"לא יקרא לאור הנר, אמר רבא אם אדם חשוב הוא מותר. מיתיבי, לא יקרא לאור הנר שמא יטה. אמר רבי ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא וביקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר! רבי אומר קרא והטה וכו'".
גזירות חכמים בסייג לתורה, שלא יכניס אדם עצמו בדבר שהוא יכול לבא מזה לעבור ע"ד תורה, יש בזה שתי כונות. הכונה הפשוטה, להסיר המכשול המעשי שלא יעבור על דברי תורה בפועל. אמנם זאת הכונה לא תבטל כ"א כשהעובר יכשל באמת, ומתוך שיעבור על הסייג יבא לעבור על גוף דברי תורה עצמה. אמנם יש בזה עוד כונה שני', שהרי יסוד יראת ד' וקיומה של תורה תלוי באיכות ציור רוממות ערכם של דברי תורה בלבו של אדם. והנה כשאדם נזהר בעצמו לבלי הכניס עצמו למצב שיש איזה חשש שיבא לעבור ע"ד מן התורה, זאת הזהירות בעצמה חוקקת בלבבו רושם חזק כמה גדול הוא ערכה של שמירת התורה, וכמה רב הוא ההפסד בעבירת דבר אחד מהתורה, שהרי אפילו להכנס במצב שיש איזה חשש שיבא לעבור על דבר מהתורה הוא מרחיק את עצמו כמו שאדם מרחיק את עצמו מחשש סכנת נפשו, וכמו שהוא שומר מכל משמר אוצר יקר ונחמד, שגם מחשש רחוק של איבודו הוא מגין עליו. ולהיפך כשהאדם נכנס במצב כזה שהוא עלול לעבור ע"ד של תורה, אע"פ שיזהר ולא יעבור, מכל מקרה מרשים דבר זה עצמו בלבבו איזה ירידה על ערך קיום התורה בכלל. שהרי אין הדבר כל כך נשגב אצלו, שהרי אינו חש שישמור עצמו מהכנס במקום שיש חשש שיבא לעבור על דבר תורה, ופעולת הרפיון על כלל קיום התורה פועלת לרעה גם כשלא יעבור בפועל על דבר מהתורה.
על כן על דברי רבא שאמר אדם חשוב מותר, לצד הכונה השנייה, מקשה מדרבי ישמעאל בן אלישע שקרא ובקש להטות, הרי דגם באדם חשוב שייך לומר שעל כל פנים המצב הוא מצב שיתכן לעבור על דבר התורה, על כן אפילו אם אינו עובר בפועל כמו בעובדא דרבי ישמעאל, להך מ"ד שלא עבר בפועל, מכל מקום רפיון בנפש כבר פועל הדבר במה שמכניס עצמו לחשש קרוב לעבור על דבר תורה, שהרי ביקש להטות. על כן אמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר, וכמו שנאמר בשם הגר"א, דתלה הגדולה במה שלא פירשו שמא יטה, והכונה לדברינו, שבאמת אין הגזירה מיוסדת על שמא יטה בפועל, כ"א על הכניסה למצב שיש צד לחשש הטיה, שכבר פועל בלב חסרון ערך הראוי לכבודה וערכה הנשגב של תורה. ולצד הכונה הראשונה הפשוטה, מקשה מדברי רב נתן דאמר שקרא והטה, להורות שגם בפועל אין לאדם לבא על חקר נפשו נגד הגבלות חז"ל, וחוץ לאותו רפיון של ערך התורה בכלל שפועל הדבר של זלזול סייג לתורה, עוד אין שום אדם בטוח שלא יהי' נפגע בעבירה בדבר תורה עצמה.
"רב נתן אומר קרא והטה וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת".
הכתיבה על הפנקס מעוררת שראוי לאדם שיהיו חטאיו אצלו זכורים, לא שכוחים. וטעם הדבר הוא, שאם היתה כל פעולה פועלת על הנפש רק לשעתה, היה די בתשובה שעושה בשעת החטא, וידיעת החטא בעתיד הרחוק היה למותר. אבל אין הדבר כן, כי הכוחות הנפשיים שבאדם ופעולותיו הפרטיות המה אחוזים וסבוכים זה בזה, וחטא אחד יאבד טובה הרבה, כי פועל הוא לרעה על כמה ממדות הטובות להשחיתן, ומגרש רוח הנדיבה של האדם מקרב לבו לפי ערך החטא ורישומו. והנה הכחות הנפשיים הם צפונים, ויש שיהי' בהם חסרון טמיר שלא יתגלה כ"א בעת אשר מסיבות החיים יסבבו שיהי' האדם צריך לפעולה בכח ההוא, אז יוכר חסרונו, ורק אז יוכל האדם לתקנו כשיגבר בכח הטוב והקדושה, הצדק והאמת, שהם המה יסודי התשובה על אותו החסרון לתקנו. ע"כ צריך שיהי' זכרון החטא בלתי נשכח מן האדם, עד שיבחין כחות נפשו ביחושם אל אותו החטא והנם שלמים ולא נפגעו ממנו לא במדות ולא בדיעות, אז ישמח וידע נאמנה כי סר עונו וחטאו נמח כעב. ומאשר הרשמים שתפעול כל פעולה על הנפש, יחלקו בין פעולה לפעולה לא לבד מצד עצמותה של הפעולה אם טובה היא או רעה, כ"א גם לפי המצבים והסבות שגרמו את הפעולה ההיא, שאינו דומה רושם שעושה פעולה הנעשית ממצב של טוב לב כאותה שנעשית ממצב של כאב לב, וכיוצא בחליפות של מצבי הנפש שבאדם, ותולדותיהם יוכרו למבחין היטב בעמקי חכמת הנפש, ומזה תצא תורה שלמה לדעת איך לבצר עמדת הטוב והקדושה ברוח האדם לעומת ההפרעה שהפריעהו החטא, לפי תכנו ולפי תוכן המצב שגרם לו, ע"כ לא לבד את עצם החטא ראוי לרשום כ"א את הסבה שחוללתו, וכן נהג ר"י ב"א שכתב אני ישמעאל בן אלישע קריתי, הסבה, והטיתי נר בשבת, הפעולה, למען דעת כי לא איכות הפעולה לבד תוכר ברישומה על תוצאות יתר ארחות החיים כ"א גם אפני סבתה.
לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה. גוף החי מתקיים במצבו ע"י דמו בשרו ועצמותיו, השומן שבו הוא יתרון ממלא מה שאפשר גם מבלעדיו. והנה כן בכל חטא יש גם דברים הממלאים אותו, שהם ג"כ מצטרפים בתור סבה למציאות החטא. והנה אם יהיו הסבות המביאות את החטא מצד עצמן נחשבות לדברים שאין האדם צריך לכפרה עליהן, אין יחש לשמנוניתה של חטאתו להיות ערוכה בזכרונו, בכתבו חובתו. אמנם רבי ישמעאל בן אלישע הכיר כי ההסכמה להתגבר על דברי חכמים בהתחכמות פרטית, דבר זה גופיה ראוי להרחיק מאד. ע"כ הסבה של אני אקרא ולא אטה שהיא הביאה את החטא, היא ג"כ ראויה להצטרף בתוך עצם הכפרה, אע"פ שעצם העבירה יש לה צביון שלם ג"כ מבלעדי הסבה. ע"כ רשם בפנקסו לא את חובת חטאתו לבדה כ"א ג"כ שתהיה שמנה, כלומר שחטאו הוא ענין שראוי לבקש כפרה ג"כ על המילוי שלו, על הסבה שגרמתו, לא רק בתור גורם לחטא שאינו עולה בשם לעצמו ואינו צריך לזכירה פרטית, כ"א גם מצד עצמו. כי ראוי לכל אדם לקחת מוסר מזה, ללכת בתם ולהיות חרד על כל דברי חז"ל בסייגיהם בלא נטיה של התחכמות פרטית, נמצא שהרעיון עצמו שגרם החטא גם הוא נזקק לכפרה, ויהיה נכלל במילוי החטאת, במה שתהיה לזכרון לפניו החובה שתהיה החטאת שמנה.
"אמר ר"א שאני ר"י ב"א, הואיל ומשים עצמו ע"ד תורה כהדיוט".
ההנהגה החיצונה, נודע למדי, שפועלת על ההסכמה הפנימית. והנה יש הפרש בידיעת האדם את ערכו בשכל ועמק הדעה איך הידיעה הזאת פועלת עליו בהיותו עסוק בחקרי תורת ד'. והנה האדם העסוק בעניני התורה המעשיים לבדם לו ראוי שלא לשכח את ערכו המדעי, כי אמתת ההסכמות בעניני הלכה המעשית שבתורה הלא היא נתונה לפי שיקול דעת האדם, וזהו האמת הנרצה. אלא שאם איננו ראוי להיות חותך הלכות בדעתו מפני שלא הגיע למדה זו אז חלילה לו לסמוך על בינתו, ולהיות תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. אבל בהיותו ראוי לכך, הלא להיפוך בהגיע להוראה ואינו מורה נאמר "ועצומים כל הרוגיה". ע"כ החכם היודע ששכלו שלם בהלכה ראוי לדעת ערכו, למען תהי' אצלו הכרעתו תורה קבועה משמשת למעשה. כ"ז נאמר רק בענינים המעשיים שהם אינם עולים בשום אופן במעלה הגבוהה יותר משכלו של אדם בכלל. אבל בענינים השכליים, בידיעת האלהות וחקר כבודו ית', שבהם הדברים מגיעים עד מקום ששכל האדם יקצר מהגיע לסופן של דברים, צריך תמיד שיהי' נגד עיני החוקר הצד החלש הנמצא בשכל האנושי, גם אם יהיה נשגב וגדול מאד לעומת יתר בני גילו ואנשי דורו. אבל מה הוא נחשב לעומת גודל ערכם של הענינים האלהיים שבסודם יחקר. ובזאת יהיה בטוח שלא ימטו רגליו מדרך תורת ד' התמימה, בשומו דרך בעמקי העיונים היותר מסובכים. ע"כ ר"י ב"א שהי' מרבה לעסוק בצפיית מרכבה, כאשר נודע מדבריו בספר היכלות, ומאמרו בברכותבצפייתו האלהית כשנכנס להקטיר קטרת לפני ולפנים, כדי שיחקק היטב בלבו הצד ההדיוטי של השכל האנושי לעומת עניני קודש הגדולים והנפלאים שהי' לו עמהם עסק, היה משים עצמו ג"כ בהנהגתו החיצונה על דברי תורה כהדיוט.
על כן על דברי רבא שאמר אדם חשוב מותר, לצד הכונה השנייה, מקשה מדרבי ישמעאל בן אלישע שקרא ובקש להטות, הרי דגם באדם חשוב שייך לומר שעל כל פנים המצב הוא מצב שיתכן לעבור על דבר התורה, על כן אפילו אם אינו עובר בפועל כמו בעובדא דרבי ישמעאל, להך מ"ד שלא עבר בפועל, מכל מקום רפיון בנפש כבר פועל הדבר במה שמכניס עצמו לחשש קרוב לעבור על דבר תורה, שהרי ביקש להטות. על כן אמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר, וכמו שנאמר בשם הגר"א, דתלה הגדולה במה שלא פירשו שמא יטה, והכונה לדברינו, שבאמת אין הגזירה מיוסדת על שמא יטה בפועל, כ"א על הכניסה למצב שיש צד לחשש הטיה, שכבר פועל בלב חסרון ערך הראוי לכבודה וערכה הנשגב של תורה. ולצד הכונה הראשונה הפשוטה, מקשה מדברי רב נתן דאמר שקרא והטה, להורות שגם בפועל אין לאדם לבא על חקר נפשו נגד הגבלות חז"ל, וחוץ לאותו רפיון של ערך התורה בכלל שפועל הדבר של זלזול סייג לתורה, עוד אין שום אדם בטוח שלא יהי' נפגע בעבירה בדבר תורה עצמה.
"רב נתן אומר קרא והטה וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת".
הכתיבה על הפנקס מעוררת שראוי לאדם שיהיו חטאיו אצלו זכורים, לא שכוחים. וטעם הדבר הוא, שאם היתה כל פעולה פועלת על הנפש רק לשעתה, היה די בתשובה שעושה בשעת החטא, וידיעת החטא בעתיד הרחוק היה למותר. אבל אין הדבר כן, כי הכוחות הנפשיים שבאדם ופעולותיו הפרטיות המה אחוזים וסבוכים זה בזה, וחטא אחד יאבד טובה הרבה, כי פועל הוא לרעה על כמה ממדות הטובות להשחיתן, ומגרש רוח הנדיבה של האדם מקרב לבו לפי ערך החטא ורישומו. והנה הכחות הנפשיים הם צפונים, ויש שיהי' בהם חסרון טמיר שלא יתגלה כ"א בעת אשר מסיבות החיים יסבבו שיהי' האדם צריך לפעולה בכח ההוא, אז יוכר חסרונו, ורק אז יוכל האדם לתקנו כשיגבר בכח הטוב והקדושה, הצדק והאמת, שהם המה יסודי התשובה על אותו החסרון לתקנו. ע"כ צריך שיהי' זכרון החטא בלתי נשכח מן האדם, עד שיבחין כחות נפשו ביחושם אל אותו החטא והנם שלמים ולא נפגעו ממנו לא במדות ולא בדיעות, אז ישמח וידע נאמנה כי סר עונו וחטאו נמח כעב. ומאשר הרשמים שתפעול כל פעולה על הנפש, יחלקו בין פעולה לפעולה לא לבד מצד עצמותה של הפעולה אם טובה היא או רעה, כ"א גם לפי המצבים והסבות שגרמו את הפעולה ההיא, שאינו דומה רושם שעושה פעולה הנעשית ממצב של טוב לב כאותה שנעשית ממצב של כאב לב, וכיוצא בחליפות של מצבי הנפש שבאדם, ותולדותיהם יוכרו למבחין היטב בעמקי חכמת הנפש, ומזה תצא תורה שלמה לדעת איך לבצר עמדת הטוב והקדושה ברוח האדם לעומת ההפרעה שהפריעהו החטא, לפי תכנו ולפי תוכן המצב שגרם לו, ע"כ לא לבד את עצם החטא ראוי לרשום כ"א את הסבה שחוללתו, וכן נהג ר"י ב"א שכתב אני ישמעאל בן אלישע קריתי, הסבה, והטיתי נר בשבת, הפעולה, למען דעת כי לא איכות הפעולה לבד תוכר ברישומה על תוצאות יתר ארחות החיים כ"א גם אפני סבתה.
לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה. גוף החי מתקיים במצבו ע"י דמו בשרו ועצמותיו, השומן שבו הוא יתרון ממלא מה שאפשר גם מבלעדיו. והנה כן בכל חטא יש גם דברים הממלאים אותו, שהם ג"כ מצטרפים בתור סבה למציאות החטא. והנה אם יהיו הסבות המביאות את החטא מצד עצמן נחשבות לדברים שאין האדם צריך לכפרה עליהן, אין יחש לשמנוניתה של חטאתו להיות ערוכה בזכרונו, בכתבו חובתו. אמנם רבי ישמעאל בן אלישע הכיר כי ההסכמה להתגבר על דברי חכמים בהתחכמות פרטית, דבר זה גופיה ראוי להרחיק מאד. ע"כ הסבה של אני אקרא ולא אטה שהיא הביאה את החטא, היא ג"כ ראויה להצטרף בתוך עצם הכפרה, אע"פ שעצם העבירה יש לה צביון שלם ג"כ מבלעדי הסבה. ע"כ רשם בפנקסו לא את חובת חטאתו לבדה כ"א ג"כ שתהיה שמנה, כלומר שחטאו הוא ענין שראוי לבקש כפרה ג"כ על המילוי שלו, על הסבה שגרמתו, לא רק בתור גורם לחטא שאינו עולה בשם לעצמו ואינו צריך לזכירה פרטית, כ"א גם מצד עצמו. כי ראוי לכל אדם לקחת מוסר מזה, ללכת בתם ולהיות חרד על כל דברי חז"ל בסייגיהם בלא נטיה של התחכמות פרטית, נמצא שהרעיון עצמו שגרם החטא גם הוא נזקק לכפרה, ויהיה נכלל במילוי החטאת, במה שתהיה לזכרון לפניו החובה שתהיה החטאת שמנה.
"אמר ר"א שאני ר"י ב"א, הואיל ומשים עצמו ע"ד תורה כהדיוט".
ההנהגה החיצונה, נודע למדי, שפועלת על ההסכמה הפנימית. והנה יש הפרש בידיעת האדם את ערכו בשכל ועמק הדעה איך הידיעה הזאת פועלת עליו בהיותו עסוק בחקרי תורת ד'. והנה האדם העסוק בעניני התורה המעשיים לבדם לו ראוי שלא לשכח את ערכו המדעי, כי אמתת ההסכמות בעניני הלכה המעשית שבתורה הלא היא נתונה לפי שיקול דעת האדם, וזהו האמת הנרצה. אלא שאם איננו ראוי להיות חותך הלכות בדעתו מפני שלא הגיע למדה זו אז חלילה לו לסמוך על בינתו, ולהיות תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. אבל בהיותו ראוי לכך, הלא להיפוך בהגיע להוראה ואינו מורה נאמר "ועצומים כל הרוגיה". ע"כ החכם היודע ששכלו שלם בהלכה ראוי לדעת ערכו, למען תהי' אצלו הכרעתו תורה קבועה משמשת למעשה. כ"ז נאמר רק בענינים המעשיים שהם אינם עולים בשום אופן במעלה הגבוהה יותר משכלו של אדם בכלל. אבל בענינים השכליים, בידיעת האלהות וחקר כבודו ית', שבהם הדברים מגיעים עד מקום ששכל האדם יקצר מהגיע לסופן של דברים, צריך תמיד שיהי' נגד עיני החוקר הצד החלש הנמצא בשכל האנושי, גם אם יהיה נשגב וגדול מאד לעומת יתר בני גילו ואנשי דורו. אבל מה הוא נחשב לעומת גודל ערכם של הענינים האלהיים שבסודם יחקר. ובזאת יהיה בטוח שלא ימטו רגליו מדרך תורת ד' התמימה, בשומו דרך בעמקי העיונים היותר מסובכים. ע"כ ר"י ב"א שהי' מרבה לעסוק בצפיית מרכבה, כאשר נודע מדבריו בספר היכלות, ומאמרו בברכותבצפייתו האלהית כשנכנס להקטיר קטרת לפני ולפנים, כדי שיחקק היטב בלבו הצד ההדיוטי של השכל האנושי לעומת עניני קודש הגדולים והנפלאים שהי' לו עמהם עסק, היה משים עצמו ג"כ בהנהגתו החיצונה על דברי תורה כהדיוט.
