אין שום יאוש בעולם כלל

 יש לנו ברוך ה' שבעה ילדים ואנחנו גרים באחת מהקהילות הדתיות בישוב בשומרון. משפחה נורמטיבית לגמרי, בעלי עצמאי ואני עובדת כמורה לאנגלית.

לפני שנתיים שנים הילד הבכור שלנו שסיים צבא החליט לדחות את הצבא ולטוס למנזר מטה פורסט שממוקם בסן דייגו והשאיר שם את הכיפה וכל סממן דתי אחר שהיה עליו:

מתלמיד מצטיין באחת מהישיבות המפורסמות ביותר בירושלים, מדריך נערץ  בסניף, הוא חזר לביקור בארץ עם קרחת ולבוש של נזירים ואנחנו חשבנו שאנחנו משתגעים. 

מצד אחד לא יכולנו שלא להעריך אותו על החיפוש האישי שלו אבל מצד שני יש לנו עוד ששה ילדים שמגיעים אחריו בתור והדבר האחרון שרצינו זה שהוא יכניס להם כל מיני רעיונות לראש.

דיברנו איתו ואמרנו לו שאנחנו אוהבים ומחבקים אותו, אבל אנחנו דורשים שלא ידבר עם הילדים שלנו בענייני דת ולא יסובב לאחים שלו אתה ראש.

למרות שראינו עד כמה שהנושא בוער בו, הוא הרי מרגיש שהוא גילה את האור וכן גם היה שמח שהאחים שלו יגלו את האור, הוא הסכים וכיבד את הבקשה שלנו, עד שבסוף החופש הגדול לפני שנה, הילד השני שלנו שגם הוא לומד באותה ישיבה תיכונית הודיע לנו חגיגית שגם הוא מתכוון לחתוך מהדת, להוריד ולהסיר מעליו כל סממן דתי אחר והוא מתכוון לפצוח במסע חיפושים משלו, כמובן בהשראת אחיו הגדול שלא היה צריך לדבר הרבה אלא רק להמשיך ולהיות האח הגדול והנערץ שהוא.

הבנו שאם אנחנו לא נעצור את זה כאן, זה ילך ויעבור לשאר הילדים שלנו שגם מצידם הילד הבכור שלנו נחשב כדמות להערצה. אבל כל איש חינוך שהתייעצנו איתו אמר לנו שבכוח זה לא ילך ויש לנו בדיוק שתי אפשרויות:

או להוציא אותו מהבית ולהרחיק אותו ואז להסתכן באיבוד הקשר איתו או להכיל את המצב בסבלנות ואהבה ולקוות שהדברים יסתדרו למרות שאין לנו שמץ של מושג איך.

החלטנו להכיל ולחבק אבל הרגשנו שאנחנו חיים בתוך סיוט:

אני זוכרת לילות שלמים שבעלי לא יכל לישון מרוב עגמת נפש וכאב. זו הייתה תקופה קשה מאוד מבחינתנו: 

בעלי היה בוכה בלילה שעות בשקט, לא רוצה להעיר אותי אבל אני שמעתי הכול. כשכן הסכים לפתוח את הפה, סיפר לי איך שהלב שלו נשרף מבפנים בכל פעם שהוא מגיע לבית הכנסת ונתקל במושבים הריקים של הילדים שלו שהוא כל כך אהב לשבת לידם בקבלת שבת. 

לפני חודשיים הילד הבכור שלנו, ה'נזיר' חזר לביקור בארץ וקבע לעשות טיול בהודו ביחד עם אחיו הקטן, זה שהחליט לחתוך אחריו ולחפש את עצמו.

אחרי שבועיים בדרמסלה, שדדו אותם באמצע הכביש והם מצאו את עצמם באמצע הטיול בלי כלום. בלית ברירה הם נכנסו לאחד מהבתים שהפעילה עמותה דתית לאומית ונתקלו בקבלת פנים לבבית ומסבירת פנים, אירוח חם ושליחים שעזרו להם ליצור קשר עם השגרירות.

כשסיימו הילד הבכור שלי, ה'נזיר' התרגש מהיחס של הישראלי שהפעיל את הבית ושאל אותו:

"איך אוכל להודות לך?" 

ענה לו הישראלי: "כלום, רק בוא נשב ונלמד ביחד איזה קטע קצר". 

ואז הילד השני שלי, שאל אותו אם הוא מכיר את הסיפור של ר' נחמן:

'מעשה בבן מלך שנפל לשיגעון'. ענה לו הבחור שכן, הוא מכיר ואז שלשתם ישבו ולמדו את החלק הזה ביחד.

בסוף הלימוד, כך סיפר לי הילד הבכור שלנו,  אמר הישראלי שהפעיל את הבית שהלימוד הזה יהיה לזכר אביו שנפטר השנה והשאיר אותו בכאב לב ענק בגלל שהוא רצה לבקר אותו בהודו, רק בכל פעם הישראלי, השליח, דחה את הביקור של אבא שלו ואמר לו שהוא ממש עסוק ולא יהיה לו פנאי ולכן כדאי כבר להמתין לסוף השליחות שלו. אף אחד לא הכין אותו לכך שלילה אחד אבא שלו יחטוף התקף לב ויותר הוא לא יוכל לראות אותו לעולם.

"אתם מבינים" הוא אמר לילדים שלי בעצב: "אני כבר לא אוכל יותר לראות ולשמח את אבא שלי והמחשבה הזו אוכלת אותי בכל פעם מחדש".

ואז הבכור המשיך וסיפר לי שבאותו רגע, הוא ואחיו הקטן, התחילו לדמוע ולהבין שגם אם הם עושים את החיפוש שלהם, הם לא יכולים לגרום כל כך הרבה עוגמת נפש לבעלי, לנו, כהורים...אז אחרי שהם חזרו לארץ, הם החליטו שבמקביל למסע החיפושים שלהם, הבכור ייקח קצת הפסקה מהמנזר שלו בשביל להיות קצת יותר קרוב אלינו והילד הקטן שלנו, ישתדל לפחות בשבת לכבד אותנו עם התפילה וסעודת שבת ואח"כ הוא יורד את הכיפה וימשיך בחיים שלו.

כרגע לא יודעת איך זה ייגמר, רק שהחיוך והצבע חזרו שוב פעם לבעלי:

הוא סיפר לי שכבר לא האמין שיזכה להיכנס לבית הכנסת עם הילד הבכור שלי ואחיו הצעיר ולאכול לידם בשולחן שבת. ומאז שהם נטשו את הדת אבד לו הטעם של האוכל...ועכשיו הוא מרגיש בבחינת תחיית המתים.

בסוף הארוחה, הקטן נכנס לחדר שלו וממשיך לנהל את אורח החיים החדש שלו והילד הגדול שלי בינתיים הודיע למנזר שהוא ממשיך את השהות שלו בארץ, לחפש את עצמו

למה החלטתי בכל זאת לכתוב לך דווקא עכשיו למרות שכבר וויתרתי על העניין?

כי אתמול בלילה, הילד הצעיר יותר ביקש מבעלי ומאחיו הגדול לנסוע לכותל. אז הם נסעו בשתיים בלילה לכותל ובעלי סיפר לי ששלשתם נכנסו לישיבת 'אש התורה' שנמצאת שם (יש לילד הבכור חברים שם), ישבו על המרפסת ושם דווקא הילד הבכור שלנו, ה'נזיר' החל לזמזם את הניגון של 'יה אכסוף', שחיבר ר' אהרון מקרלין.

לא יכולתי לעצום עין עד שחזרו לבית שלנו ואז בעלי אמר לי:

"תגידי, את האמנת שהילד הבכור שלנו עוד ישיר מול הכותל בליל שישי (חמישי בערב) את 'יה אכסוף'?'"

אין לי שורה תחתונה או מסקנה חינוכית נחרצת. רק אולי דרך הסיפור שלנו ללמוד שאין יאוש בעולם כלל. 

אף פעם!

לביא ואביגיל פלדמן"

כוחה של ענווה

קראתי בשבת סיפור מדהים על בחור ובחורה רווקים שהיו אמורים להתחתן. רגע לפני הפגישה, הבחין הבחור הצעיר שעוד מעט שקיעה וביקש סליחה מהבחורה כי הוא הולך למנחה.

הבחורה הסתכלה ולטעמה, התפילה הייתה יותר מידי חפוזה וקצרה והיא לא באה בטוב לעין של הבחורה שהחליטה בשורה התחתונה לפסול את השידוך על עניין התפילה.

כשהבחור הבין שהבחורה פסלה אותו על עניין התפילה הוא נפגע קשות: הוא לא מתפלל כמו שצריך? הוא???

אולם הצעד הבא שלו, אחרי שהוא נרגע, לקח אוויר ושתה מים הייתה המחשבה: רגע, ואולי הבחורה צודקת? אולי התפילה שלי באמת צריכה שיפור ומשמיים שלחו לי את הבחורה הזו?

באותו רגע החליט הבחור שלא רק שהוא ישפר את התפילה שלו אלא גם יגרום ליהודים רבים לשפר את התפילה שלהם: לצורך כך הוא התרים אנשים רבים והשיג סכומי עתק להקמת בית כנסת חדש ולא סתם אלא להקמת בית כנסת שיגישו בו גם כן כיבוד במהלך התפלה.

בית הכנסת שלימים ייקרא 'שומרי שבת' המורכב מבניין של שלוש קומות ומתקיימות בו תפילות מסביב לשעון.

עברו עשרות שנים ואותו בחור שכבר נהפך לאדם מבוגר ראה מודעת אבל ברחוב שהשם המוזכר בה נשמע לו מוכר...הוא חשב וחשב עד שנזכר! בוודאי....הבחורה הרווקה.

הוא ביקש ממשפחתה להעביר את המיטה ליד בית הכנסת וברגע שהמיטה הגיע לידו, ביקש לפתוח את דלתות בית הכנסת ואז הוא סיפר איך הוא הפסיד את השידוך עם אותה בחורה בגלל תפילה חפוזה וכיצד הפך את החיסרון למנוף להתעלות. הוא פנה לנפטרת ואמר לה: "את רואה את בית הכנסת הזה? את מאות המתפללים שגודשים אותו מידי יום, שותים משהו חם ומתפללים באהבה? כל זה שלך! הרגישות שלך לתפילה גרמה לאלפי יהודים לגלות את האהבה שלהם לקב"ה".

וחשבתי איך ככל הנראה הייתה התגובה היום של בחורים רווקים (ובואו, אני לגמרי לא יוצא דופן אילו הייתי מקבל הערה כזו כשהייתי רווק). למשמע הערה כזו:

"יאללה יאללה, מי זו בכלל? מי היא שתבוא ותתחיל להטיף לי מוסר? אולי שתתחיל להתעסק עם התפילה והמידות שלה לפני שהיא מתחילה לחלק ציונים למישהו אחר? עוד אחת....".

אולם אותו בחור החליט לנשוך את לשונו, לעצור רגע ולראות איך לגמרות העלבונות ניתן בכל זאת לקחת את אותה הערה ולהפוך אותה למשהו מועיל. מצמיח. קונקרטי.

והתוצאה? אחד מהשטיבלך הגדולים והפעילים בעולם! כוחה של ענווה!

האמא הלביאה

 שלום. שמי ענת.  אני אמא של חייל שנפצע קשה במלחמה. פגוע ראש. כמוני יש עוד מאות ואלפי אמהות. 

בשנתיים האחרונות עם ישראל נלחם על קיומו כאן בארץ. החיילים הגבורים שלנו, הבנים שלנו, לא שואלים שאלות, שועטים קדימה להביס את האויב  ולהשיב את החטופים ללא מורך וללא מורא. מוכנים לשלם את היקר להם מכל. 

20,000 מהם נפצעו. מספר לא יאומן. 

משרד הבטחון מכיר ומטפל יפה בפצועים, בנשות הפצועים ובילדיהם, ועל כך, יישר כח גדול. 

את האמהות שכחו. 

רבות רבות מהאמהות , עזבו הכל מיום הפציעה והתמסרו לטיפול בבן הפצוע. הפסיקו לעבוד, לא חזרו הביתה,  לא משו ממיטת פציעתו של הבן, בבית החולים, ולאחר מכן ממשיכות ללוות  ולטפל בו /במשפחתו בבית במשך שיקום ממושך, במשך חודשים ושנה ויותר, עד היום. 

איש אינו תומך באמא, ה'אמא הלביאה'. הארגון הזה תומך ומציל אמהות גיבורות.

יש עוד הרבה מה לעשות. אך ללא תמיכה מגופים ציבוריים זה לא יתאפשר. 

עד אשר הממשלה וגופי המדינה יתעוררו להכיר באם הגבורה התומכת בבנה, אנחנו פונות אליכם, לליבכם הטוב ומבקשים שתתרמו כאן, כל אחד ואחת כנדבת ליבכם. כל סכום יתקבל בברכה.

Mi Kiamcha Yisroel !

About a year ago, Clive Chitiz, father of fallen soldier Yaron Chitiz was traveling back to Israel from Heathrow. He was told that his Thursday night flight was delayed to Friday morning. 

When he showed up for the flight on Friday, as he was being checked in by the ElAl security representative, he told her that he really needed the flight to leave on time so he could make it back to his synagogue in Raanana for Shabbos so he could say the mourner’s kaddish for his fallen son.  

He explained that he promised himself that he’d say the kaddish at least once a day and because he was staying at a random hotel after the flight was delayed, he couldn’t say the kaddish, so he needed to be back on time. 

The representative explained to him that she’s only on the security team and she had no say or information about the flight’s departure. 

The man thanked her and started walking toward the gate. 

A few minutes later, he got a phone call. 

"Hi, this is Jasmine from security. To be honest, I didn't even know what kaddish was, so I googled it. 

I learned that to say the kadish, you need at least 10 men above the age of 13. 

If you want, I asked a few men to meet me by the gate so you can say kaddish before you board; at least that way you will fly with the peace of mind knowing that you already said kaddish today." 

Clive began to cry and ran towards the gate.

When he got there, he did not find 10 men. 

He found EVERY SINGLE man above the age of 13 who was on the flight waiting for him at the gate. 

Religious men. 

Ultra Orthodox men. 

Secular men. 

They were all waiting for him. 

They recited a few Pirkei Tehillim and he was able to recite the Kaddish for his son. 

I’m not crying, you’re crying. 

This is what the Jewish people are about. 

----

On Erev Pesach, a man, let’s call him David, was shopping at an Israeli supermarket. 

Anyone who’s been to a supermarket in Israel on the Erev Pesach knows how chaotic it is. 

Anyway, he bought what he needed and went outside to unload everything into the car when he noticed a huge dent in the door of his car. He was obviously very upset.

To his surprise, he noticed that there was a note on the windshield. 

The note said, “I’m so sorry I dented your car. Here’s my number. Call me and I’ll pay whatever it costs to fix.”

David called the number and the man apologized profusely for hitting his car. 

After offering to pay for damages, David asked him a strange question. 

“Do you have the money to pay me?”

The man was confused and surprised by the question. 

“Why are you asking me that?”

David told the man that he noticed that the note the man had written was on a bank statement and that the account on the statement was nearly empty. 

David said to the man, “I just wired $3,600 to your account. Chag Sameach.” 

Mi Keamcha Yisrael?  

It’s true that there are many disagreements amongst Jews, but at the end of the day, we are family and we will always show up for one another. Sometimes family members fight but that doesn’t change the fact that they’re family. 

That’s our strength and that’s why we will win. That’s why we always win. When we are united, we are strong. When we are united, Hashem makes sure we win! 

The world knows this and they hate us for it. 

They can hate all they want. 

We will still win. 

We will still be here long after the haters are gone!

Please Daven

The public is asked to daven for a refuah sheleimah for Liraz Tzvi Halevi ben Sora Yehudis b’toch sha’ar cholei Yisrael - a rav who was wounded in battle.

Also - We request your prayers on behalf of our national Vice President Rabbi Dov Fischer,

הרב דוב בער בן חיה שיינע חנה

 לרפואה שלמה במהרה 

He is in need of רחמי שמים, for which we are all praying as יום הכיפורים approaches.

May he have a speedy healing among all חולי ישראל, and may you and yours have a גמר חתימה טובה,

Penetratingly Profound Chaburos On Zevachim #4c: Do Piggul, Lishmah And Shelo Lishmah Require Dibbur?/ The Polemic Around Sefer Ha-Eshkol/ Teshuva Nemucha And Teshuva Elyona

 HERE!!!:-)!!

זבחים ט"ו

 ושואלים: הולכה שנעשתה שלא ברגל, האם אפשר לתקונה [לחזור ולתקנה] אם יוליך מחדש כראוי, או לא אפשר לתקונה [לתקנה]?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: קבל הכשר ונתן מידו לידיו של פסול — יחזיר לכשר. הרי שאפשר לתקן את ההולכה הראשונה שנעשתה שלא ברגל.

ונהי נמי [ואם גם כן] אתה אומר שאין צורך להחזיר לראשון, אלא, כפי שהצענו בעמוד הקודם, שיחזור הכשר ויקבלנו ויזרקנו על המזבח, מכל מקום אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] שהולכה שאינה ראויה לא אפשר יותר לתקונה [לתקנה] — הרי איפסלא לה [נפסלה] בהולכה הראשונה!

ומשיבים: מי סברת דקאי זר גואי [האם סבור אתה שמדובר כאן כאשר עומד הזר בפנים] קרוב יותר למזבח מן המקבל, וכאשר נתנו הכשר לפסול עשה מקצת עבודת ההולכה? לא, מדובר דקאי זר בראי [שעומד הזר בחוץ] רחוק יותר מן המזבח, ונמצא שהכשר שנתן לו לא עשה כלל הולכה למזבח, שהרי הרחיק את הדם מן המזבח.

ומביאים ראיה ממה שאיתמר [נאמר] כך: אמר עולא אמר ר' יוחנן: הולכה שלא ברגל — פסולה. אלמא [מכאן] ממה שהשתמש בלשון פסולה (ולא כדבריו לעיל "לא שמה הולכה") משמע שלא אפשר לתקונה [לתקנה].

איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לעולא ממה ששנינו במשנה: נשפך הדם מן הכלי על הרצפה ואספו שוב לכלי — כשר, משמע שלמרות שהדם נשפך (גם) לכיוון המזבח אפשר לתקן עבודה זו!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כשיצא הדם לחוץ כשנשפך, ולא לעבר המזבח, ולא היתה כאן הולכה.

ותוהים: וכי דם שנשפך לבראי נפיק לגואי לא עייל [לחוץ הוא יוצא לפנים לא נכנס]? הרי ברור שכאשר נשפך דם הוא מתפזר לכל צד! ומשיבים: מדובר במקום מדרון שהדם נשפך לצד אחד, מן המזבח ולחוץ. איבעית אימא [אם תרצה אמור]: מדובר שנשפך הדם בגומא, שלא יצא למקום אחר. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] מדובר בסמיכא [בדם סמיך], שלא נשפך לכל צד.

ותוהים: ואיכפל תנא לאשמועינן כל הני [וכי התאמץ התנא להשמיע אותנו כל אלה] שהם מקרים נדירים? ועוד יש להקשות: אדתני באידך פירקין [עד שהוא שונה בפרק האחר שלנו במסכת זו]: נשפך הדם מצואר הבהמה על הרצפה ולא נכנס לכלי, ואספו — פסול, ליפלוג בדידיה [שיחלק בו עצמו] בדם שנשפך מן הכלי, ויאמר כך: במה דברים אמורים שהוא כשר? כשיצא הדם לחוץ, אבל נכנס לפנים — פסול! ומסכמים, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי עולא בשם ר' יוחנן, ונדחו דבריו.

א אתמר [נאמר]: הולכה שלא ברגל האם הולכה היא או לא — מחלוקת ר' שמעון ורבנן [וחכמים] במשנתנו היא, האם מחשבה פוסלת בהולכה כזו. ומסבירים את הדברים: בהולכה רבתי [גדולה] שמוליך ברגליו את הדם למזבח — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שהיא פסולה, כי פליגי [כאשר הם חולקים] הרי זה בהולכה זוטרתי [קטנה] ששחט סמוך למזבח ממש, שר' שמעון סבור שאינה הולכה, ולכן אין מחשבה פוסלת בה, וחכמים פוסלים.

מחכו עלה במערבא [צחקו על כך בארץ ישראל], אלא לפי זה, חטאת העוף, הנמלקת סמוך למזבח וכשהוא אוחזה מזה מדמה על קיר המזבח, שנאמר שפסולה בה מחשבה בהזאת דמה, לדעת ר' שמעון היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? כי אי דחשיב עלה מקמי דליפוק [אם שהוא חושב עליה, כשהוא מקרב את גופה למזבח, לפני שיוצא] הדם — לא כלום היא, שהרי לדעתו הולכה שלא ברגל היא, שאינה נחשבת כלל עבודה. ואי בתר דנפק [ואם אחרי שיצא] הדם מן הצואר — הרי איתעבידא ליה [כבר נעשתה לו] מצותו שכבר הוזה הדם!

ומשיבים: מאי קושיא [מה הקושיה]? דלמא מדפריש ועד דמטא [שמא מזמן שפרש הדם מן העוף עד שהגיע בפועל] למזבח, זה הוא הזמן הנחשב כזמן ההזאה ובו פוסלת מחשבה!

וראיה לדבר שמשך זמן זה פוסל, דהא בעא מיניה [שהרי שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: היה הכהן מזה את הדם, ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאויר המזבח, מהו? האם ההזאה פסולה משום שהמזה הוא כעת בעל מום (ופוסל), או שמא שהדם כבר יצא בכשרות? ואמר ליה [לו]: [פסולה, והסביר: מאי טעמא [מה טעם הדבר]]? כי "והזה... ונתן" בעינן [צריכים אנו], ששתי פעולות אלו נכתבו בסמוך (ראה ויקרא ד, ו—ז), כדי להקישן זו לזו, ללמדנו שהזאה כמו נתינה, נגמרת על המזבח. ואם כן, פוסלת המחשבה בשלב זה!

כי אתו [כאשר באו] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע מבי רב [מבית רבם], אמרי [אמרו] הסבר אחר לדברים: היינו חוכא [זהו עניינו של הצחוק שצחקו] בארץ ישראל: וכי בהולכה רבתי [גדולה] לא פליגי [חולקים] ר' שמעון וחכמים? והא כי פליגי [והרי כאשר חולקים] ר' שמעון וחכמים במשנה, בהולכה רבתי [גדולה] פליגי [הם חולקים], שהרי ר' שמעון מנמק את דבריו שם בכך שאפשר בלא הילוך, ומכאן שמדובר שם במקרה שמהלך!

אלא כך צריך לומר: בהולכה זוטרתי [קטנה] כולי עלמא לא פליגי דלא פסלה [הכל אינם חלוקים שאין המחשבה פוסלת], כי פליגי [כאשר הם חלוקים] — הרי זה בהולכה רבתי [גדולה] שמוליכה מרחק ניכר, וחכמים פוסלים אף שאפשר לבטלה.

ב דם אשר הוליכו זר, והחזירו כהן למקום שהיה בו הדם מלכתחילה, וחזר הכהן והוליכו למזבח — פליגי [נחלקו] בה בני רבי חייא ור' ינאי, חד [אחד מהם] אמר: כשר, וחד [ואחד מהם] אמר: פסול. ויסוד המחלוקת, מר סבר [חכם זה, המתיר, סבור]: אפשר לתקונה [לתקנה], שהולכה שלא נעשתה כראוי אפשר לתקן בהולכה ראויה. ומר סבר [וחכם זה שפוסל סבור]: לא אפשר לתקונה [לתקנה] אם מתחילה נעשתה בפסול.

ושואלים: אם הוליכו כהן והחזירו, וחזר והוליכו זר, מה יהיה הדין? אמר רב שימי בר אשי: לדברי המכשיר בהוליכו זר והחזירו והוליכו כהן — הרי זה פסול, שהרי הולכה אחרונה נעשתה בפסול. לדברי הפוסל שם, לפי שהולכה ראשונה נעשתה בפסול — הרי הוא מכשיר במקרה זה, שהולכה ראשונה נעשתה כראוי.

רבא אמר: אף לדברי הפוסל כשהוליכו הזר בתחילה — פסול במקרה זה, שהוליכו כהן וחזר והוליכו הזר, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דהא [שהרי] צריך לאמטוייה [להביא אותו] להוליך את הדם כדי לזורקו על המזבח. ודבר זה שאי אפשר בלעדיו — בוודאי לא יכול הזר לעשותו.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לרב אשי, הכי [כך] אמר רב ירמיה מדיפתי: הא [זה] ההנחה שמה שצריך לאמטוייה [להביא אותו] את הדם כדי לזורקו הוא הילוך הנחשב כעבודה — היא המחלוקת בין ר' אליעזר ורבנן [וחכמים] במשנתנו.

דתנן [ששנינו במשנתנו], ר' אליעזר אומר: המהלך במקום שצריך להלך — מחשבה פוסלת, המהלך במקום שאין צריך להלך — אין מחשבה פוסלת.

ואמר רבא על כך: הכל מודים, אם קבלו את הדם בחוץ כלומר, רחוק מן המזבח, והכניסו בפנים כלומר, קירבו אל המזבח — זהו הילוך שצריך להלך. אם קבלו בפנים סמוך למזבח והוציאו לחוץ הרחיקו מן המזבח — זהו הילוך שאין צריך להלך.

לא נחלקו אלא כשהכניסו וחזר והוציאו, ועכשיו הוא חוזר ומכניסו, מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור]: הא צריך לאמטוייה [הרי צריך להביא אותו] ולכן הילוך זה עבודה הוא, ומחשבה פוסלת בו. ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר, סבור]: לאו [לא] כהילוך הצריך לעבודה דמי [הוא נחשב], כיון שכבר נעשתה עבודת הקודש של הולכה.

איתיביה [הקשה לו] אביי מברייתא, ר' אליעזר אומר: המהלך מקום שצריך להלך — מחשבה פוסלת, כיצד? קבלו בחוץ והכניסו לפנים — זהו הילוך שצריך להלך, קבלו בפנים והוציאו לחוץ — זהו הילוך שאין צריך לילך, ונדייק: והא [ואולם] אם חזר והכניסו — הילוך שצריך להלך הוא, ומודה בו ר' אליעזר!

אמר ליה [לו]: אי תניא תניא [אם שנויה ברייתא שנויה] וחוזר אני מדבריי.

א משנה כל הזבחים שקבלו דמן זר מי שאינו כהן, או כהן אונן (מי שמת מתו עליו ולא נקבר עדיין), טבול יום מי שנטמא וטבל, ועדיין לא שקעה השמש ולא נטהר לגמרי, ומחוסר כפורים כהן שנטהר לגמרי אלא שצריך להביא קרבן כפרה לשם השלמת טהרתו, כמו מצורע או זב לאחר היום השביעי לטהרתו, ומחוסר בגדים כהן שלא היו עליו כל בגדי כהונה, או מי שלא רחץ ידים ורגלים בכיור לפני העבודה, או כהן ערל, או כהן טמא, או שקיבל את הדם כשהוא יושב, או שהיה עומד לא על הרצפה אלא על גבי כלים, או על גבי בהמה או על גבי רגלי חברו — בכל המקרים האלה העושה כן פסל את הדם להקרבה.

אם קבל ביד שמאל — פסל, ר' שמעון מכשיר.

ב גמרא ומבררים: זר מנלן [מנין לנו] שהוא פוסל בעבודת קדש? דתני [ששנה] לוי: נאמר בפתיחת רשימת הטומאות שצריך להיזהר מהן בקודש: "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, ב), ונברר: מה שנאמר "קדשי בני ישראל" למעוטי מאי [למעט את מה הוא בא]? אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] נשים שהן בנות ישראל — וכי יעלה על הדעת כי קרבן נשים בטומאה קרב?

אלא תאמר שהכוונה היא למעוטי [למעט] גוים שקרבנם קרב בטומאה — גם זאת יש לדחות: השתא [עכשיו, הרי] בגוים גם ציץ לא מרצה על טומאה של קודש, שאמר מר [החכם]: ובגוים — בין בשוגג בין במזיד לא הורצה לא עלה הקרבן לרצון על ידי הציץ, אם נתגלה בדיעבד שהיה טמא, וכי בטומאה גמורה קרב?

אלא הכי קאמר [כך אמר] כך יש להבין את לשון הכתוב: "וינזרו מקדשי, בני ישראל ולא יחללו" כלומר, הכהנים אליהם נאמר ציווי זה ינזרו מן הקדשים כשהם טמאים, וגם בני ישראל צריכים להינזר ולפרוש מעבודת הקדשים, כדי שלא יחללו אותם בעבודתם.

דבי [בבית מדרשו] של רבי ישמעאל תנא [שנה] כך: אתיא [בא, נלמד הדבר] בקל וחומר מכהן שהוא בעל מום, מה בעל מום שאוכל בקדשים — בכל זאת אם עבד בקודש חילל את העבודה,