כ"ז לעומר תשי"ח
אפריון נמטייה לכת"ר על מכתבו הנחמד. בקריאת מכתביו יש משום הנאת הגוף בהדי מצוה, בבחינת תפוחי זהב במשכיות כסף. ואמנם אינני יודע טעם למנהגו של כת"ר להפחית במכתביו את חשיבות דבריו. וגם במכתבו הנ"ל הערת כת"ר היא נכונה מאד ומאלפת מאד. ומה טעם להקדמה של הנמכה והמעטה ששלח מר לפניה.
והנני בזה לרשום את אשר עם לבבי בנוגע להערתו. בפוסקים מבואר כי נתינת צדקה באופן שאין המקבל יודע ממי ניטלה נחשבת אמנם למעלה, אבל אין בה חובה מצד עיקר הדין. ועל זה העיר כת"ר דלמה לא יתחייב מעיקר הדין להתנהג כך, כי מאחר שאיננו אנוס במצות צדקה, מה הוא ההיתר לבייש את המקבל. כי הלא מכיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנות כידוע. והנה הגם שאף מצד הסברא גרידא קשה טובא כדברי כת"ר, עדיין תגדל התמיהה מעובדא דמר עוקבא בכתובות ס"ז שלהדיא מפורש שם בגמ', שבזמן שהיה חשש כי יודע להמקבל מי הוא הנותן, קיים מר עוקבא בעצמו מוטב שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין. יעו"ש. ולפ"ז בודאי תקשה על ששנו הפוסקים דבריהם בענין זה בלשון מעלה ולא בלשון מניעת חטא.
והנראה בהקדם ההנחה כי אין החזקת טובה ענין של שיפור המדות, אלא שהוא פשוט השתעבדות גמורה של מקבל הטובה לנותנה. (ונתבררו הדברים היטב מצד ההלכה בקונ' החסד שלנו דף י'), ועל כן כשם שאין חיוב לתת חפץ לעשיר מבלי תשלומין אע"פ שהעשיר מצטער מזה, כמו כן אין חיוב בנתינת צדקה לעני מבלי חליפין של החזקת טובה. כי לגבי החזקת טובה גם העני עשיר הוא. ואע"פ שהחזקת טובה של העני כרוכה היא בצערו, אין בכך כלום. שזה ממש כמו שהעשיר היה מצטער מזה שהוא מוכרח לשלם. ובפרט שגוף שינוי הפנים של אדם הנצרך לבריות הוא דוקא מצד שקבלת הטובה משעבדתו לנותן. ואלמלא לא היה בעולם ענין של החזקת טובה כל עיקר, לא היו פניו של הנצרך לבריות משתנות. ועצם השינוי פנים של הנצרך לבריות בא הוא מפני שכבודו של אדם הוא בחירותו, ומכיון שקבלת הטובה מטילה עליו שעבוד של החזקת טובה, חירותו נגרעת, וגרעון חדות זה משנה פניו. ועל כן אין מעיקר הדין חובה למנוע "שינוי-פנים" זה, מאחר שעצם הצער כרוך הוא בחובתו של המקבל כלפי הנותן.
אמנם כל זה הוא מעיקר הדין. אבל מצד רדיפת המעלה יש להנותן למחול על שעבוד החזקת הטובה של המקבל, מאחר שסוף סוף פתיך ביה ענין של צער. ומכאן שאחרי המחילה הזו, שוב ההלבנה של המקבל נידונית ככל הלבנת פנים דעלמא. ועל כן בעובדא דמר עוקבא ששם איירי כי המקבל היה עומד להוודע מי הוא הנותן בצדקה שקבל המכבר, ונמצא דעל צדקה ישנה זו מחל כבר מר עוקבא על השעבוד של החזקת טובה, וממילא אין כאן אלא הלבנת פנים גרידא, ועל כן קיים מר עוקבא בנפשו לעולם יפיל עצמו לכבשן האש. אבל הפוסקים המבארים דין צדקה לפני הנתינה, שפיר נקטו בזה לשון "מעלה" גרידא.
ועיין עוד מהר"ל גור אריה על פסוק "ואדם אין": "אסור לעשות טובה למי שאין מכיר בטובה". מובן שאין דברי המהר"ל נוגעים באופן ישר לנידון דידן, מ"מ מצאתי לנכון לציינו. ודי בזה לחכם דכוותיה. וישמע חכם ויוסף לקח.
בהוקרה רבה ובידידות נאמנה
[מרן רה"י זצ"ל]
