ההאמין הרמב"ם שזכה לנבואה

ראה כמה יגיעות יגע הרמב"ם בעניין הנבואה. כל ימיו לא הסיח דעתו ממנה. בכל פינות שפנה, לבו נטה אחריה. בהיותו צעיר הכין לבבו לדרוש ולתור בה. חשב לחבר חיבור בפני עצמו בשם "ספר הנבואה", אף התחיל בכתיבתו, אלא שמשך ידו ממנו מטעמים שונים. אמנם אף שלא ביצע מחשבתו, תמצית משנתו, קב ונקי, ניצלה כנראה מתהום הנשייה. במספר פרקים בספרו "מורה נבוכים" הוא שואל ומשיב בסוגיה זו.



מתוך רמזים בכתבי הרמב"ם יגונב לנו הדבר שאביר החכמים ורבן של כל הדורות היה נכסף ומתאווה לנבואה.



הרמב"ם שהיה נזהר שלא להוציא דברים לבטלה מודה במקצת שהגיע ל"תחילת מדרגות הנבואה". מספר הוא בלי עקיפים שהגיע לו "עזר אלוהי", מין השראה עליונה, בלימוד מעשה מרכבה[1]. "עזר אלוהי" הוא על פי שיטתו "תחילת מדרגות הנבואה", מעלה לנבואה, ואדם שהגיע לזה אינו נמנה בכלל נביאים[2]. אבל לא היה הרמב"ם עומד במעלה אחת ושוקט על שמריו. פעמים אחדות רמז לנו שהגיע למדרגה בנבואה. ועל הפיקחים

לדעת רימוזו והגיונו.



בפתיחה ל"מורה נבוכים" אומר: "ולא תחשוב שהסודות העצומות ההם ידועות עד תכליתם ואחריתם לאחד ממנו. לא כן, אבל פעם יוצץ לנו האמת עד שנחשבנו יום ואחרי כן יעלימוהו הטבעים והמנהגים עד שנשוב בליל חשוך קרוב למה שהיינו תחילה, ונהיה כמי שיברק עליו הברק פעם אחר פעם והוא בליל חזק החושך. והנה יש ממנו מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם במעט הפרש ביניהם עד כאילו הוא באור תדיר לא יסור, וישוב הלילה אצלו כיום, וזאת היא מדרגת גדול הנביאים... ויש מי שיהיה לו בין ברק וברק הפרש רב והיא מדרגת רוב הנביאים". כאן גילה לנו באופן שאינו משתמע לשני פנים שגם בחייו הבריק הברק.



ושמא תאמר: אין מביאים ראיה מראיה אחת. תדע שהבריק עליו הברק יותר מפעם אחת. הודאת בעל דין כמאה עדים. אומר הוא בעצמו: "האור ההוא הקטן אשר יזריח עלינו... אינו תדיר, אבל יציץ ויעלם כאלו הוא להט החרב המתהפכת". הרי שעלה הרמב"ם על מדרגת "מי שיבריק לו פעם אחת בלילו כולו והיא מדרגת מי שנאמר בהם ויתנבאו ולא יספו".



כשניגש לבאר מעשה מרכבה שהם סתרי תורה - הדגיש הרמב"ם שידיעתם נפסקה מן האומה לגמרי, "עד שלא נמצא ממנו דבר קטן או גדול... ולא חובר בו ספר כלל". ועל עצמו אומר: "ולא קיבלתי מה שאאמינהו בו ממלמד". ומתעוררת השאלה: איך הגיע הוא לידיעת סתרי תורה אלה? ואומר הוא לנו: "ולא באתני בו נבואה אלוהית להודיעני שכן נתכוון בעניין. והנה עוררתני בו המחשבה המיושרת והעזר האלוהי". המשפט הזה פלאי. רק מי שחושדים אותו בנבואה ימצא לנחוץ לאמר שלא הגיעה לו.



בפירוש מודה הרמב"ם שזכה למין התגלות בהבנת ספר איוב שהוא משל, "שנתלו בו פליאות ודברים שהם כבשונו של עולם והתבארו בו ספקות גדולות ונגלו ממנו תעלומות שאין למעלה מהן". אחר שפירש את המקומות על דבר השטן נזרקה מפיו ההודאה: "והבן זה העניין והשתכל מה מאד נפלא וראה איך עלו בידי אלו העניינים כדמות נבואה". והרמב"ם ודאי שלא זילזל בביטוי "דמות נבואה". כינוי נבואה כנבואה.



נבואת משה דרעי



ואם ישאל השואל איך האמין הרמב"ם שהשיג מדרגה בנבואה והלא פסקה הנבואה עם מות חגי זכריה ומלאכי? יבוא בעל דין ויעמוד על הנדון. עדות היא שהשאיר הרמב"ם לבאי עולם ועל פיה יקום דבר. וזה לשונו: "מה שנספר עתה ידוע לנו לאמת ותהינו על דיוקה מפני שהדבר אירע לפני זמן קרוב (בערך 1122) איש חסיד ונעלה, אחד מחכמי ישראל, הנודע בשמו מר משה דרעי... בא לאנדלוס... והעם התקבץ אליו מפני חסידותו, מעלתו ותורתו... אחרי כן התחיל לנבא דברים שנתקיימו לנכון. מנהגו היה להודיע לההמון: "התקבצו למחר ודבר זה או זה יארע". ובאמת כן היה הדבר. "המופת הזה הוכיח לעיני כל שהוא נביא באין ספק. אמנם דבר זה איננו בלתי אפשרי מצד התורה. כמו שביארתי לך בנוגע לנבואה שתחזור (לישראל) קודם ביאת המשיח.. ארץ ישמעאל לא יכלה עוד לנשוא אותו ובכן הלך לארץ ישראל ומת שם, יהי זכרו ברוך. כפי שאמרו לי אלה שראו אותו כשנסע (לארץ ישראל), ניבא על מה שאירע אחרי כן ליהודי המערב, דבר גדול ודבר קטן" (היינו השמד של האלמוחדים משנת 1140 והלאה).[3]



אף בחזון העתידות לא ראה הרמב"ם שידוד המערכות או דבר רחוק מן המציאות. להיפך כל אדם יש לו חלק בכוח הכרת העתיד. יש כוח בנפש לשער ולדמות מראש את אשר יקרה בעתיד.[4] כוח המשער הזה או אינטואיציה "נמצא בכל האנשים"[5], אלא שאצל נביאים הכוח הזה מתחזק על ידי שפע הרוח היורד עליהם.[6] בכוח זה אפשר להגיע לידיעות בלי הקדמות ולימוד ובו "יגידו קצת בני אדם עתידות עצומות".



מקום שנביאים עומדים, אין פילוסופים יכולים לעמוד



תשוקת הרמב"ם לנבואה לא נולדה בו מתוך כוונה להשתמש ב"תגא" ולעשות נסים ונפלאות. אחר שהתאבק עם בעיות וחידות העומדות ברומו של עולם וראה שפתרונן מחוץ לגבול השכל האנושי, תאבה נפשו לעבור את הגבול.



חיבב הרמב"ם את הנבואה יותר מכל דרכי העיון. מי שהיה ארי שבחבורה, שליט ומושל בהרבה חכמות, הרגיש שלא כל השערים פתוחים לפניו, שהרבה אוצרות סמויים מעיני ההיגיון, "שיש לשכל האנושי גבול יעמוד אצלו". ידע הוא שחידות שונות המסתכל בהן. עיניו כהות וסופו כסומא הממשש באפילה. "דעת האדם יש לה קץ וכל זמן שהנפש בגוף אינה יכולה לידע מה למעלה מן הטבע. ולפי שהיא שורה בטבע אי אפשר לה לחזות ולראות למעלה".[7] יש עניינים לא יגיעו שכלי האדם לידיעתם, "והטריח המחשבות במה שלא יגיעו להשגתו ואין כלי להם שיגיעו בה... הוא חסרון דעת או מין מהשיגעון".[8] אכן יש "מעלה בדעת למעלה ממעלת הפילוסופים והיא הנבואה" בה אדם משיג מה שלא ישיג בכוח השכל[9]. מקום שהנביאים עומדים אין פילוסופים גמורים יכולים לעמוד. אף אריסטו, שדעתו "היא תכלית דעת האדם", ערכו קטן מאלה "שנשפע אליהם השפע האלוהי עד שישיגו אל מעלת הנבואה אשר אין מעלה למעלה ממנה".[10]



לא השגת הנבואה אלא העדר הנבואה הוא הפלא



בא הרמב"ם וחידש שהנבואה תופעה טבעית היא.[11] מדרך הטבע כל מי שראוי לנבואה יתנבא. נפלא ולמעלה מדרך הטבע הוא אם אדם שכזה אינו מתנבא. הגעה לנבואה היא פעולה טבעית. על האלוהים להתערב כדי למנוע האדם הראוי לנבואה מלהיות נביא.[12] תורה זו פורצת כל הגדרים. נושאי כליו של הרמב"ם בכל הדורות השתוממו עליה. היא מעין "איפכא מסתברא": לא השגת הנבואה כי אם העדר הנבואה הוא הפלא?! רגליים לדבר שדעה זו הורתה ולידתה בשרעפים פנימיים, בהרהורי לבו על חלקו וגורלו. הוא חזה על הנבואה מבשרו ודן גזירה שוה מעצמו. מי היה מסוגל, ראוי והגון לנבואה כמותו? ואף גם זאת לא שרתה עליו שכינה כפי כוחותיו ומידותיו. אין זה כי אם אצבע אלוהים.



...דן הרמב"ם בעניין הנבואה ב"משנה תורה" לכל פרטיה כאילו היה דבר הנוהג בכל מקום ובכל זמן ואינו מזכיר שהנבואה נסתלקה מישראל. האם שתיקתו רמז לדעה שהנבואה היא בכדי הישג? לתקוה שהנבואה עומדת לשוב? מדבר הוא עליה כעל דבר שאפשר לרכוש: "אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו... מיד רוח הקודש שורה עליו. המלה "מיד" מתנוססת במקומה. ונושאי כליו של הרמב"ם התקשו בה.



שיבת הנבואה תקדם לביאת הגואל



אף הרמב"ם הסתכל כלפי מעלה וצפה ליום שבו עתיד הקב"ה להשרות שוב רוח הנבואה על ישראל. אכן שונה דעתו בפרשה זו מדעות החכמים האחרים בזה שמצמצם הוא את חוג השראת הנבואה ומקדים את זמן שיבתה. הוא סובר, שגם לעתיד לבוא לא תשרה הנבואה על כל ישראל אלא על יחידים המוכנים והראויים לה בלבד. מלבד זאת הוא כאילו דוחק את השעה ומורה ששיבת הנבואה תקדם לביאת הגואל...



...חשב אולי שעם שיבת הנבואה תהיה להדרכה שלו חשיבות מעשית.




[1]"והנה עוררתני בו המחשבה המיושבת והעזר האלוהי אל ענין שאספרהו" מו"נ, ח"ג, הקדמה (א, ב)


[2]שם ח"ב, פמ"ה (צ, א)


[3]איגרת תימן


[4]"כוח משער הוא שם לכוח שבו יחשוב האדם שכך יהיה, לא שיהיה בו שום ידיעה", ר"ש אבן תבון, פירוש המלות הזרות


[5]מו"נ ח"ב, פל"ח (פא, ב).


[6]שם (פא, ב): "ותמצא מבני אדם מי שדמיונו ומשערו חזק מאד נכון עד שאפשר שכל אשר ידמה היותו יהיה כו שידמה או שיהיה קצתו וסיבות זה רבות מעניינים רבים קודמים ומתאחרים והווים, אלא שמכוח זה המשער יעבור השכל על ההקדמות ההם כולם ויוליד מהם בזמן מועט עד שיחשב שזה בלא זמן, ובזה הכוח יגידו קצת בני אדם עתידות עצומות".


[7]מכתב הרמב"ם לר' חסדאי באלכסנדריה, קובץ ח"ב, כ"נ.


[8]מורה נבוכים ח"ב, פכ"ד (נא, א).


[9]מורה נבוכים ח"ב, פכ"ד (נא, א); פל"ח (פב, ב)


[10]איגרת הרמב"ם לר' שמואל אבן תבון, קובץ ח"ב, כ"ח, ד, עי' מלטר, JQR, N.S., 1, 492.


[11]כל פעולות השכל הן פרי השפעת "השכל הפועל" כי הוא המוציא שכל האדם מן הכוח אל הפועל (ח"ב פ"ד, כ, ב). אמנם כשהשפע שופע על השכל בלבד יגיע האדם לחכמה, כשיגיע לכוח המדמה בלבד יהיה האדם מכת מנהיגי המדינות, הקוסמים ובעלי חלומות הצודקים (ח"ב, פל"ז, פ, ב) וכשהשפע מגיע אל הכוח הדיברי והמדמה יגיע לנבואה.


[12]"שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא וזה ברצון אלוהי, וזה אצלי, כדמות הנפלאות כולם ונמשך כמנהגם, שהעניין הטבעי כל מי שהוא ראוי לפי בריאתו ויתלמד לפי גידולו ולימודו שיתנבא", מו"נ ח"ב, פל"ב (סז, ב).