"הוא אחשורש" (אסתר א, א). לפי פשוטו רצה לומר "הוא אחשורש", מפני שהיה עוד במלכי פרס ומדי מלך שנקרא "אחשורש", ולכך כתיב (שם) "הוא אחשורש המולך מהודו ועד כוש". אבל רז"ל (מגילה יא.) דרשו "הוא אחשורש", הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו. ורצה לומר שכל מה שעשה אחשורוש טוב לאסתר (להלן ה, ב) ולמרדכי (להלן ו, י) ולישראל (להלן ח, ח), הכל מן השם יתברך, שהיה גורם זה, כי הוא בעצמו היה רשע מתחלה ועד סוף. ודבר זה בא להזכיר בתחלת המגילה, להודיע כי כל הנעשה במגילה היה מן השם יתברך, כי הוא עצמו רשע מתחלתו עד סופו.
ובמדרש (אסת"ר א, ב), "הוא אחשורש" (אסתר א, א), חמשה לרעה וחמשה לטובה. חמשה לרעה; "הוא היה גבור ציד" (בראשית י, ט), "הוא עשו אבי אדום" (בראשית לו, מג), "הוא דתן ואבירם" (במדבר כו, ט), "הוא המלך אחז" (דהי"ב כח, כב), "הוא אחשורש". חמשה לטובה; "אברם הוא אברהם" (דהי"א, א, כז), "הוא משה ואהרן" (שמות ו, כז), "הוא אהרן ומשה" (שם פסוק כו), "ודוד הוא הקטן" (ש"א יז, יד), "הוא יחזקיה" (דהי"ב לב, יב), "הוא עזרא עלה מבבל" (עזרא ז, ו). רבי ברכיה בשם רבנן, אית לן חד דטב מכולהון, "הוא ה' אלקינו בכל הארץ משפטיו" (תהלים קה, ז), שמדת רחמיו בעולם .
ופירוש זה, כי אלו היה מיוחדים בעולם, הן בצדקות, הן ברשעות. ולכך היו חמשה, כי הה"א הוא מורה על הידיעה, שכן נקרא 'ה"א הידיעה'. ולכך אותם שהם מיוחדים וידועים, הן ברשעות הן בצדקות, היו חמשה. ונראה כי מה שהה"א דוקא ה"א הידיעה, מפני שהשם יתברך ברא עולמו בה"א, ובה"א היה הכל נגלה ונמצא, כי כל העולם נמצא ונגלה בה"א. ולכך הה"א עושה כל דבר נגלה ונודע, והוא ה"א הידיעה.
ולכך גם כן ראוי להיות אותם שהיו ידועים וניכרים ונודעים (-ברשעות-) [בצדקות] חמשה; כי אברהם היה מיוחד בצדקות, כי הוא ראשון להכיר את בוראו, וקודם זה לא הכירו הבריות את בוראם. וכן "הוא משה ואהרן" (שמות ו, כז), משה היה מיוחד כאשר ידוע, כי (דברים לד, י) "לא קם נביא כמשה עוד". ודוד הוא היה מיוחד, שראוי אליו המלכות. "הוא יחזקיה" (דהי"ב לב, יב), מפני שהוא דרש את ה', כי הראשונים לא החזיקו בתורת השם, והוא היה מחזיק התורה אחר שהיו מבטלים התורה והמצות, ולכך נקרא "יחזקיה", שהיה מחזיק בתורת השם. "הוא עזרא שעלה מבבל" (עזרא ז, ו), אף על גב כי יחזקיה המלך היה מחזיק בתורת השם אחר שסרו מן השם יתברך, מכל מקום לא הוסרו לגמרי. אבל כאשר גלו* בין האומות, והיה בטול לכמה מצות, ועזרא העלה אותם לארץ ישראל (עזרא ז, ז), עד שחזרו למקומם להיות כמו בראשונה בארץ ישראל. ולכך אמרו ז"ל (סנהדרין כא:) ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו, אלא שהקדימו משה רבינו עליו השלום. וכדכתיב (עזרא ז, ו) "הוא עזרא עלה מבבל", וכתיב (שמות יט, ג) "ומשה עלה אל האלקים". וכתיב (עזרא ז, ו) "והוא סופר מהיר בתורת משה אשר נתן ה' אלקי ישראל". ולפיכך אלו היו מיוחדים.
והיו חמשה והפך להם, שהם לרעה, כי ידיעת ההפכים אחד. וכמו חמשה הם מיוחדים בעולם לטוב, כך חמשה הפך להם, שהם לרעה. ואף על גב שיש יותר מן אלו חמשה שכתוב אצלם לשון "הוא", מכל מקום חמשה נזכרו לרעה; כי "הוא החל להיות גבור ציד לפני ה'" (בראשית י, ח), הרי הוא נזכר לרעה, וכתיב אצלו "הוא", מורה שהוא מיוחד לרעה. וכן "הוא עשו אבי אדום" (בראשית לו, מג), נזכר לרעה בכמה מקומות, וכתיב אצלו "הוא", מורה שהוא מיוחד ברשעות. וכן דתן ואבירם, וכן מלך אחז, וכן אחשורש, בכלם נזכר בכתוב מעשיהם, וכתיב "הוא", לכן דרשינן שהם מיוחדים ברשעות. אבל בשאר מקומות דכתיב גם כן אצלם "הוא", לא נזכר בהם שום רעה בכתוב בפירוש, לכן לא משמע לשון "הוא" שום דבר. וכן באותם דכתיב "הוא" לטובה, נזכר אצלם טובה, וכתיב אצלם "הוא", בזה דרשינן לטובה, שהוא מורה על הטובה שהיו מיוחדים בו ומפורש בהם.
"המולך מהודו ועד כוש" (אסתר א, א). לפי הפשט היה לו לומר 'אשר מָלַך מהודו ועד כוש', ולא לשון הוה, דמשמע שמולך עתה. לכך פירשו בגמרא (מגילה יא.) 'המולך מעצמו'. ובא הכתוב לומר כי כאשר הוא מלך בן מלך, אז אין כאן שנוי. וכאשר לא היה שנוי סדר, לא היה בא גם כן שנוי אחר, לבא על ידו פורעניות כמו זה, שהוא שנוי סדר העולם לכלות ולאבד אומה שלימה. אבל כאשר היה כאן שנוי, שהיה מולך מעצמו, וזהו שנוי בודאי, וכל השתנות מביא שנוי אחר גם כן, ולכך בימיו נתחדש מעשה המן, שהיה דבר שנוי לגמרי. ועוד מעשה ושתי, שהָרַגָהּ המלך (רש"י להלן פסוק יט), וכן תליית המן (להלן ז, י), הכל היה שנוי. ונמשך הכל ממה שהיה עצם מלכותו גם כן בדרך שנוי, שהיה מלך חדש שלא היה מזרע המלוכה, ודבר זה מורה על שנוי.
