INTOXICATING. 😄
"בעי רב יוסף, 'ויבא הביתה לעשות מלאכתו' ממנינא הוא, או לא."
השבת כונסת לתוכה את אוצר הגדול של כנסת ישראל. כל מה שפעלה האומה, בכללה ובפרטיה, וכל מה שתפעול, הכל עולה ומתקבץ לחטיבה אחת, לגמור את הבנין הגדול בעדה ובעד הכל. אמנם רבות פזרה כנסת ישראל כחותיה לעברים שונים, כי רבים מבניה התגלגלו לעבוד במבחר כשרונותיהם עבודות לזרים ויטרו כרמים ולא כרמה שלה. ועל זה יש לדון הרבה, אם בכללות מסכת החשבון המקובץ יעלו גם כן אלה העבודות הפרטיות אשר נעבדו על אדמת נכר ובעד בני נכר, גם כן להכל בכלות העבודה של כנסת ישראל, כי אי אפשר כלל שלא תהיה עבודת בן ישראל חתומה בחותם של הכנסיה בכללה, ואף אם מסבות נשתלה על אדמה זרה, משם תעלה ותציץ ציץ להצטרף למה שיהיה ראוי לצירופה. ובהסיר הסיגים והבדילים אשר נדבקו בקרבה, תכנס גם העבודה הישראלית שהתנכרה הרבה בתכנית הכללית לקחת חבל בתעודת שלות עולמים והמנוחה העליונה, שינחל ישראל לעצמו ולכלל כולו, על ידי ברית אל אלהי עולם אשר עמנו. או אולי ישנן עבודות כאלה, שאף על פי שמידי בנינו יצאו, אבל כיון שיד העבדות נגעה בהן, אולי כל כך נתנכרו לנו עד שבשום אופן לא יצלחו לצירוף התעודה העליונה, וכסיגים שהזרותם והסרתם היא המכשרת את הכלי שיצא בהשלמתו, כן תצא התעודה העליונה של בהמנוחה והקדושה אל הפועל, כשלא יעשו רושם אלו העבודות שעל ידי עול העבדות הזרה נתנכרו מקומן, מקור ישראל. יוסף נקרא על שם כלל ישראל, שנקראו המה גם כן על שמו, "נוהג כצאן יוסף". בעת לעבד נמכר יוסף, הפליא פעלים באמונת לבב לאדונו. אם אלה העבודות יצטרפו גם הן לכונן לעומת הכשר המנוחה, זאת היא שאלה מעניינת מאד. "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" אם הוא ממנינא.
"אמר ליה אביי, וליתי ספר תורה ולימני, מי לא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום."
שלשה הם הדרכים להתרת כל ספק: הקבלה, המחקר, הניסיון. במקום שהניסיון לא יוכל לברר לנו את שאלתנו, יבא לנו המחקר לעזרה, ויפיץ קרני אורו בדרכיו הקרובים והרחוקים, הכל לפי הנושא. ובמקום שגם המחקר יצר לו ולא יוכל להביאנו עד החוף המובטח, תופיע לנו הקבלה הנאמנה מסוד אלה על ישרים, להביע לנו חדות צפונות ופלאות חכמה. אבל חלילה לנו להשתמש בכח צפון, בהיות לאל ידינו לחשוף את מקור ידיעתנו מכח גלוי, על כן לא נשית פנינו למחקר רעיוני במקום שיש לנו ברור נסיוני פשוט. ולמדנו מזה גם כן, שלא נחדל מחקור בכל דבר אשר יד מחקרנו יביאנו שמה, כי במה שיש מקום להגיע בבטחה בכח אחד לא ניתן מאדון כל הנשמות שימוש לכח אחר בעקרו.
אמנם הספיקות בדברי תורה המה נכבדים לנו, בין מצד עצם ידיעתם, בין מצד ההשתדלות עצמה שהם מכניסים אותנו להשתדל יותר בעמלה של תורה. על כן צריכים אנו להזהר, לבלי נאמר, כיון שההשתדלות בעצמית היא תכלית נאה על כן למה נחפש לנו דרכים הקלים כדרך הניסיון, נעמיק במלאכה הכבדה של החיפוש הגיוני, זאת היא טענה מעבר אחד, ויש מי שיוכל לטעון, כיון שטובה זו היא נחלת אומן ואמונת חכמים, על כן נבא לקבל את הפתרון בקבלה. אמנם לא זה ולא זה יצדקו, כי רק במקום שאין האמת הניסיוני נכון לפנינו, אז יצא פרי תועלת מההשתדלות לבקש עצה ממרחק, ואז ההשתדלות מצד עצמה משובחת היא, וכל חכם לב יבין כי יש כאן סוד אלהי, שהשאיר עבודת עיון זו לפרק זה ולאישים הללו. אבל כשיש מקום לבא אל המבוקש על ידי ניסיון, לא השאירה כאן העצה האלהית דרך להשפעת הרעיון מצד כח הספק, שיבא רק מרפיון ידים ועצלות. על כן, גם אם יאמר אדם להשתמש בזה בדרך המחקר, לא יצליח, והענפים השכליים שיצאו מזה לא יהיו נטועים על פלגי מי תורת אמת. על כן, כאשר השכל פועל את פעולתו במהלך תמידי, אין ראוי לאחרו מאומה, למען לא יבנה את ציוריו בין בין כך על יסוד רעוע, כי אם לבררו באותו הבירור המוכן לו לפי עניינו. על כן, כאן שהניסיון יוכל לברר השאלה, ליתי ספר תורה ולימני, ולא תאמר אין הזמן מוכשר לעבודת ניסיון כזאת הקשה, ובין כה וכה נשתמש בדרכי השערה ומחקרים עיוניים, לא כן שנינו, לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום, להראות חביב[ו]ת המאורע שהביא את הבירור הנסיוני הודאי, ולהראות לבל ניתן לשכל להתעסק בציורים שלא נוצרו בעדו, כיון שיש ברור גלוי, "אמרות ד' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ".
