(שבת לא.): "אמר רבה כר"ה, כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו, בהי עייל".
השליטים שבנפש הם השכל והרגש, כח המופת להעמיד כל דעה וכל מחקר על בירורו ההגיוני וההמשכה הישרה אל היושר והטוב לחוש בחוש הפנימי ההולך למשרים, מהי הדרך הטובה הנאותה לאדם למען יהי' עולה למעלה למשכיל. והנה ודאי שהשכל הטהור הוא יותר מזוכך ופנימי מהרגש שהוא משתתף מעט עם טבע הגוף. יסוד התורה הוא השכל הטהור האלהי, שעם עמלו של אדם בעסקו בתורה לשמה היא מתכוננת בלבבו בדעה שלמה. ויסוד היראה הוא הרגש הטהור ההולך למשרים, שבזה יש יתרון רב בין מעלות הנפשות לפי מוסרם ומעשיהם הטובים המכשירים אותם להיות לבותיהם נכונים לחיים של קדושה. היראה המושפעת מהרגש הכללי המתמלא בלב מההשקפה הגדולה על פלאותיו של צור העולמים ב"ה, "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך"י, היא נקראת יראת שמים. והנה באמת הטעם הפנימי המונח ג"כ בעמקי המשפטים ההגיוניים הקרים והיבשים ביחש אל רגש הלב המתפעל והנרעש בקול רעש גדול, לפי ענין הידיעה האמיתית, הוא תלוי ברגש הלב הפנימי, בשמיעה הפנימית, להבין את הערך של השכל הטהור אל הרגש הקדוש החי בלב האדם ההולך למשרים בדרכי ד' וטובו.
ע"כ מי שאין לו רגש טהור, אע"פ שהוא ענין חיצוני לגבי המושכלות הצחים, מ"מ לא יוכל להשכיל ולחוש ג"כ את ענין המשפטים המופתיים בהשגת אלהות. א"כ אע"פ ששליט יהיה לכאורה בדרכי המופתים והעיונים המופשטים, מ"מ אל תוכם הפנימי לא יקרב. כי תעודת כל המושכלות היא להגיעם אל האדם המשיג בתוך נקודת עצמיותו, שאז תדבק נפשו באמת באור החיים. ע"כ רק בדרך ציור שטחי ישכיל את המושכלות הצחים, אם רגש לבבו לא התעלה בדרך קדושה וטהרה. אבל לא יוכל להיות שליט על פיהם על דרכי חייו ועל מעשיו להיטיבם. א"כ השליטה תהי' לו רק ציורית אבל לא מעשית, נהי עייל. כי התכונות והמדות הנה מקרבות את האדם להאיר אור שכלו בקרב נפשו פנימה כשהן כתיקונן, אע"פ שהם דברים חומריים וחיצוניים לגבי הפנימיים, אבל המה חוצצים בעדו כשהם משוללים. ע"כ מי שיש בו תורה, אע"פ ששכלו וצורתו המופתית האיר יפה, מ"מ כיון שאין לו יראת שמים, באשר לא קנה הרגש הצח והישר, דומה לגזכר. קלישות הקנין גם בשכל מפני חוסר הרגש, עושה את קניניו לא לעצמיות, להיות הוא בעליהם, כענין "יהיו לך לבדך" , כ"א "כמו זר נחשבו" . עד שעם שיש לו קנינים שכליים איננו אדון עליהם כ"א גזבר. ולו הי' גזבר שיכול להשתמש בכחו היה הדבר עוד ממוצע, שאם היו המושכלות יכולים להכריע עכ"פ את עניניו המעשיים, אע"פ שבקרב הלב לא היו פועלים לבער כל מדה רעה ולהרים את הקדושה והמוסר הטהור בנפשו למדרגה עליונה מפני חסרון הקניה הפנימית, מ"מ השליטה המעשית היתה ג"כ טובה ויקרה.
אבל בהיותו כנזבר שנמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא נמסרו לו, נדע שאין בכחו להשתמש במושכליו שום שימוש מעשי נגד הכחות הרעים המתעוררים בקרבו פנימה, ואם כי יפליא לעשות לדבר נשגבות ורמות, שזאת היא מסבת מסירת המפתחות, שעכ"פ רושם גדול פועל גם הלימוד המופתי, בפרט בדברי תורה, מ"מ בערך מה שהם צריכים לפעול לא יוכלו, כי סגר עליו הדרך. שכ"ז שהמוסר הפנימי איננו דבק בלב ברגשי קודש, לא יוכל להשכיל ג"כ בעומק של אמת את המושג הצח של השכל הקדוש ההולך למשרים בכל חדרי תורה, שהיא מלאה כולה בדרכי ד', בצדק ובמשפט, שהם הם הנם מפתחות החיצוניות. וכיון שהם לא נמסרו לו, בהי עייל.
