שאלות הפתיחה:
השיעור פותח בשתי שאלות יסודיות:
למה התורה פותחת בספר בראשית? רש"י מסביר שהסיבה היא להראות שהקב"ה הוא בורא העולם ובעליו, כדי שאומות העולם לא יאמרו שישראל גזלו את ארץ ישראל. הרמב"ן מקשה על כך: האם בשביל המסר הזה צריך להקדיש ספר וחצי (כל ספר בראשית וחלק משמות)? היה מספיק לכתוב זאת בקיצור.
מדוע הר סיני נקרא "הר חורב"? הגמרא מסבירה שמשם "ירד חורבן לאומות העולם". מה טיבו של חורבן זה ומתי הוא קרה?
מושג ה"שבר כלי":
כדי להבין את ה"חורבן", הרב מסביר כלל מהלכות כלים: כלי שראוי ומוכן לייעוד גבוה ומשוכלל, אך בפועל משתמשים בו רק לייעוד נחות ומוגבל – נחשב ל"שבר כלי" (כלי פגום שצורתו אינה שלמה).
ההבדל בין "טוב" ל"טוב מאוד":
בסוף מעשה בראשית נאמר "וירא אלוקים... והנה טוב מאוד". מה חסר ב"טוב" שצריך להוסיף "מאוד"?
טוב: זהו המקסימום שהדבר יכול להגיע אליו בתוך הגבולות שלו.
מאוד: משמעותו פריצת גבולות ("מאוד" אותיות "אדם"). דבר שאין לו גבול.
משל הביצה: אדם יכול לקחת ביצה, לבשל ולאכול אותה. זה ניצול ה"טוב" שבה, אך הוא מוגבל וסופי. לעומת זאת, אפשר לדגור על הביצה, להוציא תרנגולת, שתטיל עוד ביצים, וכך למלא את כל העולם בעופות. זהו ה"מאוד" – פוטנציאל אינסופי הטמון בדבר קטן. אדם שבוחר רק "לאכול את הביצה" במקום לנצל את הפוטנציאל האינסופי שלה, בעצם מבזבז אותה ומאבד את חייה.
דוגמה נוספת: כסף ("ממון") נקרא גם "מאוד" (כמו ב"בכל מאודך"), משום שאין לו צורה קבועה או גבול, וניתן להמיר אותו לאינספור אפשרויות.
העולם הבא נוצר מתוך העולם הזה:
הרמב"ם שואל מדוע אנו קוראים לעולם הנצח "העולם הבא" ולא "העולם ההוא"? התשובה היא שהוא בא מתוך העולם הזה. העולם הבא אינו מנותק; הוא נוצר על ידי כך שאנו לוקחים את החפצים והחומרים של העולם הזה (שהם בבחינת "טוב") והופכים אותם על ידי מצוות לנצחיים ולאינסופיים (בבחינת "מאוד").
החורבן של אומות העולם ("הר חורב"):
לפני מתן תורה, העולם חי ברמה של "טוב". אומות העולם משתמשות בעולם רק בשביל ההנאה והתכלית המוגבלת שלו (כמו בישול הביצה). כאשר ניתנה התורה בהר סיני, התגלה הפוטנציאל החדש – האפשרות להפוך כל דבר מ"טוב" ל"טוב מאוד". ברגע שהתגלתה התכלית הגבוהה הזו, צורת החיים של אומות העולם הפכה ל"שבר כלי" (כמו כלי שנועד למשהו גבוה אך משמש למשהו נחות). זהו ה"חורבן" שירד לאומות העולם – חורבן של התכלית והמשמעות של צורת חייהם. אברהם אבינו, לעומת זאת, אסף את כל ה"מאוד" שהם בזבזו והפך אותו לשכר רוחני אינסופי.
התשובה לשאלת פתיחת התורה בספר בראשית:
כעת מובן מדוע התורה מקדישה חלק כה נרחב לתיאור מעשה בראשית וחיי האבות, ולא מתחילה מיד במצוות ("החודש הזה לכם"). ספר בראשית מתאר את כל הדברים הפיזיים שקיימים בעולם. המטרה היא להראות לנו את חומר הגלם שלתוכו אנו צריכים ליצוק תוכן. התורה ניתנה לנו כדי שניקח את כל המציאות המתוארת בספר בראשית – את ה"טוב" – ונהפוך אותה ל"טוב מאוד" ובעצם נייצר ממנה את העולם הבא.
הרב הביא ווארט בשם החזון איש, כדי להמחיש את הרעיון של פריצת גבולות והפיכת משהו מוגבל לאינסופי (המעבר מ"טוב" ל"מאוד").
כתוב בגמרא (מגילה יח.): "מילה בסלע – משתוקא בתרין" (אם דיבור שווה מטבע של סלע, שתיקה שווה שני סלעים).
יהודי צעיר בא להיבחן אצל החזון איש, ושאל אותו על בסיס הגמרא הזו: "מה יותר כדאי ומשתלם – לדבר או לשתוק?"
לכאורה, ההיגיון הפשוט אומר שעדיף לשתוק, שהרי על שתיקה מקבלים "תרין" (2), ועל דיבור מקבלים רק "סלע" (1).
תשובת החזון איש:
החזון איש ענה לאותו צעיר שזו טעות בהבנת הפשט.
אם אדם בוחר לשתוק – הוא יושב ושותק במשך יום שלם. זוהי שתיקה אחת ארוכה, ועל כל היום הזה הוא יקבל פעם אחת את השכר של "תרין" (2).
אבל אם אדם בוחר לדבר (הכוונה כמובן לדיבורים בעלי ערך, כמו דברי תורה) – הרי כל מילה ומילה שהוא מוציא מהפה שווה סלע! הוא יכול לדבר כל היום, לומר עוד מילה ועוד מילה, ועל כל מילה להרוויח סלע נוסף, וכך לייצר רווח עצום וחסר גבולות.
החזון איש אתגר את התלמיד. אחרי שהציג את ההיגיון המתמטי הפשוyuט שלכאורה "לדבר המון מילים משתלם יותר (סלע ועוד סלע) מאשר שתיקה אחת ארוכה (שני סלעים)", החזון איש חיכה שהתלמיד יבין למה זה לא נכון, ובסוף הסביר לו את האמת:
השכר על שתיקה לא ניתן על "שתיקה אחת ארוכה של יום שלם". הוא ניתן על כל מילה ומילה בנפרד!
כלומר, כל אימת שיש לאדם הזדמנות לומר מילה מיותרת, והוא בוחר לשתוק ולבלום את פיו – על אותה שתיקה ספציפית הוא מקבל שכר כפול ("תרין"). אם על מילה אחת מרוויחים סלע, הרי שעל בלימה של אותה מילה ממש, מרוויחים פי שניים.
הרב השתמש בווארט הזה כדי להסביר את ההתייחסות הראויה לעולם הזה (הפיכת ה"טוב" ל"מאוד").
הרב מסביר באותו הקשר: "כך זה בכל מילה מיותרת, ככה זה בכל הסתכלות מיותרת..."
כל הדיבורים והראיות ה"מיותרים" – כלומר, אלו שנועדו רק להנאה רגעית ולשימוש חולף – הם בעצם הקטנה של הפוטנציאל האינסופי שלנו.
כאשר אדם בולם את פיו ולא אומר את המילה המיותרת, או שומר על עיניו ולא מסתכל הסתכלות מיותרת, הוא בעצם מונע מהכלי הרוחני שלו להפוך ל"שבר כלי" מוגבל. בזכות השתיקה והאיפוק, הוא שומר על פוטנציאל הנצח (ה"מאוד") של הכלים שנתן לו הקב"ה, ועל כך שכרו כפול ומכופל.
סיכום ומסקנה (יציאת מצרים):
יציאת מצרים אינה רק אירוע היסטורי, אלא תהליך רוחני של יציאה מ"מיצר" למרחב. לצאת מהגבולות הצרים והמוגבלים של העולם הזה, אל עבר האינסוף. כל מצווה שאנו עושים, כל קריאת שמע בה אנו מזכירים את יציאת מצרים, היא קבלה של עול המצוות במטרה לקחת את המציאות היומיומית, להוציא אותה מהגבולות שלה, ולהפוך אותה לנצחית.
