עודד מזרחי
יש לי חבר בן גילי בשם איתן, שלפני כשנתיים חזר לקיבוץ הולדתו בנגב. בשל העובדה שהיה שומר מצוות בודד בקיבוץ המאוד רחוק ממסורת, ולא היה לו אפילו בית כנסת ומניין, קצת חששתי למצבו. אבל הוא הפתיע אותי לטובה, ודווקא במקום רחוק מכל הבחינות מצא שלווה וריכוז נפלאים בעבודת השם, ובנוסף לכך הצליח גם למצוא עבודה במקום קרוב במטבח ובהשגחת כשרות, ומדי יום אף קבע שיעור גמרא עם אביו.
אנחנו משוחחים לעתים קרובות, ופעם בשבוע יש לנו שיעור טלפוני, שבו אנו לומדים פנימיות התורה, ומפליגים בכל העולמות – ממרום עולם האצילות ועד תהומות עולם העשייה.
פעם שאלתי אותו:
"איתן, איך אתה מסתדר עם אנשי הקיבוץ, אלה שהכירו אותך לפני שנים כאדם חילוני?".
"ברוך השם", אמר, "אם כי יש אחד שממש מתנכר לי. קיבוצניק מלידה בן שבעים, אמן וחובב מוזיקה. הכרנו טוב לפני שחזרתי בתשובה, למרות הפרשי הגילים בינינו. וכעת הוא מתעלם ממני באופן קיצוני, כאילו אני לא קיים. כשאני עובר לידו בשבילי הקיבוץ, הוא לא מסתכל לעברי ולא אומר לי שלום. פעם כאשר הלכתי בכביש הנכנס לקיבוץ, הוא נסע במכוניתו ולא עצר לי, דבר שלא שייך כמעט במקום כזה קטן. אני מרגיש לידו ממש כמו מוקצה מחמת מיאוס. מה שהכי קשה זה שהוא מאיר פנים לכל אחד, ומסתיר את פניו רק ממני".
"זה לא קל", נאנח, "הרי אני לא הולך בלבוש חרדי שעלול להרתיע אותו, רק עוטה זקן וחובש כובע קסקט בצבע קרם, ולובש מכנסי ג'ינס עם ציציות משתלשלות. חוץ מזה הוא בכלל אמן, ויכולנו להיות חברים הכי טובים".
"ואתה עושה משהו בנידון?", שאלתי.
"רק מתפלל", אמר, "מה עוד אפשר לעשות?".
המשכנו ללמוד, אני בזולה הירושלמית הקרירה, והוא במרחבי הנגב האינסופיים, בארצות התן.
כעבור כמה שבועות התקשר אלי איתן בשעת בוקר ואמר:
"אני חייב לספר לך סיפור!".
ביטלתי את עיסוקי באותו רגע. סיפור הבא לידך אל תחמיצנו.
"אתה זוכר שסיפרתי לך על הקיבוצניק שמתנכר אלי? אתמול בערב הייתי בבית הוריי, ושמעתי נקישה על הדלת. מי עומד שם? אותו יהודי. חשבתי שיהיה נבוך כשיראה אותי, אבל הוא דווקא חייך מאוד, כאילו ראה חבר טוב, ולחץ את ידי. חייכתי בחזרה ושאלתי מה רצונו. להפתעתי הוא הוציא מתיקו כיפה והסביר:
"קרה לי דבר מיוחד. ראיתי בפייסבוק מודעה על נסיעה מוזיקלית לקברי צדיקים באוקראינה עם המוזיקאי יצחק מאיר. נסעתי לשם ולמרות שהייתי החילוני היחיד שם, היה פשוט מדהים. כל היהדות שלי, שנרדמה במשך שבעים שנה, פתאום התעוררה. ההתבודדות באומן על קברו של רבי נחמן פתחה לי את הנשמה. בסוף נקבעה פגישת סיכום עם יצחק מאיר ויתר החברים, והוא אמר לי: 'זאת רק פגישת התחלה'…".
התפעלנו מכך שאדם בן שבעים, שחי בריחוק גמור מהאמונה, יכול לפתע לשנות כיוון במאה ושמונים מעלות אל הקודש. נזכרתי במאמר חז"ל על גיל שבעים, והצעתי שדרוג: "אל תקרי בן שבעים לשֵּׂיבה, אלא בן שבעים לשִׁיבה". זה עשה לאיתן את היום, ויותר מזה, ואילו אני הרווחתי סיפור תשובה.
יש לי חבר בן גילי בשם איתן, שלפני כשנתיים חזר לקיבוץ הולדתו בנגב. בשל העובדה שהיה שומר מצוות בודד בקיבוץ המאוד רחוק ממסורת, ולא היה לו אפילו בית כנסת ומניין, קצת חששתי למצבו. אבל הוא הפתיע אותי לטובה, ודווקא במקום רחוק מכל הבחינות מצא שלווה וריכוז נפלאים בעבודת השם, ובנוסף לכך הצליח גם למצוא עבודה במקום קרוב במטבח ובהשגחת כשרות, ומדי יום אף קבע שיעור גמרא עם אביו.
אנחנו משוחחים לעתים קרובות, ופעם בשבוע יש לנו שיעור טלפוני, שבו אנו לומדים פנימיות התורה, ומפליגים בכל העולמות – ממרום עולם האצילות ועד תהומות עולם העשייה.
פעם שאלתי אותו:
"איתן, איך אתה מסתדר עם אנשי הקיבוץ, אלה שהכירו אותך לפני שנים כאדם חילוני?".
"ברוך השם", אמר, "אם כי יש אחד שממש מתנכר לי. קיבוצניק מלידה בן שבעים, אמן וחובב מוזיקה. הכרנו טוב לפני שחזרתי בתשובה, למרות הפרשי הגילים בינינו. וכעת הוא מתעלם ממני באופן קיצוני, כאילו אני לא קיים. כשאני עובר לידו בשבילי הקיבוץ, הוא לא מסתכל לעברי ולא אומר לי שלום. פעם כאשר הלכתי בכביש הנכנס לקיבוץ, הוא נסע במכוניתו ולא עצר לי, דבר שלא שייך כמעט במקום כזה קטן. אני מרגיש לידו ממש כמו מוקצה מחמת מיאוס. מה שהכי קשה זה שהוא מאיר פנים לכל אחד, ומסתיר את פניו רק ממני".
"זה לא קל", נאנח, "הרי אני לא הולך בלבוש חרדי שעלול להרתיע אותו, רק עוטה זקן וחובש כובע קסקט בצבע קרם, ולובש מכנסי ג'ינס עם ציציות משתלשלות. חוץ מזה הוא בכלל אמן, ויכולנו להיות חברים הכי טובים".
"ואתה עושה משהו בנידון?", שאלתי.
"רק מתפלל", אמר, "מה עוד אפשר לעשות?".
המשכנו ללמוד, אני בזולה הירושלמית הקרירה, והוא במרחבי הנגב האינסופיים, בארצות התן.
כעבור כמה שבועות התקשר אלי איתן בשעת בוקר ואמר:
"אני חייב לספר לך סיפור!".
ביטלתי את עיסוקי באותו רגע. סיפור הבא לידך אל תחמיצנו.
"אתה זוכר שסיפרתי לך על הקיבוצניק שמתנכר אלי? אתמול בערב הייתי בבית הוריי, ושמעתי נקישה על הדלת. מי עומד שם? אותו יהודי. חשבתי שיהיה נבוך כשיראה אותי, אבל הוא דווקא חייך מאוד, כאילו ראה חבר טוב, ולחץ את ידי. חייכתי בחזרה ושאלתי מה רצונו. להפתעתי הוא הוציא מתיקו כיפה והסביר:
"קרה לי דבר מיוחד. ראיתי בפייסבוק מודעה על נסיעה מוזיקלית לקברי צדיקים באוקראינה עם המוזיקאי יצחק מאיר. נסעתי לשם ולמרות שהייתי החילוני היחיד שם, היה פשוט מדהים. כל היהדות שלי, שנרדמה במשך שבעים שנה, פתאום התעוררה. ההתבודדות באומן על קברו של רבי נחמן פתחה לי את הנשמה. בסוף נקבעה פגישת סיכום עם יצחק מאיר ויתר החברים, והוא אמר לי: 'זאת רק פגישת התחלה'…".
התפעלנו מכך שאדם בן שבעים, שחי בריחוק גמור מהאמונה, יכול לפתע לשנות כיוון במאה ושמונים מעלות אל הקודש. נזכרתי במאמר חז"ל על גיל שבעים, והצעתי שדרוג: "אל תקרי בן שבעים לשֵּׂיבה, אלא בן שבעים לשִׁיבה". זה עשה לאיתן את היום, ויותר מזה, ואילו אני הרווחתי סיפור תשובה.
