מחלוקת הרמב"ם והטור בהודאה לפני יחיד מומחה. - המחלוקת היא בהגדר של לא תהא שמיעה גדולה מראיה, אם דאין אנו זקוקים בזה כלל למושג עדות או דרק הגדת עדות לא בעינן בזה. - ונ"מ ביחיד מומחה. - הרמב"ם סובר כהצד השני והטור כהצד הראשון. - ראיה מהרשב"א בב"ק כהצד השני. - בזה יתישבו דברי הרמ"א בחו"מ (סי' ג). - המחבר שינה את לשון הרמב"ם ובשביל זה צדק הרמ"א:
מצינו מחלוקת גדולי עולם הרמב"ם והטור ז"ל לענין הודאת בע"ד לפני יחיד מומחה:
הראשון - הרמב"ם - פוסק הלכה פסוקה בפרק ה' מהלכות סנהדרין (הלכה יח): "יחיד שהוא מומחה לרבים, אע"פ שהוא דן דיני ממונות יחידי, אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין ואפילו היה סמוך. אבל השלשה אע"פ שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהם אלהים, הרי ההודאה בפניהם הודאה בב"ד".
והשני - הטור - פליג ע"ז ואומר בחו"מ הלכות דיינים (סימן ג, ב): "ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה, שאין חילוק בין יחיד מומחה לג' הדיוטות לכל דבר".
ולהבין במאי פליגי. נ"ל דבזה הוא:
דהנה יש לחקור בהגדר דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, ודיינים שראו באם יכולים מפני זה לדון עפ"י ראיתם לבד. אם הוא משום דבאופן כזה אין אנו זקוקים כלל לעצם המושג עדות, זאת אומרת, דכל עיקר העדות בא כדי לברר את ידיעת הדיין שידע איך לדון דין אמת לאמיתו, וממילא כשראה את המציאות בעצמו הרי אין לך ידיעה גדולה מזו; או דכל עיקר הגדר דלא תהא שמיעה גדולה מראיה בא רק למעט, שאין אנו זקוקים בזה, כמו בכל עדות, שתהא גם הגדה מצדם לפני ב"ד כי בנ"ד כיון שהם בעצמם דיינים נחשבת הראיה גופה גם להגדה; כלומר, דאחת אמרה לנו התורה "עפ"י שני עדים או שלשה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו) והעדות באה באמת לא רק בשביל לברר את ידיעת הדיין, אך בשביל הקמת הדבר בעצם; וממילא גם אם אלה המה דיינים בעצמם נמי דרוש לנו עצם העדות, אלא רק בהבדל הזה שבכאן משמשת לנו הראיה גם בתור הגדה.
והנ"מ מחקירתנו זו הוא, אם גם ביחיד מומחה אפשר להשתמש בהכלל דלא תהא שמיעה גדולה מראיה; דאם נאמר כהצד הראשון אין נ"מ בזה בין ב"ד של שלשה ובין יחיד מומחה, אחרי דגם יחיד מומחה יכול לדון עפ"י שמיעתו (עיין בנתה"מ סי' ג ס"ק ג) - ממילא יכול לדון גם עפ"י ראיתו, דלא תהא שמיעה גדולה מראיה; ואם כי עדות אין כאן לא איכפת לן כלל, אחרי דבנ"ד אין אנו זקוקים כלל לעצם העדות. אבל להצד השני לא יתכן הגדר דלא תהא שמיעה גדולה מראיה רק בב"ד של שלשה או לכה"פ בב"ד של שנים, דיש בהם גם דין עדות וקוראים אנו בהם "עפ"י שני עדים וכו' יקום דבר", אבל לא ביחיד מומחה דהעיקר חסר מן הספר, כי בעדות הרי אין שום הבדל בין מומחה ובין הדיוט.
ומובן מאליו, דהרמב"ם סובר כהצד השני והטור - כהצד הראשון.
כי בכל הודאה בב"ד הרי אנו זקוקים לא רק לדיינות, אך גם לעדות, דמאין אנו יודעים את עצם הדבר שהבע"ד הודה הלא רק ע"י הנאמנות שאנו מאמינים להבי"ד שכך היה, וכשמודה לפני ב"ד מהני, משום דגם ע"ז נאמר לא תהא שמיעה ששומעים מאחרים גדולה מהשמיעה ששומעים בעצמם. וממילא הרמב"ם דסובר כהצד השני שפיר פסק, דאין ההודאה לפני יחיד מומחה נחשבת להודאה, דהא ס"ס אמרה תורה עפ"י שני עדים יקום דבר, ולא עפ"י אחד אף אם מומחה הוא; והטור דסובר כהצד הראשון לשיטתו אין שום הבדל בין יחיד מומחה לב"ד של שלשה אף בזה.
ובאמת הסברא נוטה כהצד השני, דאין עדות באה רק בשביל לברר ידיעת הדיין, אך בשביל הקמת דבר, כמו שאמרה התורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, ולכן אף משה ואהרן גופא היו זקוקים לכל פרטי דיני עדות, אע"ג שמשה בודאי היה דיין מומחה.
ובאמת כך מבואר להדיא ברשב"א בב"ק (צ, ב) שתפס זאת לדבר פשוט וכתב בזה"ל "לא מסתברא שיהא דיין יחידי מומחה מוציא ממון עפ"י ראיתו לבד, דע"פ שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא":
ומזה תצא לנו פרפרת נאה בישוב דברי הרמ"א בחו"מ (סי' ג סעיף ב) שעל דברי המחבר שם "כל שאינם שלשה אפילו הם סמוכים בא"י, הודאה שמודים בפניהם כמי שמודה חוץ לב"ד וכו'", הוסיף הוא - הרמ"א "ולא קיבלו עליהם ואינם מומחים לרבים", ותמהו ע"ז הסמ"ע (ס"ק ז) והש"ך (ס"ק ח) מאד מאד, דה"ל לרמ"א לכתוב בלשון וי"א, כדרכו תמיד כשיביא דעה של איזה פוסק אחר, דהא ברור הדבר דהמחבר ס"ל כהרמב"ם, והרמ"א כדעת הטור; אבל כשהרכיב דבריו בלשון המחבר גופא, משמע דס"ל, דגם הרמב"ם מודה בזה וזה לא יתכן?
אבל לפ"ד צדק הרמ"א בהשפטו עם המחבר.
דהנה החידוש שבדברינו הוא בזה, דלא כמו שתפסו המפרשים, דהרמב"ם מגביל את כח הב"ד שיש ביחיד מומחה, דהוא ב"ד לכל דבר, ויוצא מן הכלל הזה הוא הודאות, דלענין זה לא הוי ב"ד; מה שבאמת אינו מובן כלל וכלל, דמאיזה סברא נפריד בין הדבקים, דאם הוא בכלל ב"ד לכל מילי מדוע יהא הודאות יוצא מן הכלל? אבל לפ"ד אמנם יחיד מומחה הוא ב"ד לכל דבר בלי שום יוצא מן הכלל, אלא במקום דבעינן גם עדות, שם אחת גזרה התורה עפ"י שנים עדים יקום דבר ולא אחד מבלי שום יוצא מן הכלל.
והנ"מ בין הנמוק של המפרשים ובין נמוקנו אנו, הוא בב"ד של שנים ואחד מהם הוא מומחה; דאם נתפוס דהחסרון ביחיד מומחה הוא מצד ב"ד, דלענין הודאות לא נחשב לב"ד, א"כ אין הבדל בין יחיד ובין שנים, דרק שלשה נקראים ב"ד לכל דבר; אבל אם נתפוס כדברינו, דהחסרון הוא לא מצד ב"ד אך מצד עדות, א"כ בשנים הרי ממ"נ אין חסרון, לא מצד ב"ד, דהא אחד מהם הוא מומחה ונחשב לב"ד לכל דבר, ולא מצד עדות דהא ס"ס שנים הם.
ואמנם גם בהשקפה שטחית אנו רואים דהמחבר שינה את לשון הרמב"ם, דהרמב"ם בלשונו הזהב כתב "יחיד שהוא מומחה לרבים", להראות כי עיקר החסרון הוא מצד היותו יחיד; אבל המחבר שתפס דהחסרון בזה הוא מצד ב"ד, חפץ לתקן ושינה את הלשון ל"כל שאינם שלשה" לומר דגם בשנים יהיה הדין כך.
