As a "hashlama" of the previous post: This turns skepticism on its head and instead of it being an impediment to faith - it becomes its trigger.
היום זה באופנה להיות ספקן. המאמין התמים מוצג כטיפוס ילדותי ונלעג, ואילו דמות המופת היא זו של הספקן, הסקפטי, הביקורתי, מערער המוסכמות. הדעה הרווחת היא, שספקנות היא בעלת בריתו של האתאיזם; שחשיבה ספקנית מובילה לכפירה בקיום האל, או לפחות לעזיבת הדת והמסורת. אני רוצה להטיל ספק בדעה זו, ולטעון שהאמת שונה לחלוטין. ספקנות יכולה להיות דווקא בעלת בריתה של האמונה הדתית. הכל תלוי בכיוון אליו לוקחים אותה.
בואו נחזור לספקן השיטתי הראשון בפילוסופיה המודרנית, הלוא הוא דקרט. בניסיון לברר מה ניתן לדעת בוודאות מוחלטת, העביר דקרט את כל סוגי הידע האנושי תחת ביקורתה של הספקנות, כדי לראות איזה ידע ישרוד אותה. כמובן שכל הידע על העולם החיצוני נפל כבר בשלביה הראשונים של הביקורת: מי אמר שקיים עולם חיצוני בכלל? אולי כל מה שאני רואה אינו אלא חלום, אשליה או מטריקס שקיימת בתוך תודעתי בלבד? ומי יודע מה טבעו האמיתי של העולם? אולי הוא נוצר רק לפני חצי שעה, וכל הזכרונות הקודמים שלי מזויפים? אולי חוקי הטבע ששררו בעבר, שונים מאלה ששוררים כיום – אם יש בכלל דבר כזה, "חוקי טבע"? כל התיאוריות המדעיות, וכל מדעי הטבע, אינם יכולים לעמוד מול רוח הספקנות המפזרת אותם לכל עבר. מאוחר יותר יבוא ספקן מקצועי נוסף, דייויד יום, ויעביר ביקורת ספקנית ממוקדת יותר על המדע, כנגד עקרונות האינדוקציה והסיבתיות. ללא ספק, המדע המודרני הוא בפירוש לא "חסין ספקנות".
כמובן שהספקנות של דקרט חלה לא רק על העולם החיצון, אלא גם על גופו של האדם עצמו. מי אמר שיש לי גוף? אולי אני רק חולם או מדמיין שיש לי גוף, כשם שאדם יכול לחלום שיש לו כנפיים? אולי אני רק מוח בצנצנת, או אפילו לא מוח בכלל – רק תודעה רוחנית, שנתונה לאשליה כאילו היא בעלת גוף חומרי?
כמו כן, גם הידיעות שנראות לנו וודאיות, יכולות למעשה להיות מוטעות. אולי ישות כלשהי מתעסקת עם התודעה שלנו, וגורמת לנו להחזיק בדעות שגויות, ולהיות משוכנעים שהן אמיתיות? אולי 2+2 הם לא באמת 4, ורק "השד המתעתע" גורם לנו לחשוב כך? אי אפשר להוכיח שאין זה כך, ולכן גם הדעות הללו נופלות לפני הספקנות.
אז מה נשאר בסוף? כאן הגיע דקרט למסקנה, שהדבר היחיד שהוא ודאי ללא כל ספק, הוא קיומי שלי. שכן גם אם אני טועה לגבי כל דבר אחר, הרי שחייב להיות "אני" שטועה. אם אני לא קיים, אין את מי להטעות. ומכאן המשפט המפורסם של דקרט: Cogito ergo sum – אני חושב, משמע אני קיים. רק הידיעה הזו חסינה לחלוטין בפני כל ספקנות שהיא.
דקרט, שלא רצה באמת להישאר ספקן, ניסה להשתמש בידיעה הזו כבסיס לוודאות, ולנסות להרחיב את מעגל הידע ככל הניתן. כאן נעזוב אותו, ונלך בדרך קצת שונה משלו. אם אני קיים, הרי שישנן שתי אפשרויות: או שאני עצמי הנני סיבת קיומי, והסיבה לקיומה של כל המציאות שאני חווה – או שכוח אחר כלשהו הוא הסיבה לכך.
האפשרות לפיה אני סיבת קיומי, ואני יצרתי את עצמי ואת כל המציאות – נשמעת מופרכת לחלוטין, אפילו לספקן קיצוני. נכון אמנם שהסכמנו להטיל ספק אפילו בהיגיון שלנו, ולקחת בחשבון שאולי הוא מטעה אותנו; אבל זו אפשרות סבירה רק אם נניח שכוח חיצוני כלשהו מתעתע בנו. אם לא, הרי שיהיה עליי להניח שאני בו זמנית הסיבה העצמית לקיומי ולקיומה של המציאות – וגם מתעתע בעצמי לחשוב שלא הגיוני שאני כזה. אבל אם אני כזו ישות רבת עוצמה, שיכולה להוות את עצמה ואת כל העולם כולו, למה שאסבול מכזה חוסר מודעות עצמית משווע? אולי זה אפשרי, אבל נראה שאפילו ספקן קיצוני יתקשה להחזיק בדעה הזו, לפיה הוא עצמו סיבת קיומו וקיום המציאות, מבלי שהוא יודע זאת. שלא לדבר על כך, שהמציאות שאני רואה היא כ"כ מורכבת ומסובכת, שקשה להאמין שאני בעצמי יצרתי אותה, אפילו אם אני מגאלומן גדול.
נראה אם כן, שאנו יכולים להניח בוודאות כמעט מוחלטת, שחוץ ממני קיים עוד כוח אחד לפחות – כוח חיצוני לי, שהוא הסיבה לקיומי ולקיומה של המציאות. זה לא משנה אם המציאות אכן קיימת באופן ריאלי או רק בתודעה שלי, אם העולם נוצר לפני מיליארדי שנים או לפני חמש דקות, ואם האנשים האחרים שסביבי הם בעלי תודעה או רק רובוטים; איך שלא יהיה, כוח כלשהו היה צריך ליצור אותה – ואם זה לא אני, הרי שקיים כאמור כוח מחוצה לי. אין לי סיבה להניח שקיים יותר מכוח אחד כזה – אל תשכחו שאני ספקן! ולכן עדיף לי לייחס לאותו כוח יחיד, את הסיבה לקיומי שלי ולקיומה של המציאות כולה. ולכוח הזה אני קורא אלוקים. זה נראה לי שם די מתאים בשביל כוח שיכול לעשות את כל זה.
והנה הגענו למסקנה המפתיעה, שלא רק שקיומו של אלוקים אינו מופרך ע"י הספקנות, אלא נהפוך הוא – הוא אחד הדברים העמידים ביותר כנגד כל ספקנות, קיצונית ככל שתהיה. המדע, הפילוסופיה, המפץ הגדול, האבולוציה – כל אלה, ספק אם הם נכונים או לא. "הוכחות מדעיות"? נו באמת. לך תוכיח קודם שהעולם לא נברא לפני רבע שעה, ושאתה לא מוח בצנצנת. רק שני דברים הם וודאיים באמת: שאני קיים – ושקיים כוח שיצר אותי ואת המציאות, הלוא הוא אלוקים. בכל השאר אפשר להטיל ספק.
אז מה עושים עכשיו? אם הכל מוטל בספק, חוץ מקיומי ומקיומו של אלוקים, מה אני אמור לעשות ממחר בבוקר? איך לנהל את חיי? כאן נכנסת האמונה לתמונה. בניגוד לדעה הרווחת, הספק אינו אויבה של האמונה, אלא של הידיעה. "ידיעה" זכאית להתהדר בתואר זה, רק אם ניתן להוכיח אותה בוודאות, ואילו הספק הוא ה"אולי לא?" המפורר כל ודאות. אמונה לעומת זאת, היא אחותו של הספק, וכמוהו היא בת למשפחת "אולי"; אלא שבניגוד אליו, האמונה היא "אולי כן?".
הן הספק והן האמונה, יכולים לבוא ברמות שונות של חוזק; יש ספקות זניחים שאף אחד כמעט לא מתחשב בהם, ויש ספקות חזקים שמערערים את הוודאות בעוצמה רבה. כך גם האמונה: יש אמונות חלשות, שהאדם מחזיק בהן רק כאפשרות רחוקה, ויש אמונות שהאדם משוכנע בהן בכל מאודו, באמונה שלמה (למרות שהוא אינו יכול להוכיח אותן).
נמצא, שהאמונה והספק אינם באמת יריבים; "אולי לא?" אינו מהווה שום טיעון כנגד "אולי כן?". למעשה הם פועלים ביחד: הספק הורס את כל הבניינים הנוקשים של ההוכחות, ובכך מפנה מקום לאמונה לנטוע את הפרחים והעצים שלה. אלו אמנם לא קשוחים כמו בנייני ההוכחות, אבל דווקא משום כך הם עומדים טוב יותר כנגד רוחות הספק, ומתנועעים יחד איתן בלי להישבר. אלמלא הספק, שלטונו הטוטאלי של הפוזיטיביזם לא היה מותיר מקום לפרחי האמונה הרבגוניים. הספק הוא שמאפשר את העושר, הגיוון וריבוי האפשרויות והדעות. כך משתפים פעולה האח והאחות אחד עם השני.
כיוון שכך, הרי שכל אדם אמור לברר עם עצמו במה הוא באמת מאמין, ולחיות את חייו לפי אותן אמונות. לא צריך להוכיח שום דבר, וגם אי אפשר להוכיח. מה שצריך לעשות זה להאמין. האחד יאמין במדע, באבולוציה ובתורת הקוואנטים; השני יאמין בדת, עם המטאפיזיקה וכתבי הקודש שלה; והשלישי יאמין שכל המציאות אינה אלא אשליה שקיימת בתודעתו. כל אחד משתמש באמונה באופן שנראה לו נכון – ומשתמש בספק כנגד אותן דעות שלא נראות לו נכונות. הכל עניין של הכרעה אישית.
זה לא אומר שאי אפשר להתווכח ולשכנע; כאשר שני הצדדים מסכימים להאמין בהנחות יסוד מסוימות, הם יכולים להתווכח אלו מסקנות נגזרות מאותן הנחות יסוד. אבל הנחות היסוד עצמן אינן ניתנות להוכחה או הפרכה.
אז איך מסתדרים כך ביחד? איך מנהלים חברה באופן כזה? זו כבר שאלה אחרת לגמרי, חשובה אמנם, אבל לא קשורה לנושא. זה עניין פרקטי – איך אנשים בעלי אמונות שונות יכולים לשתף פעולה באופן מועיל. אבל זה לא קשור לעצם האמונה והספקנות. כל מיני טענות שנשמעות בלי סוף על כך שהדת מזיקה לחברה, מביאה למלחמות וכן הלאה, גם אם יש בהן אמת, אינן רלבנטיות לעצם האמונה בדת. אם אני מאמין שהדת נכונה, לא אוותר על האמונה הזו רק בגלל שיש לה השלכות מזיקות. ואם אתה לא מאמין בדת, אז או שנמצא דרך להסתדר ביחד, או שנלך מכות. אבל טיעונים פרקטיים אינם נוגעים לעצם האמונה.
המסקנה אם כן היא שהספקנות לא רק שאינה שוללת את האמונה בקיום האל, אלא להפך – שוללת את קיומו של כל דבר כמעט, חוץ מהאל. וכיוון שכך, היא מפנה מקום לאמונות מסוגים שונים, וביניהן כמובן גם לאמונה הדתית.
הרב ד"ר משה רט
