באופן אחר, דכו"ע מודים כהצד השני, ומחלוקת הרמב"ם והטור אם זקוקים אנו בהודאת בע"ד להגדר הנ"ל. - בקבלת עדות אין אנו זקוקים להגדר של לא תהא שמיעה גדולה מראיה. - וממילא בהודאת בע"ד נופל הספק אם הוא כמו קבלת עדות או כמו ראיית מציאות. - ואפשר שתלוי בזה אם הודאת בע"ד הוא מטעם נאמנות או מטעם התחייבות. - ואפשר שבחקירה זו חולקים הרז"ה והרמב"ן בשבועות (מא, ב).
ועוד נ"ל בזה, דאמנם כו"ע מודים דהגדר דלא תהא שמיעה גדולה מראיה הוא כהצד השני הנ"ל; ובכן לית מאן דפליג, דביחיד מומחה לא שייך זאת כאשר תפס הרשב"א זאת בפשיטות, אלא שמחלוקת הרמב"ם והטור הוא בזה גופא, אם זקוקים אנו בהודאה לפני ב"ד להגדר של לא תהא שמיעה וכו'.
דהלא כבר הנחנו בפרק הקודם עפ"י דברי נתיבות המשפט דכו"ע מודים דיחיד מומחה יכול לקבל עדות, ומובן, דשם אי אפשר לבוא בקושיא, הלא ס"ס אחד הוא והתורה אמרה עפ"י שני עדים יקום דבר, ובכן מנין אנו יודעים זאת גופא, שהעדים העידו לפניו אחרי שאין העדים לפנינו? דזוהי קושיא של הבל, כי גם ב"ד של שלשה המקבלים עדות, אי אפשר לבוא מצד שיש עדות על הקבלה, קבלת עדות, דהא א"כ יהיה זה בגדר עד מפי עד דפסול, ולא שייך בזה לומר לא תהא שמיעה וכו', דהא השמיעה של עד מפי עד איננה כלום; אלא משום דעל הקבלת עדות גופא אין אנו זקוקים לעדות, דא"כ אין לדבר סוף, והתורה רק אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר, דעצם הדבר נחוץ לעדות, אבל קבלת העדות אינה מועילה לפני עדים אך דוקא לפני ב"ד, שבתור ב"ד המה מקבלים את העדות. וממילא גם יחיד מומחה כיון דנחשב ב"ד לכל דבר, שפיר יכול לקבל ג"כ עדות, דהקבלה גופא בודאי לא באה רק בשביל כדי לברר את ידיעת הב"ד וחסל.
ויותר מזה מחדש הנתה"מ בסי' ז (ס"ק ג), דאם ג' דיינים קבלו עדות והלך אחד וצרפו אחר עמהם מעידים בפניו ודן עמהם, ולא שייך בזה לומר אין עד נעשה דיין, דכ"ז רק כשמעידים על ראיית המעשה, שלאו מטעם ב"ד הם באים בזה, אך מצד עדות; משא"כ לענין קבלת עדות, דלאו מטעם עדות הם באים אלא מטעם ב"ד, ולא היו מעולם ע"ז בגדר עדות, שיהא שייך בזה לומר, אין עד נעשה דיין.
וממילא נופל הספק אחרי דקיי"ל הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, א"כ יחיד מומחה דיכול לקבל עדות כנ"ל יהא ביכלתו ג"כ לקבל הודאת בע"ד, או לא.
והספק הוא בזה, דהלא כל טעמא מאי דיחיד מומחה יכול לקבל עדות, משום דעל הקבלה גופא איננה דרושה עדות אך ב"ד, ה"נ ג"כ בהודאת בע"ד דכמאה עדים דמי, הנה הב"ד השומע את ההודאה מקבל זאת בתור ב"ד ולא בתור עדות; או דס"ס אי אפשר לדמות לגמרי הודאת בע"ד כקבלת עדות, דכל דינא דהודאת בע"ד הוא משום דאדם נאמן על "עצמו", וכששומעים את ההודאה הוא כמו שרואים את ההלואות, דדינא הוא דעל הודאות הוא מחוייב כמו על ההלואות.
ויש להטעים זאת ביותר, דהא תלוי זה בהחקירה הידועה בגדר הודאת בע"ד, אם הוא מצד נאמנות או מצד התחייבות. דאם נימא כהצד הראשון אפשר לדמות זאת ממש לקבלת עדות, אע"ג דכמובן אין בזה הדין דעד מפי עד, ועדים ששמעו הודאת בע"ד יכולים שפיר להעיד; אבל עכ"פ כשמודה זאת לפני ב"ד הוי זאת כמו קבלת עדות ע"י ב"ד, דרק בתור ב"ד המה באים בזה. אבל אם נימא כהצד השני, דהוא מטעם התחייבות, הנה זהו מציאות ככל מציאות דעלמא.
ואפשר שבחקירה זו חולקים הרז"ה והרמב"ן בהא דאמרינן בשבועות (מא, ב): "ההוא דאמר ליה לחבריה, כי פרעתין פרעין לי באפי ראובן ושמעון; אזל ופרעיה באפי תרי מעלמא. אמר אביי באפי בי תרי אמר ליה באפי תרי פרעיה. אמר ליה רבא, להכי קאמר ליה באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא נדחיה". וידוע דרך הקודש אשר להרי"ף (דף כא, א מדפי הרי"ף) בזה, דאף אם יבאו סהדי אחריני ויעידו לפנינו שבפניהם פרע, אפ"ה לא יפטר לרבא, דלזה התנה באפי ראובן ושמעון כדי ליפסול את כל עדות דעלמא זולתם. ונחלקו בהא רבותינו הנ"ל (דף כב, א מדפי הרי"ף), אם יבואו עדים אחרים ויעידו, שהבע"ד הודה בעצמו לפניהם שנפרע, אם נקבל את עדותם או לא דדעת הרז"ה דגם לזה המה פסולים, ודעת הרמב"ן דלזה שפיר נאמנם הם.
דהנה בודאי אין הכוונה כפשוטו, שע"י התנאי שהתנה נפסלים באמת העדים בענין זה, דזאת לא יתכן, דאיזה כח יש לו לפסול העדים אף בפרט אחד, וכמו שמקשים התוס' על פירש"י בשבועות (מא, ב ד"ה אזל פרעיה); אלא דזהו מעין הודאת בע"ד, כלומר, דכמו דאדם נאמן על עצמו, כך יכול למסור את הנאמנות גם לאחר, שהאחר, כלומר, המלוה, שיאמר שלא נפרע, יהיה מהימן יותר מבי תרי, כמו הוא גופא שנאמן על עצמו יותר ממאה עדים. וממילא בנידון דידן, כשהתנה שלא יפרע אלא באפי ראובן ושמעון ובאו עדים אחרים והעידו שפרע ליה, הנה אע"ג דהעדים שפיר נאמנים, דאין ביכולת של שום אדם לפסול שני עדים כשירים, בכ"ז המלוה שאמר שלא נפרע הנה יש לו בזה הכח של הודאת בע"ד של הלוה גופא, שהודאתו יותר חזקה ממאה עדים.
וא"כ רק אז איננה מועילה עדותם של עדים אחרים, כשעדותם אינה מסלקת את בטול התנאי, כלומר, דאף לפי עדותם לא נתקיים התנאי שהתנה שאל יפרע לו אלא באפי ראובן ושמעון; אבל אם לפי דברי עדותם כבר נתקיים התנאי כולי עלמא מודים דעדותם קיימת. ולפיכך נראה דהא דכתב הרמב"ן: "ולא עוד, אלא אפילו אם באו שנים ואמרו מעידין אנו, דפרעו בפני פלוני ופלוני והם הלכו למדינת הים דנאמנים". דבזה גם הרז"ה מודה, אחרי דלפי דבריהם, שאין שום סבה לבלי להאמין להם בזה, שפיר נתקיים התנאי. אלא דכל מחלוקתם הוא בהודאה, שהעדים מעידים שהמלוה גופא הודה שנפרע. דאם נימא דהודאת בע"ד כמאה עדים ממש דמי, שפיר נאמנים הם, דהלא את העדות הזו של הודאתו גופא הא לא פסל, והוה כמו שמעידים ששמעו מראובן ושמעון גופא שנחקרה עדותם בב"ד שפרע בפניהם; אבל אם נימא דהודאת בע"ד הוא רק מעין מציאות המחייבת ככל מציאות דעלמא, הנה כשם שהפרעון, המציאות ממש, אינה מועילה בפני עדים אחרים, כך אינה מועילה גם ההודאת בע"ד בפניהם שהוא רק, כאמור, מעין מציאות.
והרז"ה סובר כהצד השני, והרמב"ן סובר כהצד הראשון.
[דרכי משה]
