Had a shiur on this but my computer crashed and the shiur went bye-bye...
GAM ZOOOOOOOOOO LI--TOVA!!!!!!!!!!!!!!!
סימן עא
כבוד ידידי הרב הגאון ג"א ט"א אי"א המפורסם רח"א ליפשיטץ שליט"א.
אחדשת"ה כראוי וכיאות במה ששאל עוד אי שפיר דמי להתפלל בלה"ק ואח"כ לתרגם בלשון אנגלי ועושין כן בכל פסוק, או יותר טוב בין הפרקים או דלמא תרווייהו כאחד טובים והטענה מאחר שרוב בנין ומנין מהדור החדש בעונ"ה לא יבינו פי' התפלות ולכן רוצים לתרגם להם התפלות שיבינו ועי"ז ימשכו את לבם לאביהם שבשמים.
והנה לפום ריהטא הי' נראה לכאורה דאין איסור בדבר דגרסי' בגמ' סוטה ל"ב אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה ווידוי מעשר ק"ש ותפלה וכו' וג' התוס' אלו נאמרין בלשונם ועיין רש"י ומהרש"א ובגמ' (דף ל"ג) פריך תפלה רחמי היא וכל היכי דבעי מצלי, ותמה תפלה בכל לשון והאמר ר' יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית דאמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי - ומשני לא קשיא הא ביחיד הא בצבור ופרש"י יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת ציבור לא צריכי להן דכתיב הן א-ל כביר לא ימאס אינו מואס בתפלתן של רבים ע"כ ובתוס' שבת פ"ק הקשו סתירת הגמ' וע"ש מה שתירצו והנה נחלקו המפורשים ז"ל בהאי פירושא דאין מלאכי השרת נזקקין דעת התוס' ז"ל שמבינים בכל הלשונות אלא שלשון ארמי מגונה להם בעיניהם ולא שאר לשונות ועיין של"ה הקדוש מה שהאריך בזה אמנם הראב"ד בתמים דעים סי' קפ"ד כתב וז"ל עוד נוכל לפרש שאין מלאכי השרת מכירין בשום לשון בעולם כי אם לשון הקדש שזה לשון המלאכים והכי פי' אמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי ר"ל אפי' בלשון ארמי ואפי הוא קרוב ללשון הקדש ולכך כל תפלה קבועה השוה ליחיד ולציבור הותקנה בלשון הקדש כדי שיהא היחיד נשמע כשיתפלל אבל תפלה שאין צריך לאמרה כי אם בצבור כגון קדיש ויקום פורקן תקנוה בלשון ארמי וכן מחי ומסי ונגדי תרעיה וכיוצא בהן אין דרך לאמרן כי אם בצבור ולפי הפי' הזה אין הנשים נשמעות כשהן מתפללות בלשון לע"ז בלא ציבור שאין המלאכים מביאים לפני הקב"ה שום לשון בעולם כי אם לה"ק שהם מבינים אבל בציבור ששם השכינה שורה יכולות הנשים להתפלל בכל לשון כדמשני בסוטה לא קשי' כאן בציבור וכאן ביחיד וכן דעת הכלבו והלבוש שהמלאכים אינם מבינים שום לשון. ובש"ע או"ח סי' ק"א וסי' ק"ד יכול להתפלל בכל לשון שירצה וה"מ בצבור אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקדש והמג"א שם בסק"ד הביא בשם ס"ח ובשם סי"מ דמוטב להתפלל בלשון שמבין אם אינו מבין לשון הקדש ועיין ע"ת וא"ר.
והנה לא מיבעי לדעת התוס' והרא"ש דמלאכים מבינים בכל לשון לבד מארמי ודאי מותר להתפלל אלא אפי' לדעת הראב"ד דאינם מבינים בשום לשון ויחיד אסור להתפלל בשאר לשונות בר מלה"ק מ"מ בצבור שפיר דמי א"כ הכ"נ כיון דבצבור הוא הי' נראה לכאורה להתיר ובפרט שהרי כאן עיקר התפלה בלה"ק נאמרה רק שמתרגמין כן הי' נראה לכאורה.
איברא דאין מכאן ראי' כלום וראי' להיפוך ולולא דמסתפינא אמינא פי' חדש בדברי הגמ' סוטה הנ"ל דמה שאמרו כאן ביחיד כאן בצבור אין כוונתם לפע"ד כמו שהבינו סתם, שמה שאמרו כאן בצבור היינו שהצבור מתפללין בכל לשון דודאי הצבור לעולם מתפללין בלשון הקודש ומה שאמרו כאן בצבור כוונתם איחיד המתפלל עם הצבור יכול להתפלל בכל לשון שירצה ובידו הוא כיון שמתפלל עם הצבור ממילא תעלה תפלתו לרחמים ולרצון לפני אדון כל אף שאינו מתפלל בלשון קודש כיון דלא צריך אז למלאכים אבל כשהוא מתפלל יחידי מתפלל דוקא בלשון הקודש וכן צבור כולם נמי לעולם בלשה"ק רק שיחיד המתפלל עם הצבור מותר בכל לשון, ומצאתי לי און לפי' זה מדברי הראב"ד הנ"ל שכתב שם בתחלת התשובה כתב הרב ר' יהודה בר יקר ז"ל מה שמצינו בגמרתנו דאמר רב שאין מאה"ש וכו' אינו נכון לפרש כמשמעו שאין מכירין אותו כלל וכו' וכדאמרינן בפסח שני מפני מה הגלה הקב"ה את ישראל לבבל מפני שקרוב לשונם ללשון הקודש ולכך י"ל שמטעם זה אמרו שאין מה"ש מכירין לשון ארמי כדי שלא יניחו המתפללים לשון הקדש אם יתירו להתפלל בו וגם ירבו ע"ה בישראל שלא ישגחוהו ללמוד מאחר שיכלו להתפלל בלשונם ורוצה לומר שאין מאה"ש משגיחין בו באדם שהתפלל בלשון ארמי להביא תפלתו לפני המקום ומפרש בסוטה דוקא ביחיד פי' שאין שכינה שם אבל בציבור יכול אדם להתפלל בכל לשון אפי' בלשון ארמי לפי שאין צריכין הצבור שיביאו המלאכים את תפלתם לפני הקב"ה וכו' ע"ש.
והנה מדנתן טעם לדבר דלכן לא התירו להתפלל בלשון ארמי ליחיד כדי שלא יניחו המתפללין לשון הקודש אם יתירוהו להתפלל בכ"ל ועתה אם יתירו לציבור לעולם להתפלל בל' ארמי נמי ניחוש להכי דחד טעמא הוא ואדרבה כ"ש הוא כשיתפללו כל הצבור גם טעם הב' משום ע"ה הכ"נ שייך בציבור כמובן וי"ל דה"ק כיון דא"א שיתפלל לעולם בציבור א"כ אפי' יתפללו הציבור בכל לשון מ"מ עדיין יהי' צריך לידע לה"ק כשיתפלל ביחיד והלשון לא משמע הכי. עוד נראה לי ממה שכתב ומפרש בסוטה דוקא ביחיד וכו' אבל בציבור יכול אדם להתפלל בכל לשון אפי' בלשון ארמי וכו' וקושי לשון אני רואה במה שכתב יכול אדם להתפלל ואי כוונתו אכל הצבור דרשאים להתפלל בכל לשון הי' לו לומר אבל הציבור יכולים להתפלל בכ"ל ולמה כתב יכול אדם להתפלל דמשמע אדם ולא ציבור אע"כ דבציבור לעולם מתפללין בלה"ק רק שיהיו המתפלל עמהם מתפלל בכל לשון וכן נראה עוד ממה שכתב שם בתמים דעים ולפי הפי' הזה אין הנשים נשמעות וכו' אבל בציבור ששם השכינה שורה יכולות הנשים להתפלל בכל לשון כדמשני בסוטה כאן ביחיד כאן בציבור וכו' ואי נימא דהצבור נמי מתפללין בכל לשון מאי רבותייהו דנשים והלא כל הצבור הכי מתפללין א"ו דהצבור לעולם מתפללין בלה"ק וי"ל.
ובמה שפי' נלפע"ד לישב תמיה עצומה בא"ר בס' הנ"ל סק"ט וז"ל כתב מי"ט ומ"מ בציבור נראה דליכא קפידא וכן רגילין לומר יקום פרקן גם בריך שמיה דמרא ויקהל ע"כ וכ"כ בל"ח דף יו"ד דאפשר לומר שכשהוא בציבור לא קאמר ר"י ע"כ והיא תמיה הא ש"ס מפורש בסוטה דף ל"ג ע"ב והיא באמת פליאה עצומה האיך נעלמה מהם ש"ס ערוך במקומו אמנם לפי מה שפירשתי שפיר מיושבים דברי הגאונים ז"ל דבאמת בגמ' אין הכרח דכל הציבור מתפללין בכל לשון דדברי ר"י אפשר לפרש דלא קאי רק איחיד שמתפלל עם הציבור שיכול להתפלל בלשון הרוצה וכמו שפי' ולכן כתבו בדרך אפשר דלא ברירא להו הא מילתא וזה לפע"ד ברור בכוונתם ז"ל.
ברם נראה עכ"פ מדברי הפוסקים הנ"ל דס"ל דבציבור מותר גם לציבור להתפלל וכן נראה לכאורה ג"כ מדברי הראב"ד שם בסמוך שכתב ולכך כל תפלה קבועה השוה ליחיד ולציבור הותקנה בלה"ק וכו' אבל תפלה שאין דרך לאומרה כי אם בציבור כגון יקום פורקן תקנוה בלשון ארמי וכן מחי ומסי וכו' וכיוצא בהן אין דרך לאומרן כי אם בציבור הרי עכ"פ דדבר שאין דרך לאומרן כי אם בציבור ס"ל דמותר לאומרה ארמי גם לציבור וזה לא כסברתי הנ"ל.
ומעתה אומר עוד חלוק חדש וזה לפי' הראב"ד שם למ"ד דהמלאכים אינם מבינים לשה"ק. דאף שהציבור מותרין להתפלל בכל לשון וכמו שאמרו בגמ' כאן ביחיד כאן בציבור אפ"ה לא התירו לציבור רק דבר שאין דרך לאומרם כי אם בציבור אמנם תפלות שהיחיד ג"כ מתפלל אסור אף לציבור להתפלל בכל לשון מלבד לה"ק רק שהיחיד המתפלל עמהן מותר להתפלל בכל לשון והטעם לזה כמו שכתב הראב"ד ז"ל דכל תפלה השוה ליחיד ולצבור תקנוה בלשה"ק כדי שיהי' היחיד נשמע כשמתפלל.
וחלוק זה מוכח מדברי הראב"ד הנ"ל שהרי כתב דכל תפלה הקבועה ליחיד ולצבור תקנוה בלשה"ק אבל תפלה שאין דרך לאומרה כי אם בציבור וכו' וכוונתו לפע"ד ברור דר"ל דתפלה השוה ליחיד וציבור גם הצבור צריך להתפלל בלה"ק רק שאר התפלות שאינם נאמרים ביחיד הציבור מתפלל בארמי כן נלפע"ד ברור בעזה"י ולפי זה יהי' פי' הגמ' כאן ביחיד כאן בציבור פי' אותן התפלות הנאמרות ביחיד ג"כ צריכין דוקא לשה"ק ואותן התפלות דרק הציבור מתפלל מותרין בכל לשון וכנ"ל ודו"ק היטב. ופי' זה כתב הראב"ד למ"ד דהמלאכים אינם מבינים לשה"ק.
אמנם לפי זה שוב אין כאן ראי' למה שהביא המי"ט והל"ח דבציבור ליכא קפידא וראייתם מיקום פורקן ובריך שמיה דאותן הוי תפלות שאין דרך לאומרם כי אם בציבור ואין ראי' לשאר תפלות ואפשר דלכן נמי כתבו ז"ל בדרך אפשר דבציבור מותר ולא ברור להו וכמו שכתבתי לעיל ודלא כמו דפשיטא לי' לא"ר ודו"ק שוב ראיתי דגם לשון המחבר באו"ח סי' ק"א הכי דייק שכתב יכול להתפלל בכל לשון שירצה וה"מ בציבור אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלה"ק ולכאורה הי' לו לכתוב יכולים להתפלל בלשון רבים דאציבורא קאי ומדכתב יכול בלשון יחיד משמע נמי שהיחיד יתפלל בכל לשון אמנם הציבור מתפלל בלה"ק דאל"כ אמאי לא יתפלל עם הציבור כיון שהם ג"כ מתפללין בלשון אחרת ומאי רבותי' וי"ל שהציבור מתפללין בלשון אחרת שאינו מבין.
וכשהרצתי הדברים לפני כ"ק אדמו"ר מרן מקלויזענבורג שליט"א העיר לי למ"ד דמלאכים אינם מכירין בלשון ארמי לפי דעת הא"ר באו"ח סי' ק"א סק"ח דפליג אתוס' שבת דף י"ב וס"ל דהמלאכים אינם יודעים מחשבות ומביא ראיה משלמה המלך ע"ה אתה לבדך ידעת את לבב האדם וכן בירמי' י"ז עקב הלב וגו' מי ידענו אני ד' חוקר לב וגו' ולפי זה צ"ע חקירת המג"א בסי' ק"א הנ"ל דהמתפלל בלבו ע"י הרהור מי יצא אע"ג דקיי"ל גבי ק"ש הרהור לאו כדבור דמי שאני תפלה שהוא עבודה שבלב ע"ש ולדעת הא"ר כיון דמחשבה אינם יודעים המלאכים והרהור לא הוי אלא מחשבה א"כ ודאי לא יצא דהא עיקר תפלה ביחיד צריך בלה"ק משום דהמלאכים אינם מבינים בארמי וא"כ הה"נ בהרהור לא יצא ודאי והוא הערה נפלאה וש"י.
ולי העני לפי זה עוד תקשה דהנה הרשב"א בחידושיו למס' ברכות כתב דבר חדש דכל מקום דבעי לשון קודש לא מהני הרהור דבהרהור לא שייך לחלק בין קודש לחול וא"כ אף שמהרהר בלשון קודש מ"מ לא יצא כיון דבעי לשון קודש ובענין הרהור לא שייך לחלק כן וא"כ אפי' לדעת התוס' דס"ל דמלאכים יודעים מחשבות אדם מ"מ כיון דתפלה בעי בלשון קודש ביחיד וזה לא שייך בהרהור וא"כ ודאי המתפלל ע"י הרהור לא יצא והבן. וזה תקשה אפי' למ"ד הרהור כדבור דמי.
ועכצ"ל דחקירת המג"א הוא כשיחיד מתפלל בציבור ע"י הרהור דאז לא בעי דוקא לשה"ק ומיבעיא ליה אי מה שהוא מהרהר בתפלה בשעה שצבור מתפללים נחשב לו כתפלה. ונראה לענ"ד לדייק כן מלשון המג"א ז"ל שכתב שם בס"ק ב' וז"ל צ"ע אם התפלל בלבו וכו' שאני תפלה דגמרי' מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שבלב זו תפלה א"כ עיקר תלוי בכוונת הלב והקב"ה יודע מחשבות וכו' הרי שדיוק המג"א בלשונו הקדוש והקב"ה יודע מחשבות וא"כ ע"כ ליישב שלא תקשה מה שהקשתי מהמלאכים ותי' דהקב"ה יודע וע"כ דמיירי בתפלה בצבור שהקב"ה בעצמו מקבלם ולא ע"י מלאכים ושלוחים ולו ב"ה גלויות מחשבות לב האדם, ולא כן המתפלל ביחיד דבעי סיוע מהמלאכים לתפלתו. ועלה לפי זה דהמתפלל ביחיד לכ"ע לא יצא בהרהור.
הן אמת דאכתי איתא לן טעם התניא רבתה שכתב פי' כאן בצבור דמלאכים המסורים לצבור מבינים בכל לשון והביאו הא"ר בסי' הנ"ל ולדעתו ז"ל גם צבור תפלתם עולה ע"י מלאכים (ואפשר דזה הוא טעם הסליחה שאנו אומרים מלאכי רחמים הכניסו רחמינו וכו' מלאכי תפלה וכו' והמהרא"ל מפרא"ג והח"ס ז"ל פקפקו שלא לאמרו ולפי טעם זה אפשר דבעי לאמרו וא"כ י"ל דזה תלוי בפי' הגמ' והבן ובמקום אחר הארכתי בזה בס"ד) אבל האחרונים נראה שתפסו לעיקר טעם הב' דבצבור הקב"ה בעצמו שומע תפלת עמו ישראל ואתי שפיר מה שכתבתי בס"ד.
וקושיא הנ"ל שהבאתי מכ"ק אדמו"ר שליט"א כיון בזה בקושיתו לדעת הגאון הגדול בעל ישועות יעקב ז"ל באו"ח הנ"ל שהקשה ג"כ כנ"ל ע"ש מה שהאריך בה אלא שראיתי שם דברי תימה לענ"ד שכתב וז"ל ואף דטעם הדבר דאין מלאכי השרת מכירין בשאר לשונות הרי כתבו התוס' שבת דף י"ב דאף מחשבת הלב אין יודעין וכמו שיבואר לקמן אי"ה ע"כ וזה תימה שהרי התוס' כתבו היפוך זה וס"ל דהמלאכים יודעים מחשבות אדם ולפי דברי התוס' לא הי' קשה קושיתו ז"ל אבל הקושיא נכונה לפי דעת הא"ר.
עוד כתב שם הישע"י הנ"ל בס"ק ג' אי הנשים מתפללות בכל לשון והביא שם דברי הרא"ש ברכות פ' היה קורא דתפלה שהצבור מתפללין אף היחיד יכול לאומרה בלשון אחר ומה"ט הנשים מתפללות בלשון שמבינות וכיון דמה"ת פשיטא דתפלה נאמרה בכל לשון דנוסח תפלה חכמים תקנוה לד"ה בנשים העמידו דבריהם על ד"ת ע"ש וגם זה צ"ע מדברי הראב"ד ז"ל לפי הטעם דיחיד דאינו מתפלל בכל לשון משום דאין המלאכים מבינים בלשון ארמי א"כ אין שומעין לתפלתם וא"כ מאי הוה שהעמידוה על ד"ת מ"מ אכתי אין המלאכים שומעים ומבינים תפלתם וצ"ע.
והנה המג"א שם בחקירתו הנ"ל כתב וז"ל אלא ע"כ דלא יצא בהרהור דבעי' שיחתוך בשפתיו כי הקול מעורר למעלה כידוע וכו' וכן משמע בפוסקים דהא בגמ' דף ט"ו ע"ב אמרינן אם בירך ב"ה בלבו יצא וה"ה לשאר ברכות וכתב הרא"ש פ' מ"ש דמיירי שמוציא בשפתיו דהרהור לאו כד"ד וכן פסק סי' קפ"ח א"כ ס"ל דכללא כייל בכל מילי וכו' ע"ש.
ונתתי לבי לחקור האי שיחתוך בשפתיו מאי כוונתו בה ומה שיעור הוא זה. ומפשטות הלשון לכאורה משמע שיחתוך בשפתיו וישמיע לאזניו וכמו שנתן טעם כי הקול מעורר למעלה כידוע וע"כ דכוונתו שיחתוך בשפתיו וישמיע קול ולפ"ז החותך בשפתיו ואינו משמיע לאזניו אכתי דברים שבלב מקרי אבל הב"י מביא מלשון הזוהר הקדוש ויקהל אי האי צלותא אשתמע לאודני' דבר נש לית מאן דציית ליה לעילא משמע דאפי' להשמיע לאזניו אסור ובאמת דבר זה נחלקו בו הפוסקים אי בחותך בשפתיו ולא השמיע לאזניו אי מקרי הרהור או לא.
הרא"ש ז"ל ס"ל דמוציא בשפתיו ולא השמיע לאזנו דברים שבלב מקרי וז"ל ברכות דף כ' מ"מ צריך שיוציא בשפתיו ובלא השמעת האוזן קרי ליה כוונת הלב וכן הא דתניא לעיל לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא היינו במוציא בשפתיו בלא השמעת אוזן ע"כ ע"ש ובשו"ע או"ח סי' קפ"ה כתב בבהמ"ז צריך שישמיע לאזנו ואם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו והוא דעת הרא"ש ז"ל ולכאורה אמאי בדיעבד יצא כיון דלא השמיע לאזנו ובלא השמעת אוזן קרי ליה הרא"ש כוונת הלב.
ולפום ריהטא עלה במחשבתי לומר דדבר זה תלוי בהא מחלוקת אי דברים שבלב הוי דברים או לא והנה הרשב"א ז"ל קידושין דף נ' כתב דאף דאמרינן דברים שבלב לא הוי דברים מ"מ בקדשים דצריך כונה וכיון דהכונה עושה הפעולה להמעשה שפיר מהני הכונה לפסול דהא בקדשים הכונה עושה פעולה להמעשה וכגון במחשבת פיגול ע"ש וכבר הבאתי בתשובה אחרת קושיא להפוסקים דמהני פיגול במחשבה הא הוי דברים שבלב והגאון בעל שרי תורה והקול ארי' תירצו לפי דעת הרשב"א הנ"ל וגם אני הארכתי בזה בס"ד בתשובה אחת. והנראה מדברי הרשב"א ז"ל דכל היכי דהכונה עושה פעולה ובעי כונה כה"ג אמרינן דברים שבלב הוי דברים ואי נימא דהא בהא תליא א"כ י"ל בתפלה נמי דברים שבלב הוי דברים לפי דעת הרשב"א ז"ל.
עוד תי' הרשב"א בשם היראים דאין קורין דברים שבלב אלא כשהוא סותם דבריו ומוסרן למחשבת לבו במה שדרכן של בנ"א שיהיו מפרשין לשונם ואינם סותמין דבריהם כמו שסתמן זה והרשב"א ז"ל חולק עליו וכתב דכי אמרו דברים שבלב אינן דברים היינו שאינן דברים לבטל מה שאמר בפיו אבל כל שהדברים שבלבו אינן מבטלין מעשיו אלא מקיימין כנזיר שאומר בלבו היה להיות כזה שהי' עובר או מחשב בתרומה שאין דברי לבו מבטלין שום דבר הוו דברים ע"ש.
והנלע"ד לומר דהרא"ש ז"ל לשיטתו אזיל בהא דמוציא בשפתיו ולא השמיע לאזניו דהוה כוונת הלב, והוא, דגרסינן בגמ' נדרים דף כ"ג רבי אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר לו כל נדר שאני עתיד לידור בטל וכו' ובגמ' וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע ליה ולא אתי בהדי' ע"כ וכתב הרא"ש ז"ל מאי קשיא ליה לימא שביטל בלחש שלא ישמע חבירו ופי' הר"ר אליעזר ממיץ דאם ביטל בחשאי אין ביטולו ביטול כיון שנדר בסתם אע"פ שחשב בלבו שנדר על דעת תנאו הוו דברים שבלב ולא מוכיחים ולא הוו דברים אבל ביטל בפרהסיא בטל הנדר ע"כ (ודברי הר"א לשיטתו הוא שהבאתי לעיל מדברי הרשב"א מס' יראים לענין דברים שבלב כמובן ומשמע באמת דזה בזה תליא ודוק) אבל הר"ן נדרים הנ"ל כתב דהוי מצי לשנויי דאמר מדיר בחשאי כדי שלא ישמע המודר וכו'.
ונראה דהרא"ש והר"א ממיץ והר"ן פליגי בהא דלדעת הרא"ש והר"א לא מצי מבטל בלחש ולדעת הר"ן מבטל אפי' בלחש והטור יו"ד סי' רי"א לא הביא אלא דעת הרא"ש ז"ל ובש"ע סי' הנ"ל בסעיף א' כתב כדעת הר"ן ודעת הרא"ש כתב ביש אומרים והב"ח ז"ל הביא ראיה לדעת הר"ן ז"ל מתוס' פ' הגוזל בתרא דף קי"ג בד"ה נודרין לנהרגין דמבטל בשפתיו בלחש הוי ביטול גמור והכי נקטינן בדין ק"ש ותפלה אבל הש"ך ז"ל שם ס"ק ב' חלק על הב"ח והעלה כדעת הרא"ש ע"ש.
ואף דמסתפינא להכנס בין ההרים הרמים שמא ירוצצו גלגלתי מ"מ אענה חלקי גם אני בס"ד והוא דגרסינן בגמ' נדרים דף ע"ז ע"ב לא יאמר אדם לאשתו בשבת כדרך שיאמר בחול אלא אומר לה טלי ואכלי ואמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו. ופי' הרא"ש בשם הר"א ממיץ דטלי ואכלי לאו הפרה היא ולכך אמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו כלומר שיאמר בלבו מופר ליך אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם כי ההוא דפ' היה קורא ברכות ט"ו לא יברך ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא דהיינו שבירך ולא השמיע לאזנו ע"כ. והנראה דהר"א ממיץ מפרש ההיא גמ' ברכות כשבירך ולא השמיע לאזנו והוי דברים שבלב ואפ"ה אם בירך יצא אבל לפי זה אין מכאן ראיה לשיטת הב"ח ז"ל לחלק בין הוציא בשפתיו ומשמיע לאזניו או לא.
אלא דבעיקר דברי הר"א ממיץ ז"ל אני נבוך ולכאורה דבריו סותרים דבדף ע"ז כתב וצריך שיבטל בלבו אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם אלא שיאמר בלבו מופר לך. וצ"ע רישא לסיפא דבריש דבריו כתב וצריך שיבטל בלבו משמע דבטול בלב סגי ותיכף אמר אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם משמע דדוקא בקול רם הוא דלא יוציא הא מוציא בשפתיו בלא קול רם שפיר בעי ואח"כ כתב בסיפא אלא שיאמר בלבו מופר לך ומשמע נמי דסגי בבטול בלב בלא הוצאת שפתיו וא"כ קשיא מציעתא מרישא וסיפא. ועד יש לדייק מדכתב בשפתיו לא יוציא בקול רם משמע הא בלחש יוציא בשפתיו ואפילו משמיע לאזניו ותקשה סוף דבריו דלא יברך ברכת המזון בלבו וכו' דהיינו שבירך ולא השמיע לאזניו משמע הא השמיע לאזניו אפילו הוה בלחש הוה כקול רם ואפילו לכתחלה מותר וקשיא קול אקול ושמיעה אשמיעה. עוד קשה שהרי הרא"ש ז"ל בדף כ"ג הביא בשם הר"א גופיה דאם ביטל בחשאי אינו ביטול ומשמע לכאורה דאפילו השמיע לאזניו לא הוי ביטול וכמו שכתבו קצת מפרשים בשמו ובעי קול רם דוקא ותקשה פירושו בברכות וכנ"ל.
אשר לכן נראה לפע"ד לולא דמסתפינא מרבותי מה שהראינו מן השמים בהא שמעתתא והוא דבאמת הא דאמרינן דאמירה בלחש הוה דברים שבלב היינו דוקא כשמוציא בשפתיו ואינו משמיע לאזניו וכמו שכתב להדיא בדף ע"ז לענין בהמ"ז ורק לזה קורא דברים שבלב והיכי שמוציא בשפתיו ומשמיע לאזניו זה כבר נקרא קול רם מאחר שהשמיע לאזניו וקולו נשמע כל דהוא דאין שיעור לקול עד היכן יגיע אלא מיד שנשמע קולו בבואו לאזנו כבר קול רם מקרי וכמו שנראה מדברי הר"א ז"ל בדף ע"ז הנ"ל ועוד דאל"כ אמאי לא נתן שיעור בכמה הוא קול רם א"ו כמו שכתבתי בס"ד דהשמיע לאזנו קול רם הוא אפילו לדעת הר"א ז"ל.
והא דכתב הרא"ש ז"ל בשם הר"א ממיץ דאם ביטל בחשאי אין ביטול כיון שנדר בסתם נמי כוונתו דבטל בחשאי היינו שלא השמיע לאזניו וזה נקרא בחשאי אבל אם ביטל בפרהסיא וכוונתו על פרהסיא היינו שהשמיע לאזנו רק שכיון שמשמיע לאזנו פרהסיא מקרי לענין זה כיון דשוב יכול אדם אחר לשמעו. וכן נראה לי לדייק מלשון הרא"ש ז"ל גופיה שכתב שם וז"ל ביטל בחשאי אין ביטולו ביטול וכו' אע"פ שחשב בלבו שנודר על דעת תנאו הוו דברים שבלב ולא מוכיחים ולא הוו דברים ע"כ והרי שדייק לכתוב אע"פ שחשב בלבו ואי נימא דאפילו כשהשמיע לאזנו נמי לא הוה ביטול לדעתו יותר היה ליה לומר אע"פ שהשמיע לאזנו אכתי חשב בלבו מקרי וזו ודאי רבותא גדולה היא שהיה ליה לאשמעינן יותר ממה שכתב רק שחשב בלבו וע"כ צ"ל דכוונת הרא"ש נמי דדוקא מחשב בלבו אז הוציא בשפתיו ולא השמיע לאזנו מחשב בלבו מקרי אבל אם משמיע לאזנו ג"כ אז כבר קול רם מקרי ופרהסיא היא. והבן הדברים כי זה בס"ד דבר חדש.
ומה שהקשה הש"ך ז"ל דא"כ הדרא קושית הרא"ש ז"ל לדוכתא דלישנא בשהשמיע בלחש לאזניו וחבירו לא שמע לולא דבריו הקדושים ז"ל נראה לפי דעת הב"ח ס"ל דודאי לא יכול להשמיע לאזניו דכיון שהוא ישמיע לאזניו גם חבירו ישמע מה שהוא מבטל ותיהדר קושית הגמ' דלא שמע ליה ולא אתי בה בהדיה שוב ראיתי בבגדי כהונה שהביא כן מס' בית לחם יהודה שכתב דא"א לצמצם שישמיע לאזנו לבד וחבירו לא ישמע ע"ש וע"כ קושית הרא"ש שהקשה שיבטל בלחש כוונתו שיבטל בלחש בלבו או אפילו יוציא בשפתיו אבל לא ישמיע לאזניו ואפ"ה קס"ד דיועיל לו הביטול כמו שמצינו בהפרת בעל לאשה דמועיל בדף ע"ז הנ"ל וע"ז תירץ הרא"ש ז"ל בשם הרא"ם דכה"ג אינו מועיל בשאר נדרים משום דהוי דברים שבלב שאינן מוכיחין והא דמועיל באשה שם ולא אמרינן דהוי דברים שבלב ואינן מוכיחין צ"ל משום דהלשון טלי ואכלי מוכיחה עליו דכוונתו להפר ולבטל והוי דברים שבלב המוכיחין וכמו שכתב שם להדיא וז"ל דהטלי ואכלי לא הוי הפרה אלא להודיע שהפר בלבו ע"כ הרי להדיא כמו שכתבתי דגם התם בעי שיהיו מוכיחין רק שהתם הטלי ואכלי הוה דברים המוכיחין על הפרת הלב משא"כ הכא דליכא מוכיח כלל וצריך דבר בפרהסיא להודיע שבטל בלבו כדי שיהי' דברים מוכיחין וזה לפע"ד ברור בס"ד וממילא מיושבת שיטת הב"ח ז"ל דהיכי דהוציא בשפתיו ולא השמיע לאזניו הוו דברים שבלב כדעת הרא"ם אבל אם השמיע לאזניו בקול רם מקרי וגם הרא"ש מודה לזה.
ומה שהביא הש"ך ראיה לדבריו מרבינו ירוחם וז"ל וכן משמע ברי"ו ני"ד ח"ג מבטל בחשאי בלבו כל נדר שעתיד לידור אחריו לא הוה ביטול והוי נדרו נדר אא"כ ביטל בקול רם בפרהסיא כ"כ הרא"ם על ההיא דר"א אומר אף הרוצה שידור את חבירו שיאכל עכ"ל אלמא דוקא בקול רם בעינן עכ"ל הש"ך ז"ל. ובבגדי כהונה הודה לו בראי' זו אף שיישב קושיתו הראשונה כמו שהבאתי לעיל בסמוך. ולפע"ד אחר נשיקת כפות רגלי אדוננו הש"ך ז"ל לולא דבריו הקדושים לפי מה שכתבתי נראה דגם בזה אין ראיתו מוכרחת להשיג על הב"ח ז"ל שהרי דברי הרי"ו שם הם דברי הרא"ם ז"ל ממש מה שהביאם הרא"ש וכיון דכבר ביררנו בס"ד דדעת הרא"ם קול רם לאו דוקא א"כ הה"ד שזוהי דעת רבינו ירוחם.
ומעתה נראה לפע"ד לדייק עוד מלשון הרי"ו שם ראי' לשיטת הב"ח שכתב שם וז"ל מבטל בחשאי בלבו ולכאורה יתור לשון קא חזינא הכא דהא מלת בלבו מיותרת היא והכי היה לו לומר מבטל בחשאי כל נדר וכו' וגם ברא"ש לא נזכר תיבת בלבו כלל ואם כוונתו כמש"כ הש"ך דאפי' כשהשמיע לאזניו מקרי בחשאי למה דייק לכתוב בחשאי בלבו וזה לפע"ד דיוק עצום ולפמ"ש אדרבה רבינו ירוחם בכיון דייק לכתוב בלבו וכוונתו כשמבטל בחשאי שהוא בלבו ולא השמיע לאזניו אז מקרי בחשאי כיון שהוא בלבו אבל אם השמיע באזנו אז קול רם מקרי וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בשמו בדף ע"ז דדוקא כשאינו משמיע לאזנו הוה בלבו אבל אם השמיע לאזנו קול רם מקרי והוי ביטול כדעת הב"ח ז"ל.
וקצת יש לומר דבאמת זה תלוי במחלוקת הפוסקים שם דף ע"ז אי מהני ביטול בלב בנדרי אשה אי צריך שיאמר בשפתיו דוקא ועיין ריטב"א שם ובספרי משנה הלכות לנדרים (סי' ל"א) הארכתי בזה בס"ד.
ומעתה אתי הרא"ש ז"ל לשיטתו מנדרים הנ"ל לברכות דס"ל דמוציא בשפתיו ולא השמיע לאזניו כוונת הלב מקרי וזה לפע"ד נכון אף שלא הבינו כן קצת מהאחרונים ז"ל. וראיתי בבגדי כהונה הנ"ל אחר שדחה קושית הש"ך ז"ל כתב אבל הדין עם הש"ך כמ"ש בשם רבינו ירוחם וכ' ע"ש מה שמחלק חילוקים לפע"ד דחוקים ונתן שם טעם משום חשד ולפי מה שכתבתי בס"ד גם מדברי רבינו ירוחם יש לדחות ראית הש"ך ז"ל וכמ"ש. ועיין תשו' הרדב"ז ח"א סי' ר"ד מה שהאריך הרבה בהא דיבטל בלבו בשבת והביא דברי הר"א ממיץ וכתב עליו דדוחק הוא ולכן כתב הרא"ש ז"ל שהוא דוחק וכשהגיע הרא"ש לברייתא זו השמיט הפי' הראשון וכן עשה בפסקים משמע דחזר בו משום דפשיטא דברייתא פליגא עליה ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים שהרי הרא"ש ז"ל הביא דברי הר"א ממיץ בג' מקומות בנדרים בדף כ"ג בפסקא ובדף ע"ז בפירושו ובפסקא ובכל אלו המקומות לא כתב דדבריו דחוקים. ועיין קרבן נתנאל נדרים דף ע"ז ס"ק ג' ד"ה אבל ודו"ק היטב.
שוב לקחתי לי בשאלה ספר יד שאול על הל' נדרים והאיר ד' עיני בסי' רי"א ס"ק א' שהאריך שם בדברי הב"ח והש"ך וכתב במהד"ב דבאמת הא דמשמיע לאזניו חשיבא אמירתו הוציא בשפתיו כמו בק"ש ותפלה דבר זה הוא מחלוקת ר"ת והרמב"ן והר"ן ברי"ף פרק האיש מקדש גבי דברים שבלב שהקשה ר"ת מהא דמסכת כלה דר"ע הי' נשבע בשפתיו ומבטל בלבו וכתב דשאני התם דאונס הוי והרמב"ן פי' דכי אמרינן בדר"ע שהי' מבטל בלבו לאו בלבו ממש קאמר אלא שלא הי' משמיע לאזנו אבל מוציא הוא בשפתיו וכדאמרינן לא יברך אדם בהמ"ז בלבו כלומר שלא ישמיע לאזניו אעפ"י שמוצא בשפתיו ע"ש ועיין בריטב"א שם ומבואר דנחלקו בזה הר"ת והרמב"ן ולר"ת אף שהוציא בשפתיו כל שלא הי' בקול רם לא מקרי מוכחי והוי דברים שבלב וכמ"ש הש"ך כאן אבל כל שהשמיע לאזנו הוי דברים שבלב דמוכחי ועיין חידושי רשב"א קידושין שהביא כן בשם היראים והוא הרא"ם שהביא הרא"ש וא"כ שפיר כתב הב"ח דאף להרא"ש שהוא הביא בשם הרא"ם דלא מועיל בלחש וחולק על הרמב"ן אבל כ"ז דוקא כשלא השמיע לאזניו אבל כשהשמיע לאזניו גם הרא"ם מודה דמהני וכ' ע"ש שוב הביא שם דברי הר"א מדף ע"ז וכתב כמו שכתבתי ויודע תעלומות יודע שב"ה בעצמי כוונתי לדעתו הרמה וברוך פוקח עורים. ומעתה נחזור לדידן.
וראיתי בח"ס סי' פ"ד ה"ו שכתב על כת המתחדשים שרצו להתפלל בלשונם וז"ל וכיוצא בו להתפלל בציבור בלשון שאינו לשה"ק זה א"א בשום אופן ואף שאמת הדבר אלו נאמרין בכל לשון ובכללן תפלה שאדם יוצא בו י"ח ואפי' יחיד מ"מ היינו באקראי אבל להתמיד ולהעמיד של"צ לרבים להתפלל בלשון העמים תמיד א"כ לא היו אנכה"ג מתקנים התפלה בלשון הקודש צח וברור ובימיהם כבר היו חצים מדבר אשדודית עי' רמב"ם פ"א מה"ת ה"ד ויותר טוב הי' להם לתקן בלשון כשדים שהי' לשון המורגל אז ובעזרא כתוב ויקרא בספר תורת אלקים ושום שכל ואחז"ל בפ"ב דמגילה זה תרגום ש"מ שלא הי' העם מבינים לשה"ק וצריכין להעמיד מתורגמין לתרגם להם התורה וא"כ מ"ט לא תקנו התפלה בתרגום אע"כ הם תקנו וידעו מה שתקנו כי א"א לומר שהתפלה בכל לשון ובכל אופן שתזדמן תמלא חסרון העבודה של בהמ"ק וכו' וע"כ תקנו הכנה"ג מה שהיו יכולים בתיבות ידועות וכוונות רצויות למלאות החסרון במה דאפשר והמה נמנו על כל תבה ואות וא"א להעתיק כוונה זו בלשון אחר בשום אופן אבל אם אנו אומרים דברים אלו בלשונם של אנשי כנה"ג אפילו שאין אנו יודעין לכוין מ"מ עלתה לנו תפלתנו כהוגן משא"כ כשמתפללים בלשון לע"ז ואי משום שלא יבינו ההדיוטות מה הם אומרים בלשון הקודש עי' שער אפרים תשו' י"ג ות' דבר שמואל סי' שכ"א א"כ נוח יותר לתקן שכל אחד ילמוד פי' התפלה ולהתפלל בלה"ק ממה שיתקנו להתפלל בלע"ז וכו' ע"ש מה שהאריך ולכאורה שיטת הח"ס ז"ל צ"ע וכמו שכתבו הלח"מ והמי"ט וכמו דפשיטא לי' לא"ר ז"ל והתם בקביעות תיקנו לאומרם בציבור וכן נראה דעת הראב"ד דלא חילק בין קביעות או לא אמנם לפי מה שכתבתי אתי שפיר דודאי לצבור לעולם אסור להתפלל בלשון עמים בין בקביעות או לא, ורק נ"מ בין אם היא תפלה שלא נאמרה כי אם בציבור כבריך שמי' אז שפיר דמי, וזו ראי' ברורה לדין הח"ס אף דלאו מטעמי'. וטעם הח"ס ז"ל צ"ע לפע"ד, ועיין עוד שו"ע או"ח סי' ק"א סק"ג.
והנה עד השתא דיברתי בתפלה בכל לשון אמנם לכאורה הכא איכא חדא לטיבותא שהרי הם מתפללים בלה"ק רק שאח"כ מתרגמין בלע"ז וכה"ג מי נימא לן דאסור דהא לא דמי כלל להא דציבור מתפללין בכל לשון והכי מצינו בתורה שהיו מתרגמין לאחר שקראו אמנם גם בהא נלפע"ד דלא דמי כלל ואסור מטעם שכתב הח"ס ז"ל באותה תשובה וכן כתב ביד אפרים סי' ק"א אדברי המג"א סק"ה וז"ל מ"מ פשיטא שיוצא בלה"ק אע"פ שאינו מבין כמבואר במג"א סק"א ובסי' ס"ב ס"ק א' ושם מבואר ברמב"ם וש"ע שיזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון וידקדק בו כמו בלשון הקודש וכו' ולכן בזמננו שאין מי שיודע על פתרון לשה"ק על בריו המקבל לעצמו שיצא בלשון לע"ז גוערין בו בנזיפה שלא יפרוש מדרכי צבור שנהגו בכל תפוצות ישראל מאז ומעולם לומר נוסח התפלה בלה"ק שיוצא אף שאינו מבין וכו' ע"ש וכן כתב המ"ב בסי' ס"ב לענין ק"ש וז"ל ועיין בספרי אחרונים דבימינו מצד הדין יש ליזהר שלא לקרותה בלשון אחר כ"א בלה"ק וכו' כי יש כמה וכמה תיבות שאין אנו יודעים להעתיקם היטב כגון תיבת ושננתם ותיבת לטטפת וכדומה וכן כתב עוד בסי' ק"א ע"ש ומעתה לדידן נמי כיון שאין אנו בקיאים בתרגום המלות א"כ כשיקרא התרגום והתרגום לא יהי' אמת אז בודאי יהא הפסק לכל הדעות ע"כ נלפע"ד להלכה ולמעשה לאיסור גמור אם יסכימו עמי חברי והרי אפי' להזכיר תפלות מענין אחר הוי הפסק ואפי' יעלה ויבא שלא בר"ח וכדומה ואפי' לומר פיוטים במקום שאסור להפסיק דעת כמה פוסקים שלא לאומרם ועיין טוא"ח סי' ס"ח ות' מוהרשד"ם או"ח סי' ל"ד ות' שער אפרים סי' י"ג ואף דאנן לא קיי"ל הכי מ"מ ודאי דדבר שאינו מענין התפלה כלל הוי הפסק וזה פשוט והמונע יתברך ממי שבידו לברך כפל כפלים שיהי' לראש ולא לרגלים עד ביאת בר נפלי ויבנה המקדש בירושלים.
כ"ד תלמיד הרוצה להתלמד ומצפה להרמת קרן התורה ופורס בשלום ידידי הטוב.
מנשה הקטן מגולי טשעכיע
