השיעור נפתח בבחינת שאלה יסודית שהופנתה ל"דבר יהושע": במציאות של מחסור, שבה אנשים נאלצו כבר לאכול חמץ בפסח, האם הם עדיין מחויבים במצוות אכילת מצה?
כדי להשיב על כך, נמתח קו מקביל מרתק מהלכות שבת:
מקרה ה"טועה בדרך" הגמרא (שבת סט:) דנה באדם האובד במדבר ושכח מתי חל יום השבת. הדין הוא שעליו למנות שישה ימים ולשמור את היום השביעי. עם זאת, כדי לשרוד (פיקוח נפש), עליו לעשות מלאכות הכרחיות בכל יום, אפילו ב"שבת" שקבע לעצמו.
התמיהה: הגמרא קובעת שעל אף שהוא עושה מלאכה, עליו לומר קידוש והבדלה באותו יום שביעי.
ביאור רש"י: רש"י מציין שקידוש זה הוא "לזיכרון בעלמא" בלבד — כדי שלא תשתכח תורת שבת — ולא כחובה הלכתית גמורה.
הסקת המסקנות השיעור מעלה קושיה חזקה: כיוון שקידוש הוא מצווה דאורייתא, ובדרך כלל אנו פוסקים "ספק דאורייתא לחומרא", מדוע אין הטועה מחויב בקידוש בכל יום ויום מספק?
התשובה חושפת עיקרון מבני עמוק בהלכה: אין "זכור" (מצוות עשה/קידוש) ללא "שמור" (מצוות לא תעשה/הימנעות ממלאכה).
מכיוון שהטועה נאלץ לעבוד כדי לשרוד, הוא מבחינה טכנית אינו "שומר" שבת (במובן המושגי). לכן, חובת הקידוש פוקעת, ונותר רק החיוב מדרבנן לזכר בעלמא.
היישום לעניין פסח בהחלת הלוגיקה הזו על השאלה המקורית: אם אדם אינו מקיים את מצות הלא תעשה של הימנעות מחמץ, מבחינה לוגית הוא אינו יכול להיות מחויב במצוות העשה של אכילת מצה. השניים קשורים זה בזה באופן מהותי; אם הפרת את האיסור, איבדת את היכולת לקיים את הציווי הפעיל.
הסיבוך: פיקוח נפש ומעמד ההלכתי השיעור מעמיק במעמדו של העובר על ההלכה מחמת סכנה (אונס). האם פיקוח נפש משמעו שהשבת "הותרה" לו, או שהאיסור רק "דחוי" אצלו?
ההשוואה לברית מילה: הדיון מביא את המקרה של ערל שמתו אחיו מחמת מילה, הפטור מהמצווה בשל הסכנה. האם הוא נחשב הלכתית כערל (כשיטת רש"י) או כ"מהול" מבחינה מושגית שנמנע ממנו המעשה מחמת הנסיבות (כשיטת רבנו תם)? אם נאמר כרש"י, הרי שמי שאינו שומר שבת מחמת אונס אינו נחשב "שומר שבת", ולהיפך לפי רבנו תם.
הוכחת ה"מחנה חיים": ה"מחנה חיים" דן באונן הפטור ממצוות עשה. הוא מציע שאונן אינו יכול לקשור ציצית, משום שהפטור ממצוות העשה מסיר את המסגרת של האיסור (הלא תעשה).
סיכום החלק ההלכתי: נראה כי קיימת הסכמה לרעיון שמי שנאלץ להפר את אופיו המיוחד של היום (על ידי מלאכה בשבת), מאבד את המעמד הנדרש לקיום מצוות העשה של אותו יום (קידוש). באופן דומה, מי שאוכל חמץ שבר את ה"כלי" הנדרש כדי להכיל את מצוות המצה.
חלק ב': על התורה — פרשת יתרו
השיעור מסתיים בתובנות רוחניות מבעל ה"בית ישראל" (הרבי מגור, תש"ט) על פרשת יתרו.
1. קידוש לדורות הפסוק אומר: "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר" (שמות י"ט, י'). ה"בית ישראל" מפרש ש"מחר" אינו רק היום הבא, אלא העתיד הרחוק ("לעתיד לבוא"). הקדושה בסיני הייתה ירושה שנועדה להעניק לעם היהודי כוח לגשת אל הקודש עד ביאת המשיח. עלינו להכין את עצמנו מדי יום, שכן ההכנה היא חיונית לקבלת הקדושה.
2. מעלת בעל התשובה המפגש בין משה ליתרו מדגיש דינמיקה עמוקה. התורה מציינת כי משה "ויצא" לקראת חותנו. מדוע? המושג: יתרו מייצג את בעל התשובה המגיע מרחוק. עם ישראל מייצג את הצדיקים. הלקח: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים". יתרו, שהגיע מרחוק, הצריך קבלת פנים גדולה יותר — משה בעצמו יצא אליו. עם ישראל, שהיה קרוב להשם , לא נזקק למחווה קיצונית שכזו [לכן "ויעמדו מרחוק"]. הדבר מלמד שמי שנאבק להתקרב להשם ראוי לכבוד וחיבוק עצומים.
3. הכלי לתורה הוא הענווה
לסיום, השיעור נוגע בהשוואת התורה לנוזלים: מים, יין וחלב. פיזיקה של רוחניות: כשם שנוזלים אלו נשמרים בצורה הטובה ביותר בכלי חרס פשוטים, כך התורה מתקיימת רק אצל מי שהוא עניו ("דכא ושפל רוח").
מזבח אדמה: זהו ההסבר לציווי "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" (שמות כ', כ"א). השם אינו חפץ במזבחות של זהב וכסף — סמלים של יוהרה ומעמד. הוא חפץ ב"אדמה" — ענווה ופשטות. כדי לקבל את התורה, אין צורך להיות "מפואר" או בעל נוכחות פיזית מרשימה (גס רוח); יש פשוט להפוך את עצמנו לכלי קיבול דרך מידת הענווה.
