השופר: לחשב מסלול מחדש

א. התרעת התנגשות: אל תמשיכו באוטומט

המדרש אומר: "בחדש הזה תחדשו מעשיכם". ראש השנה הוא הגשר שמחבר בין השנה שחלפה לזו שבפתח. ביום הראשון אנחנו עוד מסכמים את העבר, וביום השני אנחנו כבר עמוק בתוך ההתחלה החדשה.

תאמרו לעצמכם: מה קורה כשנהג קטר רואה מרחוק רכבת אחרת שנוסעת מולו על אותה המסילה? הוא מפעיל מיד צופר אזהרה מחריד כדי למנוע התנגשות קטלנית. בחיים שלנו יש "תאונות רכבת" לא רק במרחב, אלא גם בזמן. הסכנה הגדולה ביותר היא שהשנה החדשה תיסע בדיוק על אותן "מסילות" של השנה שעברה – אותן טעויות, אותם הרגלים הרסניים ואותה גישה שחוקה. השופר הוא הצופר הבלם שלנו. הוא צועק לנו: "עצור! סכנה! חשב מסלול מחדש!". הוא דורש מאיתנו לסטות מהמסילה הישנה ולבחור בדרך חדשה ומבטיחה יותר.

ב. חזרה לבסיס: האתגר שבפשטות

בסדר התקיעות (תשר"ק, תש"ק, תר"ק) יש כלל ברור: תמיד יש "תקיעה" (קול פשוט וארוך) לפני ואחרי הקולות השבורים (שברים-תרועה). למעשה, הקולות הפשוטים תופסים פי שניים מהזמן של הקולות המורכבים.

למה זה כך? כי בחיים המודרניים אנחנו נוטים להסתבך. אנחנו מחפשים פלפולים, תיאוריות מורכבות ופתרונות מתוחכמים, ושוכחים את האמיתות הפשוטות ביותר. כפי שכתב בעל "מסילת ישרים", הדברים שהכי קל לשכוח הם דווקא אלה ש"כולם יודעים". קל לראות הר גבוה מרחוק, אבל קשה להבחין בדרך המלך שנמצאת ממש מתחת לרגליים שלנו. השופר מזכיר לנו שהחוכמה האמיתית היא לא ב"פלפול" אלא בפשטות. כדי להפנים ערכים בסיסיים כמו יושר, חמלה ואמונה, לא מספיק "לדעת" אותם בתיאוריה; צריך לשנן אותם שוב ושוב, כמו התקיעה הפשוטה שחוזרת על עצמה, עד שהם יהפכו לחלק מה-DNA שלנו.

ג. פלייליסט של חיים: מהתחלה ועד הסוף

הנוסחה של "תקיעה פשוטה בהתחלה ופשוטה בסוף" היא המפה של חיי האדם. אנחנו אוספים המון ידע וחוכמה בדרך, אבל אין שום דבר ודאי ופשוט יותר מהעובדות הביולוגיות הבסיסיות: מאיפה באת ולאן אתה הולך.

ה"תקיעה" הראשונה היא הרגע שבו הגענו לעולם – עירומים, פשוטים ובלי שום רכוש. ה"תקיעה" האחרונה היא הרגע שבו נצא מהעולם, ונחזיר את הציוד. כמו שאומרים חז"ל: אדם נכנס לעולם בבכי ויוצא ממנו בבכי. בין שתי התקיעות האלו, בין הלידה למוות, נמצאים ה"שברים" וה"תרועות" – כל הרעש, המורכבות והדרמות של החיים. השופר מזכיר לנו לא להתרגש יותר מדי מהבלגן שבאמצע, ולזכור את המסגרת הפשוטה והנקייה של הקיום שלנו.

ד. להתמקד במה שחשוב: ה"לוג" האישי שלך

יש אנשים שמנסים לפענח את סודות היקום, את המפץ הגדול או את העתיד הרחוק ("מה לפנים ומה לאחור"). המחשבה על דברים נשגבים כאלה עלולה להיות מסוכנת או לכל הפחות לבלבל.

השופר אומר לנו: עזבו את הקוסמוס, תתמקדו בלפניכם ולאחריכם האישי. תסתכלו על ציר הזמן הפרטי שלכם: מה עשיתם אתמול ומה תעשו מחר? "דע מאין באת ולאן אתה הולך" זה לא פילוסופיה למתקדמים, זה תנאי הכרחי להישרדות מוסרית. זו ה"פשוטה" של החיים – היכולת להסתכל במראה, להכיר בעבר שלנו ולקחת אחריות על העתיד שלנו.

לשמוע בקול השופר

א. חג "חוש השמיעה" שלנו

כמעט כל החגים בלוח השנה היהודי מתקשרים לחושים הפיזיים שלנו ומעבירים דרכם מסר של קדושה ורוגע. בפסח זהו חוש הטעם (אכילת המצה), בסוכות אלו חושי הראייה, הריח והמגע (ארבעת המינים והישיבה בסוכה). אבל ראש השנה הוא יוצא דופן: המהות שלו היא פיתוח חוש השמיעה – "לשמוע קול שופר".

בעולם המודרני, שמוצף בגירויים ויזואליים, מסכים ותמונות, התורה מבקשת מאיתנו לעצור ולהקשיב. השמיעה היא החוש העמוק ביותר; בשפה העברית, "לשמוע" זה גם "להבין" או "להסכים" (כמו בביטוי "לא שמיע לי" – לא נראה לי, אני לא מקבל את זה). בעבר, מי שלא יכול היה לשמוע נחשב למנותק מההוויה החברתית והמשפטית, כי התקשורת האנושית וההבנה העמוקה עוברות דרך האוזן. ראש השנה מזכיר לנו שהיכולת להקשיב היא הכלי החשוב ביותר שלנו להתפתחות רוחנית.

ב. בין שמיעה להאזנה: אנחנו מקדימים את זמננו

יש הבדל דק אך משמעותי בין "שמיעה" ל"האזנה". האזנה היא משהו שקורה מקרוב, בפרטים הקטנים. שמיעה יכולה להיות גם מרחוק, קליטה של תדר רחוק.

זהו בדיוק ההבדל בין עם ישראל לעולם כולו: אנחנו פיתחנו יכולת "שמיעה" לטווח רחוק. אנחנו מזהים תהליכים היסטוריים ומוסריים אלפי שנים לפני שהם הופכים ל"טרנדים" עולמיים:

הקהילה הבינלאומית: אנחנו מתפללים "ויעשו כולם אגודה אחת" כבר אלפי שנים. העולם התחיל לדבר על "חבר הלאומים" או על "האו"ם" ועל אחדות גלובלית רק במאה האחרונה – וגם זה נשאר לרוב ברמת הדיבורים.

פירוק הנשק ושלום עולמי: הנביא ישעיהו דיבר על "וכתתו חרבותם לאתים" לפני כמעט 3,000 שנה. בעולם המודרני זה עדיין נחשב לחזון אוטופי שדורש "עיון מעמיק" ודיונים אינסופיים בוועדות ביטחון.

הקשבה לפני הראייה: אצל שאר העולם, מאמינים רק כשרואים תוצאות בשטח ("נס המלחמה"). אצלנו, השמיעה מקדימה את הראייה. אנחנו שומעים את קול השופר של החירות והגאולה הרבה לפני שהם מופיעים בחדשות.

ג. כוחנו ב"פה": המחאה שלא נגמרת

בתפילת ראש השנה אנו אומרים: "כי אתה שומע קול שופר... ואין דומה לך". במציאות הפוליטית והמדינית, לעיתים נדמה שהכלי היחיד שלנו הוא הדיבור והתפילה. אנחנו מבקשים "ותן בלב מלכות ויועציו רחמנות", אבל בואו נודה על האמת: לסמוך על ה"רחמנות" של הקהילה הבינלאומית או של מנהיגי העולם זו אסטרטגיה בעייתית.

כשהתפילות השקטות לא עוזרות, אנחנו עוברים ל"תרועה" – מחאה בקול גדול. השופר הוא כמו הפגנה רועשת נגד חוסר הצדק, העושק והאטימות בעולם. אנחנו זועקים: "גם לנו מגיע לחיות בביטחון! במה אנחנו שונים מכל אומה אחרת?". לפעמים נדמה לנו שהעולם מקשיב למחאה שלנו, אבל האמת היא שרק אלוהים באמת "שומע קול תרועה". הוא היחיד שמקשיב לסבל שלנו בלי אינטרסים זרים.

ד. שערים סגורים ולב פתוח

יש רגעים שבהם כל הדלתות הדיפלומטיות ננעלות, אבל "שערי דמעות לא ננעלו". כשהשופר נשמע כמו בכי (ה"יבבה" של התרועה), זהו קול שחודר מחסומים. הקדוש ברוך הוא מאזין לקולות הללו מקרוב, תמיד. גם כשאנחנו תוקעים בשופר "פשוט", בלי לבכות, הוא שומע – אבל הבכי, ה"גניחה" האנושית, היא זו שיוצרת קשר ישיר ומיידי.

ה. המילה האחרונה היא של השופר

יכול להיות שהעולם צוחק על "קול השופר" הישן שלנו. הם מגיעים עם טכנולוגיה, טילים ולוחמה פסיכולוגית, ואנחנו עומדים עם קרן של איל. אבל ההיסטוריה מוכיחה שקול השופר הזה כבר הפיל חומות של אימפריות אדירות – מיריחו ועד בבל ורומא.

בסופו של דבר, האמת המוסרית חזקה מכל נשק. השופר הוא זה ש"קורע את השטן" – הוא מנפץ את האשליה של הרשע והציניות. בסוף הדרך, כשהאבק ישקע, האמת תנצח והכבוד האמיתי יגיע למי שהשכיל להקשיב לקול הפנימי והנצחי.

לפסוק מתוך הרמב"ם?

הרמב"ם בסוף הקדמתו למשנה תורה כתב דברים המורים לכאורה שאכן כוונתו היתה שיפסקו הלכה מספרו מבלי לעיין בגמרא כלל, וכלשונו: "לפיכך קראתי שם חיבור זה 'משנה תורה', לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך ספר אחר ביניהם". והראב"ד שם השיג על הרמב"ם מחמת כן. וכן הרמב"ם בתחילת הקדמתו לספר המצות כתב דברים המגדירים את המשנה תורה שלו, וז"ל: "ראיתי ג"כ שאחבר חבור יכלול כל דיני התורה ומשפטיה עד שלא יהיה דבר חסר ממנו... שימצא בו כל מה שימצא במשנה ובתלמוד וספרא וספרי ותוספתא וכל מה שהוציאו הגאונים המתאחרים... שלא יצטרך עמו אחר התורה ספר אחר זולתו לדעת ממנו דבר שיצטרך בכל התורה, בין מדאורייתא בין מדרבנן". 

אמנם הרמב"ם עצמו כתב במקום אחר כדברי המהר"ל, שבקובץ תשובות הרמב"ם [ליפסיא, ח"א סימן קמ] כתב: "חס ושלום לא אמרתי לא תתעסקו לא בגמרא ולא בהלכות רבי יצחק [אלפסי] או זולתו... וכי אני קויתי או עלתה על לבי שאשרוף כל הספרים שנעשו לפני מפני חבורי, והלא בפירוש אמרתי בתחילת חבורי שלא חברתי אותו אלא מפני קוצר הרוח למי שאינו יכול לירד לעומק התלמוד, ולא יבין ממנו דבר האסור והמותר". והובא בהקדמת התוספות יום טוב למשנה [סד"ה וגדול]. 

ודע, שבספרו של המהר"ץ חיות "עטרת צבי", כלולים שני מאמרים המוקדשים להגנת הרמב"ם, ובמאמר המכונה "תפארת למשה" בשני פרקיו הראשונים הוכיח את חוסר הטעם לומר שהרמב"ם רצה להשכיח את המשנה והתלמוד. ואלו הן חלק מהוכחותיו; (א) הרמב"ם בעצמו מדבר בשבח התועלתיות היוצאות לנו מן המשנה [ספר המאור, הוצאת רבינוביץ, עמודים פד-פה], וזאת עשה לאחר שחיבר את משנה תורה שלו. (ב) הרמב"ם הדגיש בהקדמתו לפיה"ש סדר זרעים שהוא חיבר פירוש לתלמוד בשלשה סדרים, ועוד ידו נטויה לחבר פירוש לארבע מסכתות, ולמה יחבר פירוש אחרי שכבר גמר את הספר שעל ידו ישכיח כביכול את כל המשנה והתלמוד. (ג) הרי הרמב"ם מבדיל להלכה בין טועה בדבר משנה ובין טועה בדברי האמוראים [הלכות סנהדרין פ"י ה"א], ואם לא נדע מה מקורו במשנה ומה מקורו בדברי האמוראים, איך ידע הדיין להבדיל ביניהם. (ד) בהלכות יסודי התורה פ"ד הי"ג כתב הרמב"ם שאע"פ שאמרו חז"ל [סוכה כח.] ש"דבר קטן" הוא הויות דאביי ורבא, מכל מקום ראוי להקדימם, כי הן מיישבות דעתו של אדם תחילה, ועוד שהן הטובה הגדולה שהקב"ה השפיע לישוב העולם הזה. והוויות דאביי ורבא אינן רק פסקי הלכות, אלא בעיקר הכונה על המשא ומתן של ההלכה, ועל השקלא וטריא בגמרא. (ה) בהלכות תלמוד תורה פ"א הי"ב כתב הרמב"ם: "אבל כשיגדיל בחכמה, ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה, יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה, ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד, לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו". והמהר"ץ חיות שם מאריך בזה טובא להורות שבודאי הרמב"ם לא התכוון שספרו "משנה תורה" יבוא במקום הגמרא. 

ושם מיישב את לשונות הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה ובספר המצות בזה"ל: "ומה שכתב רבינו בהקדמתו שלא יצטרך אדם לחיבור אחר זולתו, היינו בדין והוראה כמו שביאר, ולהקל על המורה עשה זאת באסיפתו, שלא יהיה נבוך בכל שאלה וספק שמובא לפניו, ויצטרך לחפש בכל הש"ס, וגם אחר כך יהיה קשה על המורה להוציא הדין לאמתו, אבל עתה בספר זה הנה מוצא הכל לפניו מסודר כל אחד במקומו. ועיין במכתב רבינו לר"י מלוניל שכתב 'שלא נתכוונתי בחיבור זה אלא לפנות הדרכים, ולהסיר המכשולים מפני התלמידים, שלא תחליש דעתם מרוב המשא ומתן, ויבאו לטעות בפסק הלכה'".

---------

דברים אלו של המהר"ל מרעישים בחידושם, שכתב שעדיף לאדם לפסוק הלכה על פי הבנתו בגמרא אף שיטעה, מאשר לפסוק הלכה לפי השולחן ערוך כשאינו יודע טעם הדבר. דהנה אע"פ שדבריו מוסבים רק במי שהוא בר הכי לפסוק מהגמרא [וכמבואר בהמשך דבריו], מכל מקום עדיין קשה, דסוף סוף כאשר ינהג כשולחן ערוך ינהג כדין, ויתלה עצמו באילן גדול. אך כאשר נוהג על פי הבנתו בגמרא, הרי עלול לטעות, ובמיוחד ש"דרך האמת רחוק משימצא, ומכל שכן בדורות האלו, שאבדה חכמה מבני אדם" [לשונו בהקדמה לתפארת ישראל (ה:), והובא למעלה בהקדמה הערה 76]. 

ודע, שלהדיא חולק על כך הר"י מיגאש בתשובותיו סימן קיד, שכתב: "אותם שמדמין להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד, הם שראוי למנעם מזה, לפי שאין בזמנינו זה מי שהיה ראוי לכך, ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו מבלי שיעמוד על דעת הגאונים ז"ל. אבל מי שמורה מתשובות הגאונים וסומך עליהם, ואעפ"י שאינו יכול להבין בתלמוד, הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו. שהוא [הסומך על הגאונים] אעפ"י שהוא מורה מסברא בלתי אמתית מראיות הגאונים ז"ל, מ"מ אינו טועה, לפי שהוא מה שעשה עפ"י בי"ד גדול מומחה לרבים עשה... ואין בזמנינו זה מי שיגיע בתלמוד לגדר שיוכל לסמוך להורות ממנו". ועיין שדי חמד חלק ו [יח., ד"ה והנה]. 

אמנם עיין במבוא לדרשות המהר"ל עמודים 43-45, שהביא את דברי המהר"ל כאן, ובתוך הדברים שם נכתב: גדול כוח התלמיד חכם שדבריו תורה אף במקום שאין הלכה כמותו. וכך הם דברי הר"ן בשם הראב"ד [ר"פ קמא דע"ז (א: בדפי הרי"ף)] בענין חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר "דלא משום כבודו של ראשון נגעו בה, אלא משום דכיון דאסרה ראשון, שויא חתיכא דאיסורא, ושוב אין לה היתר, דאפילו התירה שני אינה מותרת... אפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמנין" [לשון הר"ן שם]. והסביר בספר ארץ צבי [ח"א סוף סימן ג] "שחכם יכול להמשיך מהות איסור בהוראתו אפילו במקום שאין הלכה כמותו". יתירה מזו, כתב הריטב"א [יבמות יד.] אם נחלקו ב' תנאים או אמוראים בהוראה, אחד מתיר והשני אוסר, היה הרשות ביד כל איש לעשות כדברי מי שירצה, אבל רק באותה חתיכה שדנו עליה. ואילו בחתיכה אחרת הדין הוא בשל תורה הלך אחרי המחמיר, ובשל סופרים הלך אחר המקיל, אף שדומה לגמרי לנדון בפלוגתתם "לפי שיש כוח להחכם להמשיך מהות לפי דעתו אפילו אם אין האמת אתו" [לשון ארץ צבי שם]. ובכך מבאר ארץ צבי את דברי המהר"ל כאן בזה"ל: "והוא מתאים עם דברי הריטב"א, דאפילו מי שטועה, מכל מקום יכול להמשיך מהות היתר כפי אשר תבינהו חכמתו. דאם לא נאמר כך, איך יהיה אהוב אל השם יתברך כשמאכיל דבר איסור לישראל בטעות הוראתו. וזה ענין 'אלו ואלו דברי אלקים חיים הן' [עירובין יג:], דכיון דיש כזה קצת סברא כהמתיר, מועלת סברא זו להמשיך היתר" [הובא למעלה פי"א הערה 22]. 

ובהקדמה לאגרות משה חלק א, כתב כדברי המהר"ל, וז"ל: "אבל האמת להוראה כבר נאמר [דברים ל, יב] 'לא בשמים היא' [ב"מ נט:], אלא כפי שנראה להחכם אחרי שעיין כראוי לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כחו, בכובד ראש וביראה מהשם יתברך, ונראה לו שכן הוא פסק הדין, הוא האמת להוראה, ומחוייב להורות כן, אף אם בעצם גליא כלפי שמיא שאינו כן הפירוש. ועל כזה נאמר שגם דבריו דברי אלקים חיים, מאחר שלו נראה הפירוש כמו שפסק, ולא היה סתירה לדבריו, ויקבל שכר על הוראתו, אף שהאמת אינו כפירושו. והוכחה גדולה לזה מהא דשבת [קל.] אמר רבי יצחק, עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כרבי אליעזר, ונתן להם הקב"ה שכר גדול שמתו בזמנן. וכשגזרה מלכות הרשעה גזירה על המילה, לא גזרו על אותה העיר. אף שהאמת אליבא דדינא נפסק שלא כרבי אליעזר, והוא חיוב סקילה במזיד, וחטאת בשוגג. אלמא דהאמת להוראה שמחוייב להורות וגם מקבל שכר הוא כפי שסובר החכם אחרי עיונו בכל כחו, אף שהאמת ממש אינו כן" [ועיין עוד מה שכתב על פי זה באגרות משה או"ח ח"א סוף סימן קפו].

מידת ההשתוות

 עצום בעז"ה!!

A Call To All Of My Brothers And Sisters

Dear Readers and Listeners,

As we stand at the threshold of Rosh Hashanah, reflecting on the year that has passed and davening for blessings in the year to come, we are deeply grateful for this vibrant learning community.

Every single day, our mission remains clear: to make Torah accessible, deep, and meaningful for everyone, everywhere. Thanks to your continued engagement, we produce thousands of audio shiurim and written posts, spanning complex Halachic studies, profound philosophical insights, inspiration and much more. 

As we enter the Yemei HaDin, we invite you to partner with us in this vital work.

Giving tzedakah at this time of year is a powerful zchus for a year of health, happiness, and spiritual growth. By supporting this platform, you become a direct partner in every word of Torah learned, listened to, and shared across the globe.

How You Can Help:

One-Time Rosh Hashanah Donation: Dedicate a day of learning or a specific shiur in honor or memory of a loved one.

Monthly Sponsorship: Become a recurring partner to support our ongoing recording, transcription, and hosting operations.

May your generosity serve as an advocate for you and your family before the Kisei Hakavod. We wish you and your loved ones a Ksiva ViChasima Tova—may you be inscribed and sealed in the Book of Life for a sweet, peaceful, and inspiring New Year.

With much love and deep gratitude,

---

Donations can be made through zelle - alchehrm@gmail.com

שום חילוק

כשחזר הרבי מסאטמאר מנסיעתו לארץ ישראל בשנת תרצ"ב לפ"ק סיפר ביום השבת בעת עריכת השלחן בגעגועין מנסיעה זו וראו אז עליו גודל חיבתו לארץ הקודש בין הדברים סיפר גם שהוא ביקר אצל המקובל הנודע הרה"ק רבי חיים שאול הכהן דוויק זללה"ה ומצאו יושב ולומד קבלה בעל פה כי הוא היה פגי נהור ויבקש ממנו רבינו הק' שיברכו אך הוא לא הבין את דבריו וחשב שרבינו הק' רוצה לברכו וכפף את ראשו כדי שיוכל להניח ידיו עליו ולברכו אך אז אמר לו רבינו הק' שאדרבה כוונתו היתה שהוא יברך אותו ומיד הרים ראשו והניח את ידיו על ראש רבינו הק' וברכו והפליא רבינו הק' את מדת ההשתוות שלו איך לא היה שום חילוק אצלו אם הוא המברך או המתברך לא. 

תורת רבי שמעון

PLEASE CONTACT ME IF YOU WANT A CHELEK!

בס"ד אלול תשפ"ו

פניה ובקשה לאחינו בני ישראל אשר ליבם אזנם וידם פתוחים לכל דבר שבקדושה

אנחנו עוסקים כבר שנים רבות בסידור ועריכת ביאור על הספר "שערי ישר" ו"מערכת הקנינים" לרבינו שמעון יהודה הכהן שקאפ זצוק"ל, אשר מבורו שותים כל הוגי התורה די בכל אתר ואתר, בראותינו הרבה באים שעריו ומשוועים להיכנס לפני ולפנים להשתעשע במתיקות וערבות התורה ואין עולה בידם מחמת גודל המושג וקוצר המשיג, ומאידך זיכנו הי"ת אחר לימוד של שעות רבות בעמל ויגיעה להבין ולבאר את דברי רבנו בכמה וכמה מקומות, לכך, לקחנו על עצמינו את הפרויקט הגדול והעצום להצליח להנגיש את דברי רבינו זצוק"ל שהם עדינים מורכבים וסבוכים, אל כל הלומדים, שיהיה הספר שוה לכל נפש, וכל מבקשי התורה ימצאו אור גדול, ובחסד ה' כבר יוצא שמו של הביאור שאנו עורכים בשער בת רבים, והמון לומדים מברכים ומודים עליו וכמה וכמה שיבחוהו והודו שהביא להם תועלת נפלאה, ומבקשים אותו עוד ועוד.

וכעת, עז חשקינו להשלים את המלאכה שיצא דבר מוגמר על כל השערי ישר, אך דא עקא שאנו מוגבלים בזמן, היות ואנו אברכים בכולל החשוב "בית הלל" בבני ברק, ואנחנו משועבדים ברוב שעות היום לסדרי הלימוד של הכולל, ויש לרשותינו בשביל השערי ישר רק את שעות בין הסדרים ימי שישי מוצש"ק וימי בין הזמנים, ורצונינו שנוכל למסור עצמינו לטובת הפרויקט הגדול הזה, להקדיש את כל כוחינו ברוב שעות היום שלא יהי' עלינו חובות ושיעבודים ללימודים אחרים, עד שיצא לאור עולם בצורה מושלמת מהודרת ומפוארת ומשוכללת, כנאה וכיאה לתורה הקדושה.

זכינו ונתרומם קרן התורה בדורינו ויש הרבה יראים ושלמים שתומכים ומחזיקים לומדי תורה ותורמים מהונם מידי חודש בחודשו לאברכים שיוכלו ללמוד במקומות התורה, אנו פונים אל נדיב לב שיואיל לקחת על עצמו העול להחזיק אותנו (שני אברכים בערך המילגה שאנו מקבלים כיום מהכולל), שמלבד עצם זכות החזקת התורה, עוד יזכה שיצא על ידו הביאור על השערי ישר שהיא זכות גדולה ועצומה.

ובאמת שיש יחידים בעולם שזכו וסייעום מן השמים להקים מפעלים עצומים ואדירים שהאירו את כל שמי היהדות ועולם התורה (כמו משפ' שוטנשטיין שסדרו על הש"ס, והר"ר דוד הופשטטר במפעל דרשו) שאין לתאר ולשער גודל הזכויות שלהם, ורבים מבקשים לזכות כמותם להצליח ג"כ לַזּכּוֹת את כל העולם כולו, אך לא כל שעה צריכה לכך, ולא לפני כל אחד נקרה הזדמנות כזו, אבל, כעת זו הזדמנות נדירה להעלות את כל הוגי התורה בדרגה בהבנה וחיבור לתורה הקדושה שאין יכולת להשיג את עוצם הזכות שיש בזה, על ידי שיקח על עצמו להשקיע להרים את מפעל הביאור על השערי ישר, שנוכל להוציא את הביאור הנ"ל בצורה יפה ומאירה, מושכת ושואבת את כל הבאים בשעריה, וכל מי שבידו ליטול על עצמו את העול הזה, הרי הוא בכלל מצוה הבאה לידך אל תחמיצה.

נרחיב קצת אודות הפרויקט שאנחנו מבקשים להשלימו.

הביאור שאנו עורכים אינו כספרים שנכתבים ונערכים בפעם אחת, ומוגהים פעם או פעמיים, אלא מחשבות רבות על כל תיבה ותיבה, מחמת היקף התועלת שמעותד לו, שזה דורש ניתוח והפרדה של כל חלק שיעמוד מבודד לעצמו, ומפאת גודל האחריות, לכך ברצונינו שיהיו הדברים ברורים ובהירים, ובעיקר מסודרים כל שאלה ויסוד על מתכונתה ומקומה, לכך בעצת רבותינו, איננו מזדרזים בו, אלא לומדים ועמלים, עורכים כותבים ומסדרים, במתינות גדולה, כל קטע עובר ליטוש אחר ליטוש, הגהה אחר הגהה, וכל דבר מדבריו נכתב אין ספור פעמים עד ההחלטה האחרונה.

אי לכך, כבר שנים רבות הביאור הזה הוא בשלבי עריכה, ומודפס מעת לעת במהדורות מצומצמות מאד, ומתפרסם בתוכנת אוצר החכמה, לגודל חשקינו להועיל למי שיוכל להיעזר בחלקים שכבר התבארו, וגם לצורך בקרה והגהה.

עבודתינו בביאור הזה, היא בשלושה מדורים:

הראשון, הוא לכתוב מחדש את כל דברי רבינו בשפה קלה וברורה שוטפת ומובנת, אשר ירוץ בה הלומד, ויבין היטב את תוכן הספר, מבלי שיצטרך להתיגע על הבנת סגנונו. מאד נזהרנו שדברי רבינו יופיעו כצורתם המקורית, מלבד שינוי הלשון לשון מורגל יותר בימינו. עוד הוספנו הנחייה קצרה לפני כל קטע, שיכוון את הלומד לקראת מה הוא עומד ללמוד.

השני, כתבנו תמצית הפרקים, והוא לפני כל פרק, ביארנו את המטרה העיקרית של פרק זה, את השאלה העיקרית, ואת היסוד מרכזי.

השלישי, הוספנו ושזרנו בתוך הביאור באותיות זעירות ובהירות יותר, אם היה בידינו להוסיף להעיר או להאיר על דברי רבינו.

בתפילה שנזכה להגדיל תורה ולהאדירה

החונים פה ארץ ישראל בעיר בני ברק

נתן נטע לבין אשר איצ'צ'סקו