Tuesday, February 1, 2022
שני גורלות
על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ומשמע שעיקר הנס תולה בזה. כי איך יקרא שם היום על דבר טפל שאינו העיקר. כי קשה הול"ל פור למה פורים. אך שגם גורל ישראל הי'. ואף כי לא הפילו פור. אך זה הפור שכשהגורל שלהם להשמיד לאבד כל היהודים. וזה א"א. ממילא נהפך לטוב וגורל שלהם הוא גורל שלנו באמת. רק שצריך תפלה וצעקה לישועתו ית'. וכ"כ בנוסח אשר הניא פור נהפך לפורים ע"ש. וזהו באמת גודל הנס שמה שהגורל מורה עליו הוא שהטבע צריך להיות כן. ומזה מוכח שלא הי' הצלת ישראל עפ"י טבע כלל רק בנס. וז"ש במדרש כי אגרת שלהם סתום להיות עתידים כו'. כי הגורל הי' רק שבזה היום צריך להיות דבר זה. ובאמת הי' צריך להיות כן כדי להיות נהפך לטוב. ונמצא שהוא ב' גורלות:
[שפ"א פורים תשל"א]
Is Hoda'a In Front Of A Singular Judge A Hoda'a? - Part 2
באופן אחר, דכו"ע מודים כהצד השני, ומחלוקת הרמב"ם והטור אם זקוקים אנו בהודאת בע"ד להגדר הנ"ל. - בקבלת עדות אין אנו זקוקים להגדר של לא תהא שמיעה גדולה מראיה. - וממילא בהודאת בע"ד נופל הספק אם הוא כמו קבלת עדות או כמו ראיית מציאות. - ואפשר שתלוי בזה אם הודאת בע"ד הוא מטעם נאמנות או מטעם התחייבות. - ואפשר שבחקירה זו חולקים הרז"ה והרמב"ן בשבועות (מא, ב).
ועוד נ"ל בזה, דאמנם כו"ע מודים דהגדר דלא תהא שמיעה גדולה מראיה הוא כהצד השני הנ"ל; ובכן לית מאן דפליג, דביחיד מומחה לא שייך זאת כאשר תפס הרשב"א זאת בפשיטות, אלא שמחלוקת הרמב"ם והטור הוא בזה גופא, אם זקוקים אנו בהודאה לפני ב"ד להגדר של לא תהא שמיעה וכו'.
דהלא כבר הנחנו בפרק הקודם עפ"י דברי נתיבות המשפט דכו"ע מודים דיחיד מומחה יכול לקבל עדות, ומובן, דשם אי אפשר לבוא בקושיא, הלא ס"ס אחד הוא והתורה אמרה עפ"י שני עדים יקום דבר, ובכן מנין אנו יודעים זאת גופא, שהעדים העידו לפניו אחרי שאין העדים לפנינו? דזוהי קושיא של הבל, כי גם ב"ד של שלשה המקבלים עדות, אי אפשר לבוא מצד שיש עדות על הקבלה, קבלת עדות, דהא א"כ יהיה זה בגדר עד מפי עד דפסול, ולא שייך בזה לומר לא תהא שמיעה וכו', דהא השמיעה של עד מפי עד איננה כלום; אלא משום דעל הקבלת עדות גופא אין אנו זקוקים לעדות, דא"כ אין לדבר סוף, והתורה רק אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר, דעצם הדבר נחוץ לעדות, אבל קבלת העדות אינה מועילה לפני עדים אך דוקא לפני ב"ד, שבתור ב"ד המה מקבלים את העדות. וממילא גם יחיד מומחה כיון דנחשב ב"ד לכל דבר, שפיר יכול לקבל ג"כ עדות, דהקבלה גופא בודאי לא באה רק בשביל כדי לברר את ידיעת הב"ד וחסל.
ויותר מזה מחדש הנתה"מ בסי' ז (ס"ק ג), דאם ג' דיינים קבלו עדות והלך אחד וצרפו אחר עמהם מעידים בפניו ודן עמהם, ולא שייך בזה לומר אין עד נעשה דיין, דכ"ז רק כשמעידים על ראיית המעשה, שלאו מטעם ב"ד הם באים בזה, אך מצד עדות; משא"כ לענין קבלת עדות, דלאו מטעם עדות הם באים אלא מטעם ב"ד, ולא היו מעולם ע"ז בגדר עדות, שיהא שייך בזה לומר, אין עד נעשה דיין.
וממילא נופל הספק אחרי דקיי"ל הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, א"כ יחיד מומחה דיכול לקבל עדות כנ"ל יהא ביכלתו ג"כ לקבל הודאת בע"ד, או לא.
והספק הוא בזה, דהלא כל טעמא מאי דיחיד מומחה יכול לקבל עדות, משום דעל הקבלה גופא איננה דרושה עדות אך ב"ד, ה"נ ג"כ בהודאת בע"ד דכמאה עדים דמי, הנה הב"ד השומע את ההודאה מקבל זאת בתור ב"ד ולא בתור עדות; או דס"ס אי אפשר לדמות לגמרי הודאת בע"ד כקבלת עדות, דכל דינא דהודאת בע"ד הוא משום דאדם נאמן על "עצמו", וכששומעים את ההודאה הוא כמו שרואים את ההלואות, דדינא הוא דעל הודאות הוא מחוייב כמו על ההלואות.
ויש להטעים זאת ביותר, דהא תלוי זה בהחקירה הידועה בגדר הודאת בע"ד, אם הוא מצד נאמנות או מצד התחייבות. דאם נימא כהצד הראשון אפשר לדמות זאת ממש לקבלת עדות, אע"ג דכמובן אין בזה הדין דעד מפי עד, ועדים ששמעו הודאת בע"ד יכולים שפיר להעיד; אבל עכ"פ כשמודה זאת לפני ב"ד הוי זאת כמו קבלת עדות ע"י ב"ד, דרק בתור ב"ד המה באים בזה. אבל אם נימא כהצד השני, דהוא מטעם התחייבות, הנה זהו מציאות ככל מציאות דעלמא.
ואפשר שבחקירה זו חולקים הרז"ה והרמב"ן בהא דאמרינן בשבועות (מא, ב): "ההוא דאמר ליה לחבריה, כי פרעתין פרעין לי באפי ראובן ושמעון; אזל ופרעיה באפי תרי מעלמא. אמר אביי באפי בי תרי אמר ליה באפי תרי פרעיה. אמר ליה רבא, להכי קאמר ליה באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא נדחיה". וידוע דרך הקודש אשר להרי"ף (דף כא, א מדפי הרי"ף) בזה, דאף אם יבאו סהדי אחריני ויעידו לפנינו שבפניהם פרע, אפ"ה לא יפטר לרבא, דלזה התנה באפי ראובן ושמעון כדי ליפסול את כל עדות דעלמא זולתם. ונחלקו בהא רבותינו הנ"ל (דף כב, א מדפי הרי"ף), אם יבואו עדים אחרים ויעידו, שהבע"ד הודה בעצמו לפניהם שנפרע, אם נקבל את עדותם או לא דדעת הרז"ה דגם לזה המה פסולים, ודעת הרמב"ן דלזה שפיר נאמנם הם.
דהנה בודאי אין הכוונה כפשוטו, שע"י התנאי שהתנה נפסלים באמת העדים בענין זה, דזאת לא יתכן, דאיזה כח יש לו לפסול העדים אף בפרט אחד, וכמו שמקשים התוס' על פירש"י בשבועות (מא, ב ד"ה אזל פרעיה); אלא דזהו מעין הודאת בע"ד, כלומר, דכמו דאדם נאמן על עצמו, כך יכול למסור את הנאמנות גם לאחר, שהאחר, כלומר, המלוה, שיאמר שלא נפרע, יהיה מהימן יותר מבי תרי, כמו הוא גופא שנאמן על עצמו יותר ממאה עדים. וממילא בנידון דידן, כשהתנה שלא יפרע אלא באפי ראובן ושמעון ובאו עדים אחרים והעידו שפרע ליה, הנה אע"ג דהעדים שפיר נאמנים, דאין ביכולת של שום אדם לפסול שני עדים כשירים, בכ"ז המלוה שאמר שלא נפרע הנה יש לו בזה הכח של הודאת בע"ד של הלוה גופא, שהודאתו יותר חזקה ממאה עדים.
וא"כ רק אז איננה מועילה עדותם של עדים אחרים, כשעדותם אינה מסלקת את בטול התנאי, כלומר, דאף לפי עדותם לא נתקיים התנאי שהתנה שאל יפרע לו אלא באפי ראובן ושמעון; אבל אם לפי דברי עדותם כבר נתקיים התנאי כולי עלמא מודים דעדותם קיימת. ולפיכך נראה דהא דכתב הרמב"ן: "ולא עוד, אלא אפילו אם באו שנים ואמרו מעידין אנו, דפרעו בפני פלוני ופלוני והם הלכו למדינת הים דנאמנים". דבזה גם הרז"ה מודה, אחרי דלפי דבריהם, שאין שום סבה לבלי להאמין להם בזה, שפיר נתקיים התנאי. אלא דכל מחלוקתם הוא בהודאה, שהעדים מעידים שהמלוה גופא הודה שנפרע. דאם נימא דהודאת בע"ד כמאה עדים ממש דמי, שפיר נאמנים הם, דהלא את העדות הזו של הודאתו גופא הא לא פסל, והוה כמו שמעידים ששמעו מראובן ושמעון גופא שנחקרה עדותם בב"ד שפרע בפניהם; אבל אם נימא דהודאת בע"ד הוא רק מעין מציאות המחייבת ככל מציאות דעלמא, הנה כשם שהפרעון, המציאות ממש, אינה מועילה בפני עדים אחרים, כך אינה מועילה גם ההודאת בע"ד בפניהם שהוא רק, כאמור, מעין מציאות.
והרז"ה סובר כהצד השני, והרמב"ן סובר כהצד הראשון.
[דרכי משה]
Ego - Clarification
Someone recently sent me a link to a shiur w/ an apology that he was sending me the shiur of another Rav, lest I be offended.
Another person related to me that she [a relative] heard the shiur of so and so and then apologized if I was offended that she listened to the other person and not me.
WOW!!!
If I would be offended at such things I would have to be in SERIOUS therapy. Like - "deal with your insecurities, dude" therapy.
I am not a Rav. Just a guy. I link my shiurim and am happy when people listen. I am also happy when people don't listen. In general I am happy [although like all other creatures I have things in life that cause me distress. I remind myself that nothing can "cause" me distress and it is all my personal narrative causing the distress. Pashut]. So listen or not, I am happy regardless. I have few negiyos on the matter b/c I don't get paid per listener. I don't get paid at all. Not for this. I am a Professor of Chinese Basket Weaving at the University of Narishkeit. That is how I support myself.
We all are on the same team. We all serve the רבונו של עולם. All I really want is that people should learn more Torah and waste less time. It doesn't matter whose Torah as long as it is Torah with Yiras Shomayim. So let's drop the ego thing.
Eg"o - "E'dge G'-d O'ut".
Just wanted to clarify.
Is Hoda'a In Front Of A Singular Judge A Hoda'a?
מחלוקת הרמב"ם והטור בהודאה לפני יחיד מומחה. - המחלוקת היא בהגדר של לא תהא שמיעה גדולה מראיה, אם דאין אנו זקוקים בזה כלל למושג עדות או דרק הגדת עדות לא בעינן בזה. - ונ"מ ביחיד מומחה. - הרמב"ם סובר כהצד השני והטור כהצד הראשון. - ראיה מהרשב"א בב"ק כהצד השני. - בזה יתישבו דברי הרמ"א בחו"מ (סי' ג). - המחבר שינה את לשון הרמב"ם ובשביל זה צדק הרמ"א:
מצינו מחלוקת גדולי עולם הרמב"ם והטור ז"ל לענין הודאת בע"ד לפני יחיד מומחה:
הראשון - הרמב"ם - פוסק הלכה פסוקה בפרק ה' מהלכות סנהדרין (הלכה יח): "יחיד שהוא מומחה לרבים, אע"פ שהוא דן דיני ממונות יחידי, אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין ואפילו היה סמוך. אבל השלשה אע"פ שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהם אלהים, הרי ההודאה בפניהם הודאה בב"ד".
והשני - הטור - פליג ע"ז ואומר בחו"מ הלכות דיינים (סימן ג, ב): "ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה, שאין חילוק בין יחיד מומחה לג' הדיוטות לכל דבר".
ולהבין במאי פליגי. נ"ל דבזה הוא:
דהנה יש לחקור בהגדר דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, ודיינים שראו באם יכולים מפני זה לדון עפ"י ראיתם לבד. אם הוא משום דבאופן כזה אין אנו זקוקים כלל לעצם המושג עדות, זאת אומרת, דכל עיקר העדות בא כדי לברר את ידיעת הדיין שידע איך לדון דין אמת לאמיתו, וממילא כשראה את המציאות בעצמו הרי אין לך ידיעה גדולה מזו; או דכל עיקר הגדר דלא תהא שמיעה גדולה מראיה בא רק למעט, שאין אנו זקוקים בזה, כמו בכל עדות, שתהא גם הגדה מצדם לפני ב"ד כי בנ"ד כיון שהם בעצמם דיינים נחשבת הראיה גופה גם להגדה; כלומר, דאחת אמרה לנו התורה "עפ"י שני עדים או שלשה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו) והעדות באה באמת לא רק בשביל לברר את ידיעת הדיין, אך בשביל הקמת הדבר בעצם; וממילא גם אם אלה המה דיינים בעצמם נמי דרוש לנו עצם העדות, אלא רק בהבדל הזה שבכאן משמשת לנו הראיה גם בתור הגדה.
והנ"מ מחקירתנו זו הוא, אם גם ביחיד מומחה אפשר להשתמש בהכלל דלא תהא שמיעה גדולה מראיה; דאם נאמר כהצד הראשון אין נ"מ בזה בין ב"ד של שלשה ובין יחיד מומחה, אחרי דגם יחיד מומחה יכול לדון עפ"י שמיעתו (עיין בנתה"מ סי' ג ס"ק ג) - ממילא יכול לדון גם עפ"י ראיתו, דלא תהא שמיעה גדולה מראיה; ואם כי עדות אין כאן לא איכפת לן כלל, אחרי דבנ"ד אין אנו זקוקים כלל לעצם העדות. אבל להצד השני לא יתכן הגדר דלא תהא שמיעה גדולה מראיה רק בב"ד של שלשה או לכה"פ בב"ד של שנים, דיש בהם גם דין עדות וקוראים אנו בהם "עפ"י שני עדים וכו' יקום דבר", אבל לא ביחיד מומחה דהעיקר חסר מן הספר, כי בעדות הרי אין שום הבדל בין מומחה ובין הדיוט.
ומובן מאליו, דהרמב"ם סובר כהצד השני והטור - כהצד הראשון.
כי בכל הודאה בב"ד הרי אנו זקוקים לא רק לדיינות, אך גם לעדות, דמאין אנו יודעים את עצם הדבר שהבע"ד הודה הלא רק ע"י הנאמנות שאנו מאמינים להבי"ד שכך היה, וכשמודה לפני ב"ד מהני, משום דגם ע"ז נאמר לא תהא שמיעה ששומעים מאחרים גדולה מהשמיעה ששומעים בעצמם. וממילא הרמב"ם דסובר כהצד השני שפיר פסק, דאין ההודאה לפני יחיד מומחה נחשבת להודאה, דהא ס"ס אמרה תורה עפ"י שני עדים יקום דבר, ולא עפ"י אחד אף אם מומחה הוא; והטור דסובר כהצד הראשון לשיטתו אין שום הבדל בין יחיד מומחה לב"ד של שלשה אף בזה.
ובאמת הסברא נוטה כהצד השני, דאין עדות באה רק בשביל לברר ידיעת הדיין, אך בשביל הקמת דבר, כמו שאמרה התורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, ולכן אף משה ואהרן גופא היו זקוקים לכל פרטי דיני עדות, אע"ג שמשה בודאי היה דיין מומחה.
ובאמת כך מבואר להדיא ברשב"א בב"ק (צ, ב) שתפס זאת לדבר פשוט וכתב בזה"ל "לא מסתברא שיהא דיין יחידי מומחה מוציא ממון עפ"י ראיתו לבד, דע"פ שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא":
ומזה תצא לנו פרפרת נאה בישוב דברי הרמ"א בחו"מ (סי' ג סעיף ב) שעל דברי המחבר שם "כל שאינם שלשה אפילו הם סמוכים בא"י, הודאה שמודים בפניהם כמי שמודה חוץ לב"ד וכו'", הוסיף הוא - הרמ"א "ולא קיבלו עליהם ואינם מומחים לרבים", ותמהו ע"ז הסמ"ע (ס"ק ז) והש"ך (ס"ק ח) מאד מאד, דה"ל לרמ"א לכתוב בלשון וי"א, כדרכו תמיד כשיביא דעה של איזה פוסק אחר, דהא ברור הדבר דהמחבר ס"ל כהרמב"ם, והרמ"א כדעת הטור; אבל כשהרכיב דבריו בלשון המחבר גופא, משמע דס"ל, דגם הרמב"ם מודה בזה וזה לא יתכן?
אבל לפ"ד צדק הרמ"א בהשפטו עם המחבר.
דהנה החידוש שבדברינו הוא בזה, דלא כמו שתפסו המפרשים, דהרמב"ם מגביל את כח הב"ד שיש ביחיד מומחה, דהוא ב"ד לכל דבר, ויוצא מן הכלל הזה הוא הודאות, דלענין זה לא הוי ב"ד; מה שבאמת אינו מובן כלל וכלל, דמאיזה סברא נפריד בין הדבקים, דאם הוא בכלל ב"ד לכל מילי מדוע יהא הודאות יוצא מן הכלל? אבל לפ"ד אמנם יחיד מומחה הוא ב"ד לכל דבר בלי שום יוצא מן הכלל, אלא במקום דבעינן גם עדות, שם אחת גזרה התורה עפ"י שנים עדים יקום דבר ולא אחד מבלי שום יוצא מן הכלל.
והנ"מ בין הנמוק של המפרשים ובין נמוקנו אנו, הוא בב"ד של שנים ואחד מהם הוא מומחה; דאם נתפוס דהחסרון ביחיד מומחה הוא מצד ב"ד, דלענין הודאות לא נחשב לב"ד, א"כ אין הבדל בין יחיד ובין שנים, דרק שלשה נקראים ב"ד לכל דבר; אבל אם נתפוס כדברינו, דהחסרון הוא לא מצד ב"ד אך מצד עדות, א"כ בשנים הרי ממ"נ אין חסרון, לא מצד ב"ד, דהא אחד מהם הוא מומחה ונחשב לב"ד לכל דבר, ולא מצד עדות דהא ס"ס שנים הם.
ואמנם גם בהשקפה שטחית אנו רואים דהמחבר שינה את לשון הרמב"ם, דהרמב"ם בלשונו הזהב כתב "יחיד שהוא מומחה לרבים", להראות כי עיקר החסרון הוא מצד היותו יחיד; אבל המחבר שתפס דהחסרון בזה הוא מצד ב"ד, חפץ לתקן ושינה את הלשון ל"כל שאינם שלשה" לומר דגם בשנים יהיה הדין כך.
[דרכי משה]
Subscribe to:
Posts (Atom)
