שמחה

הרב חיים סמוטריץ 

איזהו חכם? השמח בחלקו
"קדשנו במצוותיך", אנו מבקשים בתפילה, "ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך ושמחנו בישועתך". שמחתנו תלויה בישועה. וב"אהבת עולם" שבברכות קריאת שמע: "כי בשם קדשך הגדול והנורא בטחנו, נגילה ונשמחה בישועתך" והוא כנ"ל. ומקור הדברים בדברי נבואת ישעיהו פרק כ"ה, אחר שלילת השלילה "בלע המות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר:" יבוא תור החיוב "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו ". וכן הוא בפסוקים רבים "שמחינו כימות עיניתנו וגו'", "נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגול", "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה וגו'" ובאמת, גם מצד ריבונו של עולם מצינו בפסוק ששון בהקשר של ישועת ישראל: "...כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך:", "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך:".

ואע"פ שהדברים בעצם נראים פשוטים, נראה לבאר שדבר גדול נאמר כאן (גדול שייך להגדלת המושגים והחייאתם).

באיגרות רבינו הרצי"ה זצ"ל 1 נמצאת איגרת להרב חרל"פ זצ"ל ובה רמזי דברים מעיון עמוק שהעסיק את רבינו זצ"ל. רבינו בא לדון בהיבט אחר מן המקובל, בענייני השמחה. לא שמחה ברמתה הפרטית, המוסרית, כמידה טובה בנפש האדם, אלא כמושג כללי, כערך מציאותי א-לוהי. ואלו דבריו שם: "הלכה והתעוררה אז בקרבי תביעה רוחנית של קביעת השקפה והסתכלות על עניין השמחה ביחס לכלל השקפת העולם והכרת המציאות, לכלל התבוננות במעשה ד' הגדול והנורא ויראתו ואהבתו ית' בכלליות, לא מצד ההנהגה המוסרית הפרטית". וביתר הרחבה שם להלן, בהתייחסותו לדברים שכתב לו הרב חרל"פ בעניין השמחה, ניתח רבינו את "ההבדל האופיי בין עיקר כוונת עיוני אני במושג השמחה ובין עיקר כוונת עיונו הוא בדבריו אלה שכתב לי בזה. וזהו: עיקר כוונתו (של הרב חרל"פ) היה על דבר השמחה מצד המוסר והרצון הטוב... בייחוד בענייני האדם הפרטי בהנהגה המוסרית ודרך החיים בכלל... בתור מידה טובה או מיסדת המידות הטובות, המביאה טוב ושהיא גם תולדת המצב הטוב.

ועיקר כוונתי היה על דבר השמחה בתור מושג מציאותי, אחד המושגים האנושיים היותר נעלים ורוממים... השמחה מצד הכרת המציאות והשקפת העולם בכלל, שזוהי השמחה של האדם הכללי, וזהו, כמדומה לי, סוד 'איזהו חכם? - השמח בחלקו' שהוא עיקר ה'חכמה' של ה'שמחה בחלקו' הכללית".
ועוד האריך שם והדברים צריכים ביאור.

בהמשך אותה איגרת מתייחס רבינו בפרטות לדברי הרב חרל"פ זצ"ל במכתבו אליו, ביחס לביאור הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" שכנראה הביאו הרב חרל"פ כהוראת הפס' "עבדו את ה' בשמחה..." שמכאן מקור לחיוב שתהיה עבודת ד' בשמחה - אין להסתפק בכך שתהיה עבודת ד', אלא יש לשאוף לכך שהיא תהיה מלווה בשמחה. ורבינו מעיר שאין זה פשט הכתוב, אלא הביאור בכתוב הוא: "כל גדולתך תרד ותשפל, הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה ותחת אשר היית בשמחה ובטוב לבב ומרוב כל ואז לא עבדת את ד' אלקיך , אוהבך ומיטיבך שהיה ראוי לך לעובדו, הנה בגלל עוזבך את ד' תוכרח לעבוד ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל, את אויבך אשר ישלחנו ד' בך. כן נראה לי והוא פשוט". (ההדגשות במקור)

והנה, נקודת הפשט - פשוטו של מקרא - לדעת רבינו היא, שהמילים " בשמחה ובטוב לבב" שבפסוק אינם נסובים על "עבדת את ד' אלקיך". אין כוונת התורה לאופן עבודת ד' שתהיה בשמחה, אם בדרך של ציווי נסתר, או אפילו תיאור מדריגה חשובה ונעלה באופן עבודת ד', אלא הם נסובים על "מרב כל" - הם תוצאת השפע וכל הטוב [מעין הפסוק "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך" 2 ], כשישנו שפע כל טוב שרוי האדם בשמחה גדולה ובטוב לבב, ואז נאות הוא מאוד מאוד להיות עובד ד' בשלמות, ולצרף את כל אותה השמחה לעבודתו ית'. לעומת הביאור שנראה שנקט בו הרב חרל"פ, ש"בשמחה ובטוב לבב" מתייחס ל"עבדת את ד' אלקיך" - לעבודת ד', שראוי שתלווה עימה שמחה גדולה וטוב לבב, על עצם הזכות להיות עובד ד' ומקיים מצוותיו.

והנה באמת דברי הרב חרל"פ מקורם בדברי ראשונים. בצורה מפורשת ביותר בספר העיקרים: "הדבר הנותן שלמות אל המצווה כדי שיושג על ידה התכלית המכוון בה הוא השמחה, כי השמחה נותנת גמר ושלמות אל הדבר הנפעל, עד שהפעל האחד בעצמו כשיעשה בשמחה ובטוב לב יקרא מעלה, וכאשר יעשה בעיצבון יקרא פחיתות...

ונמצא הכתוב מיעד העונש הגדול על מי שאינו עובד השם יתברך בשמחה, אמר משה במשנה תורה תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך וגו' 3 , תלה העונש על שלא עבד השם יתברך בשמחה לא על שלא עבד במוחלט.
ועניין הכתוב יורה שפירושו כך, כי לא יתכן שיאמר שהעונש יגיע אליו על שלא עבדו בהיותו בשמחה, שאם כן יתחייב שלא יהיה האדם מחויב לעבוד את השם יתברך כשלא יהיה בשמחה וברוב כל, ומזה יראה שקיום המצווה בשמחה נותן גמר ושלמות אל המצווה, לזה תמצא המשורר מזהיר על עבודת השם יתברך שתהיה בשמחה, אמר עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה 4 " 5 . הרי במפורש כדברי הרב חרל"פ ובשלילת פירושו של רבינו זצ"ל.

וראה עוד בדבריו הנפלאים של ה"מגיד משנה" בסוף הלכות לולב, ובתחילת ספר חרדים בעניין השמחה בעשיית המצווה בשם האר"י הקדוש וביאורו לפסוק הנ"ל.

עיון בדברי הרמב"ם
גם ברמב"ם מצינו בארבעה מקומות ביד החזקה שהוא מזכיר את הפסוק הנ"ל (וכן בפירוש המשניות, בהקדמתו לפרק "חלק"). וכך הם דבריו ב"יד החזקה":

"אמרו חכמים כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, ועניין זה מפורש הוא בתורה הרי הוא אומר: ' תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך' , ואומר 'למען ענותך להטיבך באחריתך'" 6 .

"...ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות, אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקב"ה נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצווה כדי שנזכה לחיי העולם הבא... וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כעניין שנאמר 'וישמן ישורון ויבעט', שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה ' תחת אשר לא עבדת את ה' וגו', ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך' . נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו, משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא... ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא" 7 .

"כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר: ' תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב (מרב כל)' הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות" 8 .

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שצווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר: ' תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב' , וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר 'אל תתהדר לפני מלך'" 9 .

והנה נראה שבהלכות תשובה (שהם דבריו שכתב בהקדמה לפרק "חלק") מייחס הרמב"ם במפורש את השמחה וטוב הלבב לאופן העבודה, שכך כתב: "...והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש... כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו..." ודבריו נראים כלקוחים מתוך הפסוק הנ"ל, וממילא גם מה שהזכיר את הפסוק "הוא שכתוב בתורה ' תחת אשר לא עבדת את ה' וגו', ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך' " מתבאר באופן הנ"ל - השמחה היא האופן שבו צריך לעבוד את ד'.

ועוד יותר מפורשים הדברים בדבריו שבסוף הלכות לולב כשהביא את הפסוק בהקשר ישיר של אותה עבודה גדולה של עשיית המצוות בשמחה. והוא כדברי הרב חרל"פ זצ"ל, ושלא כדברי רבינו, וצ"ע. נוסיף עיון בעז"ה ביתר דברי הרמב"ם.

בהלכות ת"ת מתבאר מדבריו שה"עושר" - "רב הכל" - שהיה משופע בו מחייב היה שיעסוק בתורה. נתמלאו התנאים המאפשרים שיעבוד את ד' בשמחה, שהרי הוא משופע בעושר המאפשר עבודה גדולה בשמחה, וכיוון שהתבטל באותו זמן, איבד כל הטובה, וממילא שוב לא יוכל, גם אם ירצה, לעסוק בתורה, משום עול הברזל שיוטל על צווארו וגו'. לאמר, באמת כל הטוב והשמחה שעימו - ראויים הם לריבוי תורה, בשמחה, וזה כעין דברי רבינו זצ"ל. אלא שהדברים קצת סתומים בביאור הפסוק, האם השמחה היא תוצאת כל הטוב וממילא מתלווית לעבודת ד', וכדברי רבינו - או שהשמחה היא ממעלות עבודת ד', ואפשרית יותר - תנאיה נאותים יותר - בעת רוב הטוב?

ובדברי הרמב"ם בהלכות תשובה נראה יותר כדרך השנייה, שהרי צירף את השמחה לאופן קיום התורה.
כעת נבוא לעיין בעז"ה בדברי הרמב"ם בפרק ו' מהלכות יום טוב.

באותו הפרק עוסק הרמב"ם בביאור מצוות שמחת יום טוב, ומוסיף הרמב"ם את ההלכה הנ"ל: "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה וכו'". והביאור בדבריו: הרמב"ם שולל אפשרות של פירוש שגוי לתוכן מצוות השמחה ביום טוב, ומבאר אל נכון ביאור אמיתי בתוכן מצווה זו. שהיה צד לומר שמצוות השמחה ברגלים תתפרש כתכלית - להיות שרוי בשמחה (בשפת הרחוב ב'האי') ואם כן, פסגתה יכולה להיות מתוך שתייה מרובה וכדו' עד שאדם מגיע לשיאי שמחה... ואולם הרמב"ם שולל פרשנות זו, הן מצד לשונות השפה העברית, שבה ישנם מינוחים אחרים כגון הוללות וכדו', ואין הוראת המילה שמחה כהוראתן, והן מצד הכתוב - שיש להוכיח ממנו את הביאור להוראת המילה שמחה. לשם כך מצטט הרמב"ם את פסוקנו הנ"ל ולומד ממנו: "הא למדת שהעבודה בשמחה". וצריך ביאור.

והנראה לבאר שהרמב"ם מוכיח שה"שמחה" אינו מושג תכליתי לעצמו, אלא מצב מרומם המשמש בסיס - המאפשר רמה גבוהה - של עבודה. וכזה הוא פירוש מצוות השמחה במועדים. עיין בהגהות מיימוני' שמביא את הירושלמי כמקור לעיונו של הרמב"ם בגדר מצוות שמחת יום טוב, ושם מבואר שהמנוחה ממלאכה עניינה להכשיר את האדם להיות במצב של שמחה כדי לעסוק ביראת ד' ועבודתו. עי"ש 10 . וממילא יתבאר שזהו גם הביאור בפסוק, ולכן הביאו הרמב"ם לבאר את מהות השמחה שהיא בסיס לעבודה. ואם כן, דבריו מכוונים עם דברי רבינו זצ"ל.

אמנם, כבר ציינו לעיל שבדבריו שבסוף הלכות לולב נראה שהשמחה מתלוות לעבודה, וזהו גם הביאור בפסוק (שלא כדברי רבינו), וכן נראה בדבריו בהלכות תשובה.

אמנם באמת אחר העיון ביסודו של הרמב"ם בהלכות תשובה הנ"ל, שכל מה שנראה כשכר העוה"ז, אין זה באמת שכר, אלא השפעת תנאים ראויים לעבודת ד', נראה לקרב מאוד את דבריו גם שם לדברי רבינו זצ"ל, שהרי סוף כל סוף ריבוי השפע הוא אמצעי ובסיס לריבוי עבודת ד', ואם כן השמחה הנצרכת לעבודת ד' נתמכת ע"י ריבוי שפע זה. לאמר, מרב שפע, רב תנאים לעבודת ד' בשמחה, והדברים קרובים מאוד לדברי רבינו בתכנם, ובפרשנות הכתוב אפשר ש"בשמחה ובטוב לבב" נדרש לכאן ולכאן.
נמצאנו למדים מדברי הרמב"ם שבעוד שבהלכות לולב נראה ביאורו לפסוק שלא כדברי רבינו זצ"ל, וכן נראה יותר בהלכות תשובה מצד לשון הרמב"ם, אע"פ שמצד התוכן, שבו כל ענייני העוה"ז נועדו לשכלל את יכולתו לעבוד את ד', אפשר מאוד להבין את הפסוק גם בהוראה זו שע"י ריבוי הנחת בענייני העולם תשרה על האדם השמחה, וממנה מבוא לעבודת ד' השלמה, ועיין.

ובהלכות ת"ת, מצד תוכן הדברים הם כדברי רבינו, ומצד פירוש הפסוק הדברים סתומים וכנ"ל.
בהלכות יו"ט בעיון בדברי הרמב"ם נראה דווקא כביאור רבינו לפסוקנו, וכנ"ל.

ובדברי ריה"ל בבארו באריכות את סדר עבודתו של החסיד עפ"י הדרכתה של תורה, מצאנו שהשתמש בפסוקנו לבאר את תפקיד האהבה והיראה ומתוך דבריו נראה שביאר את הפסוק כדברי רבינו. וזה לשונו "...והאהבה והיראה מאין ספק נכנסות בנפש עם אלה העניינים, ומשוערים בשיעור תוריי, כדי שלא תביא השמחה בשבתות וימים טובים אל מה שמביא אל השחוק והתאווה והבטלה, ולהמנע מהתפלות בעתם כראוי, ושלא תוציא היראה אל גבול שמייאש מהמחילה והסליחה, וישאר דואג כל ימיו ויעבור על מה שיצווה הבורא מהשמחה במה שחננו, כמו שאמר: 'ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך', וימעט שבחו על טובת הא-הים, כי השבח הולך אחרי השמחה, ויהיה כמו שאמר בו: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב ועבדת את אויביך וגו'..." 11

מצאנו, אם כן, מקורות בראשונים המסבירים את הפסוק כדברי רבינו זצ"ל 12 .

הארת רבינו את השמחה
ביאורו על דרך הפשט של רבינו את הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" אשר מעמיד את השמחה כמצב מרומם, תוצאת מציאות שלמות "רב כל" אשר דווקא משום שלמותה מרימה את מצבו של האדם למרומי שמחת שלמות כל והאדם בתוכה, ומתוך כך עבודת ד' שלמה. זוהי, אם כן, אותה שמחה כללית - מציאותית - אשר בעיונה עסק רבינו הנוגעת "לכלל השקפת העולם והכרת המציאות, לכלל התבוננות במעשה ד' הגדול והנורא ויראתו ואהבתו ית' בכלליות... השמחה של האדם הכללי..." המשקיף על המציאות מתוך השקפת עולם אמונית-אלקית כוללת כל, ויודע להתבונן על הגודל הא-לוהי המצוי בכל, גם מתוך ה"מציאות" העכשווית הלוקה בחסר, שאין לו בה אלא "חלקו", "איזהו חכם" - חכם הוא בעל גדלות הכרה "בעל כלליות, בעל נצחיות, המתרומם ומתעלה מעל חיי יום יום והגבלות החומר אל גדולת הרוח וכלליות החיים, מחיי שעה לחיי עולם", וממילא מתוך "חלקו" הוא מתעלה "לכל" ו"שמח בחלקו".

וק"ו בן בנו של ק"ו עם ראיית הופעת המציאות בשלמותה עצומה היא השמחה הכללית.
"ברכי נפשי את ה', ה' א-להי גדלת מאד... משקה הרים מעליותיו מפרי מעשיך תשבע הארץ. מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ. ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד:... תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה. יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו... יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה':" 13

והן הן דברי רבינו בביאורו לפסוק הנ"ל - השמחה מרוב כל, ועל גביה עבודת ה' מתוך שמחה.
ועל-פי זה נבין את אשר פתחנו בו את מאמרנו: עיקר שמחתנו המקווה היא על ישועתנו, הישועה בה תופיע השלמות על כל מרחבי חיינו ומכל המיצרים נצא למרחבי י-ה, ועם הופעת שלמותנו תופיע ותזרח שמחתנו, "ואז ישיר" "ואז ימלא שחוק פינו" ונפשנו תגיל בד' תשיש בישועתו, בב"א.

"הללויה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו: מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו:... זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך: לראות בטובת בחיריך לשמח בשמחת גויך להתהלל עם נחלתך:...

הושיענו ה' אלהינו וקבצנו מן הגוים להדות לשם קדשך להשתבח בתהלתך: ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן הללו יה:" 14 .

"הדו לה' כי טוב כי לעולם חסדו:... ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למצאי מים: ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב: ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה: ויברכם וירבו מאד ובהמתם לא ימעיט:... וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות: יראו ישרים וישמחו וכל עולה קפצה פיה: מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה':" 

צמח צבי ט'
^ 2. דברים פרק כ"ו, פסוק י"א
^ 3. דברים כ"ח מ"ז
^ 4. תהלים ק' ב'
^ 5. מאמר שלישי פרק ל"ג
^ 6. הלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכה י"ג
^ 7. הלכות תשובה, פרק ט', הלכה א'
^ 8. הלכות יום טוב, פרק ו', הלכה כ'
^ 9. הלכות לולב, פרק ח', הלכה טו'
10" בירושלמי אמר רבי אבא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי התרתי שיהו עושין מלאכה בחוה"מ כלום אסרו אלא שיהו אוכלין ושותין ויגעין בתורה כדון אנון אכלין ושתין ופחזין וכתב ראבי"ה הא דאמרו לא מסר הכתוב אלא לחכמים והילכתא מועד כהילכתא וכו' הכל תלוי שישמח במועד ומתוך שמחה נוח לו ללמוד ולהבין בהלכות רגל כדאמרינן אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו' עד וכן לדברי תורה הילכך היכא דאיכא טירחא יתירתא אסור את שלבו עצב מן הטורח וכן התירו לעשות מלאכה בדבר האבד או כשאין לו מה יאכל כדי שיהא שמח במועד ועל דרך זה הולכים כולם, ע"כ וצ"ע:"
^ 11. בכוזרי מאמר ג' אות י"א
^ 12. יש להעיר שאת האיגרת הנ"ל לרב חרל"פ כתב רבינו בשנת תר"ע, בהיותו בן י"ט.
לא נעלם מאתנו שבהמשך שנותיו בשיחותיו בסעודה שלישית בפרשת "כי תבוא" היה רבינו מזכיר את חובת השמחה בעבודת ד' מתוך הפסוק הנ"ל, והיה מסביר שדווקא משום רום מעלתה של השמחה למעלה ממצוות האהבה והיראה, הוטמנה מדרגת השמחה בתוך פסוקי התוכחה, כמרגלית אשר אין לה שמירה אלא בקרקע.
^ 13. תהילים ק"ד
^ 14. שם ק"ו