ואמר (מגילה טז:) "ושמחה" (אסתר ח, ט) זו יום טוב, דכתיב (אסתר ט, יט) "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב". אף על גב שלא קבלו עליהם לעשות יום טוב, מכל מקום שמחה של יום טוב איכא.
כי תיבת "שמחה" נאמרה גם בפסוק המאוחר, ולכך אע"פ שאיסור מלאכה לא קבלו, מ"מ שמחה של יום טוב קבלו. ודברי המהר"ל יוסברו היטב על פי דברי הפחד יצחק פורים קונטרס רשימות, אות כג, שביאר שמכאן מקור למה שכתב הגר"א [עיין ספר ליקוטי הגר"א (ווארשא תרמ"ט) עמוד 308] שפורים ויום כיפור משלימים זה את זה בכך שפורים הוא "כולו לכם", ויוה"כ הוא "כולו לה'", ויחד יוה"כ ופורים מהוים צורה של שלמות, שעל ידי צירופם להדדי נוצרה השלמות של מחצה להשם ומחצה לכם, שהוא המהלך הנמצא בכל יום טוב [ביצה טו:]. לפיכך לא קיבלו עליהם איסור מלאכה בפורים, שלא יחסר כלום מה"כולו לכם", כי שלימותו של פורים הוא דוקא בזה שאין בו כלום שאינו "לכם". וכל זה הוא בנוגע לאיסור מלאכה, אך בנוגע לשמחה, הרי שמחה של פורים היא שייכת ל"לכם", וכמו שאמרו להדיא בגמרא [פסחים סח:] "הכל מודים בפורים דבעינן נמי 'לכם', מאי טעמא, [אסתר ט, כב] 'ימי משתה ושמחה' כתיב ביה", ולכך פשיטא שחלק זה של יום טוב יתקבל.
ומבואר מדבריו ששמחת פורים היא שמחת יום טוב, ולא שמחה בפני עצמה. ולכאורה תהיה לזה נפקא מינה להלכה, דקיי"ל [מו"ק ח:] "אין נושאין נשים במועד", ולמדו כן משום שנאמר [דברים טז, יד] "ושמחת בחגך", ולא באשתך. ומכל מקום פסק המחבר [שו"ע או"ח סימן תרצו סעיף ח] "מותר לישא אשה בפורים". ובדרכי משה אורח חיים סימן תרצו סק"ה הביא מתחילה פוסקים האוסרים להנשא בפורים, וכתב על כך בזה"ל: "ואני אומר, אף על פי שאיני כדאי לחלוק עליהם, מכל מקום אכתוב מה שנראה לי... ואומר כי לא שייך עירוב שמחה בשמחה בפורים, דהא לגבי רגלים אמרינן טעמא בפרק קמא דמועד דכתיב 'ושמחת בחגך', ולא באשתך. ובפורים לא כתיב רק 'משתה ושמחה', ובכל מאי דמשמח סגי ליה". ובמשנת יעב"ץ [או"ח סימן מה אות ג] כתב לבאר את דברי הדרכי משה בזה"ל: "דבחג כתיב 'ושמחת בחגך', היינו שהחיוב הוא לשמוח בחג עצמו, והוא צריך לדעת במה הוא שמח, כלומר שבכל חג הוא שמח מפני החג המיוחד בו... מה שא"כ בפורים... משום דבפורים כתיב [אסתר ט, כב] 'ימי משתה ושמחה', כלומר שהיום יהיה יום שמחה, ואין כל חילוק בדבר במה הוא שמח, אלא עיקר מצותו הוא שהיום יהיה יום של שמחה... מעתה נראה דרק בחג שייך לומר שאין מערבין שמחה בשמחה, שהרי בשמחת הנשואין הוא משכח את החג, כמו שכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות יו"ט הט"ז 'ואין נושאין נשים במועד, כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנשואין'. אבל בפורים לא איכפת לן מה שהוא משכח את שמחת פורים, שהרי אין חיוב כלל לשמוח מפני שהיום הוא פורים, אלא עיקר מצותו הוא שיהיה יום שמחה, א"כ גם כשהוא שמח בשמחת הנשואין הוא מקיים מצות שמחה של פורים. וזהו דכתב הדרכי משה הנ"ל 'ובפורים לא כתיב רק משתה ושמחה, ובכל מאי דמשמח סגי', כלומר שמקיים שמחת פורים גם ע"י שמחת הנשואין". וכן כתב בספר תהלה לדוד [או"ח סימן יט אות ט], וז"ל: "דכיון שאין בפורים דין של 'ושמחת בחגך', לא נתחייב בקיום דינו שתהא השמחה דוקא מחמת היום דפורים, אלא רק נאמר שביום זה יהיה הוא בשמחה, וממילא בכל מאי דמשמח סגי ליה לקיים בזה את חובת היום דשמחת הפורים, וממילא שאין בזה עירוב שמחה בשמחה, כיון שיש כאן קיום שלם של מצוות היום [והוסיף שם בסוגריים: שוב ראיתי שכ"כ בביאור דבריו בשו"ת כתב סופר או"ח סי' קל"ח]... שכל שאין דין שתהא זו שמחת היו"ט דוקא, לא שייך בזה את האיסור של אין מערבין שמחה בשמחה. ולכן לגבי שמחת פורים מתקיים דינו גם בשמחת הנישואין, ואין בזה משום אין מערבין וכו'". ונראה דהמהר"ל יחלוק על זה, כיון דלשיטתו שמחת פורים היא שמחת יום טוב, לכך לא יאמר בזה "ובכל מאי דמשמח סגי ליה".
ומבואר מדבריו ששמחת פורים היא שמחת יום טוב, ולא שמחה בפני עצמה. ולכאורה תהיה לזה נפקא מינה להלכה, דקיי"ל [מו"ק ח:] "אין נושאין נשים במועד", ולמדו כן משום שנאמר [דברים טז, יד] "ושמחת בחגך", ולא באשתך. ומכל מקום פסק המחבר [שו"ע או"ח סימן תרצו סעיף ח] "מותר לישא אשה בפורים". ובדרכי משה אורח חיים סימן תרצו סק"ה הביא מתחילה פוסקים האוסרים להנשא בפורים, וכתב על כך בזה"ל: "ואני אומר, אף על פי שאיני כדאי לחלוק עליהם, מכל מקום אכתוב מה שנראה לי... ואומר כי לא שייך עירוב שמחה בשמחה בפורים, דהא לגבי רגלים אמרינן טעמא בפרק קמא דמועד דכתיב 'ושמחת בחגך', ולא באשתך. ובפורים לא כתיב רק 'משתה ושמחה', ובכל מאי דמשמח סגי ליה". ובמשנת יעב"ץ [או"ח סימן מה אות ג] כתב לבאר את דברי הדרכי משה בזה"ל: "דבחג כתיב 'ושמחת בחגך', היינו שהחיוב הוא לשמוח בחג עצמו, והוא צריך לדעת במה הוא שמח, כלומר שבכל חג הוא שמח מפני החג המיוחד בו... מה שא"כ בפורים... משום דבפורים כתיב [אסתר ט, כב] 'ימי משתה ושמחה', כלומר שהיום יהיה יום שמחה, ואין כל חילוק בדבר במה הוא שמח, אלא עיקר מצותו הוא שהיום יהיה יום של שמחה... מעתה נראה דרק בחג שייך לומר שאין מערבין שמחה בשמחה, שהרי בשמחת הנשואין הוא משכח את החג, כמו שכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות יו"ט הט"ז 'ואין נושאין נשים במועד, כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנשואין'. אבל בפורים לא איכפת לן מה שהוא משכח את שמחת פורים, שהרי אין חיוב כלל לשמוח מפני שהיום הוא פורים, אלא עיקר מצותו הוא שיהיה יום שמחה, א"כ גם כשהוא שמח בשמחת הנשואין הוא מקיים מצות שמחה של פורים. וזהו דכתב הדרכי משה הנ"ל 'ובפורים לא כתיב רק משתה ושמחה, ובכל מאי דמשמח סגי', כלומר שמקיים שמחת פורים גם ע"י שמחת הנשואין". וכן כתב בספר תהלה לדוד [או"ח סימן יט אות ט], וז"ל: "דכיון שאין בפורים דין של 'ושמחת בחגך', לא נתחייב בקיום דינו שתהא השמחה דוקא מחמת היום דפורים, אלא רק נאמר שביום זה יהיה הוא בשמחה, וממילא בכל מאי דמשמח סגי ליה לקיים בזה את חובת היום דשמחת הפורים, וממילא שאין בזה עירוב שמחה בשמחה, כיון שיש כאן קיום שלם של מצוות היום [והוסיף שם בסוגריים: שוב ראיתי שכ"כ בביאור דבריו בשו"ת כתב סופר או"ח סי' קל"ח]... שכל שאין דין שתהא זו שמחת היו"ט דוקא, לא שייך בזה את האיסור של אין מערבין שמחה בשמחה. ולכן לגבי שמחת פורים מתקיים דינו גם בשמחת הנישואין, ואין בזה משום אין מערבין וכו'". ונראה דהמהר"ל יחלוק על זה, כיון דלשיטתו שמחת פורים היא שמחת יום טוב, לכך לא יאמר בזה "ובכל מאי דמשמח סגי ליה".
[הערה לס' אור חדש]
