"יתיב רבי יונתן בן עכינאי ורבי יונתן ברבי אליעזר כו' וקא מיבעיא להו הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, כנגד מי."
כל דבר שאפשר על ידו להפרות את המחשבה, להוציא רעיונות חדשים מן הכח אל הפועל, אי אפשר בשום אופן שלא יהיה נועד לכך. וכאשר המושגים, יש להם תמיד דוגמאות במלא מרחב החמרי והרוחני שבמציאות, ודאי יש לכל הצדדים של היחש שבדוגמא במה לעורר את המחשבה, לחשוב דברים נשגבים ומרוממים את הקדושה האלהית אשר בנפש האדם. ופרטים שנקבצים לתוך איזה כלל גדול, יש ודאי ליסוד הקיבוץ שלהם ציור הגיוני המקיף את כולם, ואותו ההיקף ודאי יש לו דוגמא בצדדים אחרים שבמציאות, שבהתחברם יחד לצורה שכלית יצא מהם הגיון נעלה. אלא שצריך, עם השיווי היחושי שמצד המקרים החיצוניים, לחבר גם כן ההכרעה הגיונית לאיזה מקום נאות יותר לפי מצב הרעיונות והמעשים וכללות החיים שלנו, לקשר שמה את היחש של השיווי, כדי להוציא תולדה נאותה מושכלת ומועלת. על כן נופלת יפה השאלה על אותה הצורה הקבוצה שבמספר ל"ט אבות מלאכות, כנגד מי.
"אמר ליה רבי חנינא בר חמא, כנגד עבודות המשכן."
מנוחת השבת וקדושתו, שהיא אות ברכה וקדושה לעולם, באשר מוצאו הוא מקדם, מאת אדון כל ברוך הוא, השלם בתכלית, אם כי בודאי תעודת מציאותו היא שלמה בתכלית. וכאשר הנקודה הראשית שבמציאות היא נקודת הקדושה, מרכז החיים של כל המצוי, חי הדעה והוד האמת, על כן זאת היא מגמת התעודה העליונה, שהתכלית העליון של כל המעשים יהיה גמור ומוכן, לא יצטרך למלאכה והכנה, הבאה מתוך חסרון ההתפתחות ומניעת השלמות. על כן, בראשית קביעות מרכז הקדושה המקומית בישראל, היתה נדרשת המלאכה לכל סעיפיה, כי ירידת העולם גרם כך, שמבלעדי הנצחון שבא על ידי ההתגברות על המכשולים האורבים להשחית את החיים העליונים, חיי הקדושה וקרבת אלהים, שהוא היסוד התכליתי שבמציאות, לא יוכל הכלל לבוא למגמתו. אמנם השבת ירוממנו לרומות העתיד, ליום שכולו שבת, שלא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לדעת את ד', כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם. אם כן, מכונת היא השביתה לעומת המלאכות כולן אשר שמשו במשכן, כנגד עבודות המשכן.
אמר ליה רבי יונתן ברבי אלעזר, כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא, כנגד מלאכה, מלאכתו, ומלאכות שבתורה, ארבעים חסר אחת."
יש הבדל בין קודש לחול, אבל זה ההבדל עצמו יביאנו לחשוב כי רק החסרון שבמציאות, חסרון התאחדות וההשלמה, מביא אותו הבדל. אבל כשכל הכחות כולם, וכל הפועלים, מתקבצים למרכז אחד רם ותכליתי, כשהחיים כולם מכונים למילואם הגמור, אין כאן הפרש והבדל, אז החיים כולם הם קודש קדשים. וכיון שהם כולם, בכל צדדיהם ובכל פינותיהם, קודש קדשים, הם כולם צריכים לבא לידי אותה התעודה העליונה של המנוחה הגמורה, שאין עמה עמל ויגיעה, ואין עמה הכשר והכנה, כי אם כולו אומר כבוד, כולו תכליתי, כולו אורה עונג ושמחה. על כן, עוד למעלה מאותו הכיון המיוחד שלעומת עבודות המשכן, הוא הכיוון הכללי הכולל את הקודש ואת החול, את הטבע ואת התעשיה, כולם יחד באגודה אחת הנם עומדים להתקדש בקדושת יום השבת, ליום שכולו שבת. לא רק המרכז יתעלה, כי אם כל הענפים כולם, כולם יתענגו על אור המנוחה הברכה והקדושה של השבת בבא עתו להגלות, בכבוד הדר אל עליון ברוך הוא. והמנוחה מכונת על כל השדרה הרחבה של המלאכה לכל פינותיה, כנגד מלאכה, מלאכתו, ומלאכות שבתורה, ארבעים חסר אחת.
