ובזה י"ל בהא דמבואר בגמ' ר"ה יז. שם, וברמב"ם בפכ"ה מסנהדרין ה"א ובשו"ע חו"מ סי' ח' סעי' ד' שפרנס המטיל אימה על הציבור שלא לש"ש אינו רואה בן ת"ח שנאמר לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב, והמאירי בחיבור התשובה שם (ע' 125) כ' שכן ראוי לו מידה כנגד מידה, ולא ביאר מהי המידה כנגד מידה שיש בעונש זה, וכן מ"ט דווקא בפרנס ולא בסתם מטיל אימה על הציבור, ולמש"כ י"ל במשנ"ת דענין אימה שלא לש"ש הוא בזה שיש לו דין אימה אלא דצריך שתהי' מחמת מצות התורה ולא מצד רצון עצמו למלאות תאותו, ונמצא פרנס המטיל אימה שלא לש"ש משתמש במצות התורה לצורך עצמו ועונשו הוא שלא תהא אצלו תורה אחרי שלקח דברי ה' ועשאם לשימוש פחות של עצמו, ושם בגמ' ג"כ שהוא בכלל הנהו שאין להם חלק לעוה"ב, והובא ברמב"ם פ"ג מתשובה הי"ג, ושם לא הביא פרנס דווקא, עיי"ש, ולמש"כ נראה דהגדר שאין לו חלק לעוה"ב הוא מצד פורש מדרכי ציבור שהובא בגמ' שם וברמב"ם פ"ג מתשובה הי"ג, שהוא אע"פ שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן וכו', והיינו דעוה"ב רק כחלק מישראל, וכל שפירש עצמו מהכלל אינו בכלל ישראל שיהי' לו עוה"ב מצד חלק מישראל, ובמילא נראה דבאמת שררה היא הבדלה מהכלל והעמדת עצמו מחוצה להם ע"י שהוא מעליהם, אלא שכל שהוא מחמת תועלת הציבור וכנ"ל מדברי המאירי שזו התועלת במה שהוא משתרר עליהם כדי שיהיו תחת שלטון ולא כצאן בלא רועה, הוי זה מצד הציבור ובכלל הציבור, אבל כשאינן לש"ש הרי אינו מצד הציבור ושוב יש בעצם השררה והטלת המורא משום פרישה מדרכי ציבור ומש"ה אין לו חלק לעה"ב, ומש"ה פשיטא דה"ה כן בכל מטיל חיתתו בארץ חיים שיש בזה משום פרישה מדרכי ציבור, והגמ' דמייתי לה על פרנס ומייתי ע"ז הא דפרנס המטיל וכו' אינו רואה בן ת"ח, לאשמעינן אתי דס"ד כיון שסו"ס יש בו מצות מורא לא איכפת לן במה שעושהו שלא לש"ש, וע"ז מייתי דאינו רואה בן ת"ח וכנ"ל, שבכה"ג אין כלל קיום של מצות אימתו, ובמילא ה"ה שאין לו חלק לעוה"ב דשוב הו"ל כפורש מדרכי ציבור, אבל לענין בן ת"ח הרי כנ"ל עונשו משום עיוות דברי תורה לצורך עצמו שמשו"ז לא יזכה לתורה, וזהו אינו אלא במי שיש לו דין אימה כפרנס, ומש"ה לא הביאו הרמב"ם בהל' סנהדרין הנ"ל אלא לגבי פרנס.
אכן נראה שהרמב"ם בהלכה זו לא בא רק לשלול שהאימה לא תהא מצד עצמו, אלא קמ"ל דין מיוחד ונוסף של ענוה במלך וכמבואר במש"כ בסוף ההלכה, לעולם יתנהג בענוה יתירה וכו' מכל הנהו קראי, ומש"כ ויחוס על כבוד קטן שבקטנים וע"ז הוסיף דכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, קמ"ל בזה שאפילו לגבי קטן שבקטנים שאין צריך למעלת המלך כדי שייחשב גדול ממנו, מ"מ מחמת שהוא מלך לא ירגיש גדלותו אלא יחוס על כבודו, ומשום שמלך הוא מלך על הכלל והרבים, וכל חלק מהרבים ראוי לכבוד מחמת חלק מהכלל, שכך היא התיחסותו של מלך לאלו שהם תחת מלכותו לא כיחידים אלא כחלק מהכלל, ומה"ט כ' ע"ז הרמב"ם שכשמדבר אל כל הקהל ידבר בלשון רכה, כיון שכלפי מלך יש חלות מיוחד של כל הקהל, ובמילא יש לזה התיחסות נפרדת מהתיחסות אל כך וכך יחידים, שכלפי יחיד הרי מבואר ברמב"ם בה"ה שלא ידבר רכות, ומש"ה ענוה מיוחדת במלך שכנ"ל בתורת כלל, לעולם צריך להיות בענוה מיוחדת, ועיין חסדי דוד לתוספתא דפ"ד דסנהדרין שעמד באמת מה ענין ענוה יתירא למש"כ הרמב"ם איך לדבר אל כל הקהל והרי ענוה יתירא היא כלפי כל אדם ומ"מ לא ידבר רכות, ומהיכ"ת ענוה יתירה מחייבת כלפי ציבור דווקא לדבר רכות, עיי"ש, ולמש"כ מבואר, וכנ"ל שענוה יתירא מצד שכל יחיד הוא חלק מהכלל, ומזה שייך שתהי' התייחסות מיוחדת לכלל ככלל, שהרי זהו המצב של מלך, ומש"ה שייך דין ציבור מיוחד לכלל, וכמושנ"ת.
ועיין במאירי בחיבור התשובה שם (ע' 118) כ' בתחילת דבריו לבאר הענינים שנת' לעיל, שבא לבאר הדברים בבאור נאה ודברים מחודשים לא קבלתים מזולתי, עכ"ד, ולמש"כ יסוד הדברים כבר כתבם הרמב"ם בדבריו הקצרים בהלכה זו, וצ"ע מ"ט לא התייחס לזה המאירי. [באר מרים]
