כתיבתו ההגותית של הגר"ש ישראלי התאפיינה בשילוב הפן ההלכתי יחד עם החזון שהעמיד לנגד עיניו. הגותו המדינית מביאה מאפיין זה לשיא ביטויו. הגרש"י זיהה חובה לפעול ללא לאות על מנת להביא את מדינת ישראל, שקמה על פי הדגם של "חברת אחריות גדולה", לידי מימוש של "יסוד כסא ה' בעולם". לצורך כך הוא נקט בהגות המביאה לידי מעשה, בעיון תורני ובפסיקת הלכה, כתיבה ודרשה שכל מטרתם הפצת תורת ארץ ישראל. על אף האכזבה שידע הרב אל מול דמותה של מדינת ישראל כפי שהצטיירה לפניו ברבות השנים, לא זנח מעולם את היעדים ששם לו למטרה, מעולם לא הפסיק להלל את הפלא שחולל הקב"ה לעמו, עם שהיה למשיסה ולמרמס מגף הקלגס וקם מן האפר זקוף גו לקומם את עצמאותו. הנה כי כן, לא היה לו ספק שעוד יבוא היום בו מדינת ישראל תמלא את שליחותה וייעודה עלי אדמות.
היסוד
במהלך מעל לשני העשורים, אשר חלפו מאז נתבקש מרן ראש הישיבה, הגר"ש ישראלי לישיבה של מעלה, נתעשר מדף הספרים בחיבורים של עיון ומחקר הבוחנים את תורתו. עם זאת, הואיל והיה גאון הלכה מובהק, הרי מטבעם של דברים ניתן משפט הבכורה לדיונים בעומקה של הלכה, כאשר המקורות המרכזיים למחקר בהלכות תורה ומדינה הם חיבוריו עמוד הימיני, ארץ חמדה, קבצי התורה והמדינה ומאמרים שפרסם בבמות שונות לאורך השנים. הואיל וכך, נדמה היה כי במידה רבה נפקד מקומה של הבחינה ההגותית.
הנה כי כן, בשנים האחרונות זיכה אותנו הרב א. י שריר במהדורות מעודכנות ומורחבות של הספרים הרבנות והמדינה (מהדורה שניה, תשע"ה) וזה היום עשה ה' (מהדורה שלישית, תשע"ד) אשר מציגים בפנינו את עיקריה של תורה שבעל פה של הרב ישראלי, אשר רבו בה דברי השקפה. לפיכך, נתרחבה היריעה וניתן בידינו לשוב ולדון בהגותו המדינית על מנת לנסות ולשפוך אור מחודש, על ידי עיון בתפיסות וברעיונות אשר פיתח הרב לאורך תקופה ארוכה, כדי לעמוד על השקפתו כמשנה סדורה, על מגמותיה ותמורותיה לאור האתגרים שהונחו לפתחו במהלך השנים.
אין מטרת מאמר זה לעסוק בפסיקת ההלכה הענפה של הרב ישראלי, אשר רבים וגדולים עסקו ודנו בה ובוודאי עוד יוסיפו כהנה וכהנה, אלא לתרום את תרומתו הצנועה לעיון בהגותו, על ידי התמקדות ביסוד המחשבה המדינית – המדינה, מושג והגדרה, מדינה בכלל ומדינת ישראל בפרט. מושג שהיה לפנים בגדר של סעיף בטבע האדם ונחשב מובן מאליו לכינונה של כל חברה אנושית. דא עקא, שמסתבר שכאז לא כן עתה. אשר על כן, לאור התקופה שחלפה מאז התפרסם המאמר "תורת המדינה במשנת הרב שאול ישראלי",2 נדמה כי עיון מחודש בהגותו של הגרש"י הוא צורך השעה לדורנו - העומד חדשות לבקרים בפני אתגרים שמזמנת לו המערכת הבינלאומית בהרהורים וערעורים על מקומו של הקיבוץ המדיני בתוכה, אשר באים לידי ביטוי בעלייתם המתמדת של רעיונות אוניברסליסטיים משדה הגלובליזם וירידת קרנה של המדינה - כך, על מנת להניח אבן פינה לייסודה של "שיטת הרב ישראלי" בשדה המחשבה המדינית כפי שנודעה שיטתו בשטחים אחרים,3 על ידי השמעת קולו הברור והרצאת דבריו הבנויים לתלפיות בסדר מופתי.
נסיונות רבים לאין ספור להגדרת המושג היסודי של הקיבוץ המדיני, ידעה הפילוסופיה הפוליטית במהלך מסעה האינטלקטואלי על פני תולדות הזמן.4 אולם, על פני כל אלו עולה ומזדקרת ביחודיותה הגדרתו של הראי"ה.
בפיסקה, שהתפרסמה לראשונה בספר אורות,5 שהיא ככל הנראה הידועה ביותר מכל כתביו ורבים נוהגים לצטט מכתמים מחלקיה, עונה הרב קוק בתשובה ניצחת, לתורת המדינה של הפילוסוף הגרמני גיאורג וילהלם פרידריך הגל (1831-1770), על ידי כך שהוא דוחה את מסקנתו של האחרון, אשר מצביעה על המדינה הגרמנית הפרוטסטנטית כפסגתה של השתלשלות "הרוח"6:
אין המדינה האושר העליון של האדם. זאת ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה.
מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידיאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד.
מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון.
אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול".
דבריו אלו של הרב קוק ניתנים להבנה כהבחנה דיכוטומית בין שני דגמים של המדינה הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, או לחילופין, כהעמדת טווח של הגדרת המדינה, אשר מקיים רצף, המבטא את יחסה של המדינה אל המחויבות האידיאלית, בהדגשת שני הקטבים. מן הצד האחד, מדינה שהיא "חברת אחריות גדולה" ובקצה האחר, "יסוד כסא ה' בעולם". עיקרם של דברים, "חברת אחריות גדולה" היא למעשה ההגדרה של המדינה המודרנית על פי הוגי תורת המדינה של העת החדשה, אשר הניחו במרכזה את "האמנה החברתית".7 מדינה זו, אף אם ניתן לראות בה יסודות של מדינה נאותה, אשר אזרחיה זוכים לקבל ממוסדות השלטון את מלוא צרכיהם כפי המתחייב על פי תנאיו של אותו "חוזה" בלתי כתוב, הרי על אף הנחרצות שבה הביע הגל את דעתו, אין בכך כדי לשכנע את הרב קוק לתלות בה את "האושר העליון".
לעומת זאת, המדינה האידיאלית אותה רואה הראי"ה בחזונו, היא מדינה שייעודה לפרסם את שם ה' בעולמו, להיות כלי שרת להשראת השכינה ולהוות מופת של קבלת עול מלכות שמים לקראת "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה, י"ד: ט).
במדינה שיסודה אידיאלי על מבנה הממשל, סדרי השלטון ומוסדות הציבור ומתוך כך, הפעולה הפוליטית השגרתית, לקבל על עצמם להיות נושאי המודעות התמידית לאידיאל שאותו נועדו לשרת ולפעול ללא לאות להגשמתו, במידה שרוח וחומר יתאחדו למען המטרה העליונה של "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג: ו).8
מעמדה הנישא של פסקה זו, הן כאבן הבוחן והן כאבן הראשה, של מושג המדינה, בתוך המתח שבין האידיאל הרצוי של "יסוד כסא ה' בעולם" לבין ההכרה במצוי הריאלי של "חברת אחריות גדולה", יצרו אתגר גדול אשר עמד לנגד עיניהם של רבים, שביקשו ללכת בדרכו של מרן הרב זצ"ל בתוך המציאות הקורמת עור וגידים של תקומת ישראל המתחדשת בארץ האבות.9
אשר על כן, ניתן לזהות שני נתיבים בשאיפה להענות לאתגר "יסוד כסא ה' בעולם", שאף אם אין הם בהכרח סותרים, וייתכן כי ניתן לרכיבים מתוכם להיות במידה מסוימת בגדר של משלימים, הרי יש בהם גוונים ובני גוון, אשר תולדותיהם ותולדות תולדותיהם סוללים להם לעיתים אֳרָחות נפרדים.
הגישה האחת היא הרואה בדברי הראי"ה נבואה, אשר מתוכה נתגלה החזיון של הקמת מדינת ישראל. לפיכך, היות עובדת הווסדה של המדינה מהווה בה בעצמה את הגשמתה של הנבואה. אף כי נעדרת המודעות ליסוד האידיאלי בכינון המוסדות, ואמנם אינה ניכרת בפרהסיה הדרישה למימוש תכלית עליונה בפעילות הממשל, הרי בעצם עצמותו של התהוות קיבוץ מדיני עצמאי בארץ ישראל ניתנה העדות שאכן נזרע היסוד.10
הגישה השניה רואה בדברי הרב הוראה לדורות, אידיאל מרומם ששומה עליו להלך כעמוד אש וענן לפני המחנה, ראשית במחשבה, ובעקבותיה, בהחלת ושמירת הגחלת של השאיפה המתמדת למימוש הפוטנציאל.
כאמור, בשורשן, שתי הדרכים לאו דווקא מוציאות זו את זו. כך, ניתן לומר שאכן הקמת מדינת ישראל היא ייסודו של כסא ה', אלא שעדיין אין הדברים נראים, והאידיאלים הטמונים בחובה סופם להתגלות לעין כל, שהרי לכך נדרש אותו "ביאור ארוך" המסכם את דברי הרב. דא עקא, שבזאת יש להדרש אל השאלה על אודות הנחלת העמדה וביסוס המבט הראויים לנוכח הופעת ישראל בדמותה הריאלית במציאות העכשוית. השלכות מהותיות נגזרות מהערכת המידה על פיה אכן עונה מדינת ישראל לדרישת ייעודה בעצם עובדת קיומה. ההתבוננות במדינה ומוסדותיה תשא אופי אחד אם יש לייחס לה מעמד מקודש מראשיתה, ואחר בתכלית אם תתבסס הטענה שעל המדינה לעבור מהלך של גאולה על גבי גאולה, גאולה פנימית, שיביא אותה להיות ראויה להגדרת הקדושה. באותה מידה, ניתן לשוב ולבחון את הסייג אשר מוסיף הרב בסיפא של דבריו: "אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך." מחד גיסא, סייג ריאליסטי. בהינתן רקע הזמן להעלתם של הדברים על הכתב, הרי כל מציאות של קיבוץ מדיני עצמאי בארץ ישראל, למרות (או שמא עקב) פעולותיה של התנועה הציונית, היה כל כולו אוטופיסטי וכדי להבחין ביד ה' הפועלת בהיסטוריה (היסתוריה, כפי שנהג הרב לכתוב), היה לעמול עמל רב לזהותה מבעד לערפל ולאפלה.
על פי שיטה זו, בא קיצו של "הביאור הארוך" עם הקמת המדינה, כי הנה התחוורו התוצאה והמסקנה בכפיפה אחת נוכח ההגשמה המעשית של עצמאות, קיבוץ גלויות, צבא, ממשל וחברה. מאידך גיסא, גם סייג זה עשוי לשמש בתור "הלכתא למשיחא". כך, גם לאחר הקמת המדינה היהודית שחזה הרב, ניתן יהיה לשער שמדינה זו לא תממש את יסודה האידיאלי כבר מעת הקמתה, אלא שעתה ודווקא עתה, יידרש ביאור ארוך ובירור מעמיק, רוחני וגשמי כאחד, על מנת להוציא מן הכוח אל הפועל את הערכים העליונים.
הנה כי כן, נראה כי גישתו של הרצי"ה ביקשה לבטל את המתח האמור ולדבוק בגרסה הראשונה של "הבאור הארוך", באורח זה, שעל ידי הקמת המדינה, ייסוד מוסדותיה, צבאה וחברתה היה בכדי לבאר את היסוד רוב ביאורו. המגמה לפרש את דברי הרב צבי יהודה על הדרך הזו נובעת מהכותרת, הטעונה במשמעויות עמוקות, "קידוש השם", שהוא מעניק למדינת ישראל.11
כך הוא עונה לשאלה ישירה שהופנתה אליו:
בספר אורות קורא הרב למדינה בשמה המפורש – מדינת ישראל. בחזונו ראה מדינה יהודית ערכית, כהתבטאותו. "מדינה זו מדינתנו מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם כל חפצה שיהיה ה' אחד ושמו אחד". בכתבו הגיונותיו בימי מלחמת העולם הראשונה כשראשי מדינות ידיהם דמים מליאות, הוא מביע תקוותו ש"אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסוד הטוב, החכמה והיושר".
הרב בימינו, בימי מדינת ישראל היה מכריז ומודיע על קידוש השם הגדול בבנינה ובפריחתה של ארץ ישראל, בגבורותיו של צה"ל, בקיבוץ גלויות ובמאבק המדיני. לפני שבעים שנה, כשהציונות פעלה עדיין בהיקף מצומצם והיישוב היהודי היה עדיין בראשיתו, הוא כבר שמע במרחק העתיד את קולנו, קול העם – קול עם ישראל ש"נשמע בעולם המדיני".12
כך, ייתכן וניתן יהיה לפרש את דברי הרב צבי יהודה על ידי הנהרת ההיבט הפוליטי הטמון בחובו של מושג "קידוש השם". בבחינת החפץ העליון שהציב הראי"ה בפני מדינת ישראל, "שיהיה ד' אחד ושמו אחד", המתעתד לאחדות מלאה במציאות של ה' ושם ה', אולם ההדרגה המתקיימת עד למימוש החפץ העליון מאפשרת הכרה בחלוקה זמנית. כך, שם ה' מתגדל ומתפרסם בעולמו על ידי עצם קיומה של מדינת ישראל, בפוליטיקה הארצית, במדינאות הבינלאומית, בנצחונות צבא הגנה לישראל, בשגשוג הכלכלה, בקיבוץ גלויות ובכיסוי הארץ בשלמת בטון ומלט. כל אלו יסוד כסא ה' בעולם על דרך הפשט של יסוד, בסיס, התחלה ואבן פינה לקראת התהליך השלם של הגשמת אחדות ה' ושם ה'. לפיכך, הפרדה זמנית של המושגים מאפשרת לראות במדינת ישראל יצירה אלוקית, שהיא כאמור היסוד, שבמקורה איננה נפגמת מאפיה התהליכי של הגאולה, באותה מידה, לצורך המשל, שתפיסת היסוד של הרצי"ה לא מנעה ממנו להנהיג את המחאה על מסירת שטחי א"י ולא הגבילה את שבט ביקורתו כאשר היה עליו להוכיח את מנהיגיה של מדינת ישראל.13
נראה כי כך גם מפתח הרב שלמה אבינר את דברי הרצי"ה. אמנם דומה כי מדינת ישראל לא עלתה לעת עתה לערך יותר גדול מאשר זה של "חברת אחריות גדולה" אולם העיקר נמצא ביסודה של המדינה. ביסודה היא אכן אידיאלית ועל כן יש להתאזר בסבלנות עד אשר יתגלו האידיאלים ולהתמיד בלימוד אשר מעניק את היכולת להבחין באור מבעד לחושך. לצורך כך, מדגיש הרב אבינר את הסיפא של דברי הרב קוק בדבר "הביאור הארוך", אך כפי שניתן לייחס להתאמה לשורה האחרונה בדברי הרב קוק: "אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול", הרי הפעולות הנעשות למען מדינת ישראל, חיזוקה ושגשוגה הן "בבחינת שופרו של משיח" ו"הבסיס להופעת שם ה' בעולם". הנפקא מינא המעשית, איפוא, היא שהיסוד המקודש שבהקמתה של מדינת ישראל מעניק למוסדותיה כבר בעת הזו רובד של הכנה לקראת הקודש: "כדי שמדינת ישראל תהיה יסוד כסא ה' בעולם – יש צורך במדינה. כדי שהצבא יהיה קודש – יש צורך בצבא. כדי שהחקלאות תהיה קודש – יש צורך בחקלאות".14
הנציג הבהיר ביותר של הנתיב השני בבחינת "יסוד כסא ה' בעולם" היה קרוב לודאי הרב יהודה עמיטל. מדבריו של הרב עמיטל עולה כי בד בבד עם התקוה הכנה לגאולה השלמה כאשר אכן תזכה מדינת ישראל להגיע עדי שלמות, הרי יש לבחון את המדינה הריאלית לא על פי האידיאל שהציב הרב קוק אלא על ידי הדגם של מלכות בית שני, אשר מסמל עצמאות לאומית שאיננה שלמה. יחד עם זאת, תמה הרב עמיטל "איך אפשר שלא להודות לה'?", אחרי חורבן יהדות אירופה ולאחר שהמדינה קלטה עולים ובנתה מקלט לנדחי ישראל, הרי ברור מאליו שעקרון האתחלתא דגאולה שקיים במדינה הוא עובדה העומדת מעל לכל ספק. כך, שניתן להבין מדברי הרב עמיטל שגם "חברת אחריות גדולה" יכולה להיות אתחלתא דגאולה, וכמובן בסיס והכנה לקראת הגאולה השלמה והגשמת האידיאל: "ואנו מקוים ומאמינים, כי מדינתנו שלנו תתפתח ותהיה למדינה האידיאלית, יסוד כסא ה' בעולם. שכל חפצה שיהיה ה' אחד ושמו אחד".15
לאור כל האמור לעיל, נראה כי הנתיב אותו בחר הרב ישראלי הוא ייחודי. סבורני כי הרב ישראלי אכן מכיר במציאותו של טווח בין "חברת אחריות גדולה" לבין "יסוד כסא ה' בעולם", ויתרה מזו ביכולת כמו גם בחובה לפעול ללא לאות על מנת להביא את אותה "חברת אחריות גדולה" לידי מימוש של "יסוד כסא ה' בעולם" במציאות הריאלית. לצורך כך הוא נוקט בהגות המביאה לידי מעשה, במחשבה אשר מובילה לנקיטת דרכי פעולה, בעיון תורני ובפסיקת הלכה, כתיבה ודרשה שכל מטרתם הפצת תורת ארץ ישראל, ולבסוף אפילו במאבק חזיתי בכלים פוליטיים שגרתיים.
לפיכך, אני מציע להגדיר את שיטתו להתמודדות עם האתגר כ"ריאליזם הלכתי הצופה אל האידיאלי".
נראה כי הדברים מתבררים כאשר שוזרים בין הגותו של הרב ישראלי הנושאת אופי אידיאלי באשר למדינה לבין הגותו המתייחסת לפסיקותיו ההלכתיות (כאמור, אין הכוונה כאן לעסוק בפסקים ההלכתיים עצמם, אלא בהגות והשקפה שנכתבה ביחס אליהם כהסבר או כדברי הקדמה), זאת כדי לעמוד על שיטתו השלמה,16 אשר בה לא הסתפק בהגות אידיאליסטית אלא רתם את כל מרצו וגאונותו על מנת להביא לסגירת הפער שבין שתי ההגדרות למדינה של רבו, הרב קוק. זאת, לא כדיון הלכתי תיאורטי אלא כביסוס תורני למאבק על צביונה של מדינת ישראל.
האומה
מתברר כי את התשתית להגותו המדינית, אשר תהווה את היסוד לעיקריה של 'שיטת הרב ישראלי' בהנחלת "יסוד כסא ה' בעולם", התווה הגרש"י כבר בתקופה מוקדמת מאוד. בדברי זכרון שכתב לרבו - עוד בעת שהיה תלמיד בישיבה, בשנת תרצ"ו, במלאת שנת האבל לעליית רואה האורות לגנזי מרומים - ניתן להבחין בשני האדנים, התלויים אהדדי ואשר שני שבהם נגזר מן הראשון, אותן נטע כדי להרצות את גישתו.
היעד הראשון אותו מציב הרב ישראלי, בראש ובראשונה בפני עצמו, ולאחר מכן בפני תלמידי הרב קוק והדבקים במורשתו, הוא הנחלת התכלית האידיאלית והוראתה – העמידה הנחושה על ההבחנה בהתגלות האלוקות במהלך הנסתר של ההיסטוריה (כאמור, היסתוריה).
המבט הרומם על המציאות מבית מדרשו של הראי"ה התבלט במקוריותו על ידי שבחר לזקק מתוך השטף העכור למראה של החיים את התנוצצות האורות אשר מנהירה את המציאות. לפיכך, המורשה שהנחיל הרב קוק לתלמידיו ולמבקשים להלך בנתיב שסלל עבורם, כותב הרב ישראלי, היא בגדר של תביעה שדרש הרב מתלמידיו. ראשית, לקבל על עצמם את ההכרה שגילה להם, קריאת ההיסטוריה כהיסתוריה, התרה אחר יד ה' ואחדות הופעותיה במציאות. שנית, לאחר הפנמת התודעה ההיסתורית, לפנות כדי לעשות ככל אשר לאל ידם להפיץ את דרך הקודש של הכרת האמת בקרב קהל ישראל:
תביעה יחידה ומיוחדת היתה לו אלינו – כי נדע ונכיר את המתרחש לעינינו, כי נעמוד על גודל השעה ונשתדל להיות מתאימים בכל מהלכינו עד כדי הזרמת זרם הקודש על ידינו [...] אט יוליך החורש את מחרשתו על פני השדה. דומם חומקים הזרעונים לחיק האדמה. והאדמה אשר כסתה עליהם לא נשתנתה במאומה – ולא נודע כי נטמנו בה. אולם בבא הזמן ונתפתחו הגרעינים והוציא גבעולים והעלו ציץ והבשילו תבואתם.17
היעד השני, הנגזר כאמור מן הראשון הוא היכולת להתמיד במודעות העמוקה לאידיאל גם או בעיקר כאשר נראה כי ההכרה בדרך הנסתרת של יד ה' בהיסטוריה עומדת מול אתגרים של הרהור וערעור.
המהמורה, שעמדה בפני הנחלת הרעיון הנעלה של יד ה' הפועלת בגיבושו של הקיבוץ המדיני והלאומי של עם ישראל בארץ ישראל, נבעה מדרך ההתפתחות של התנועה הלאומית היהודית, התנועה הציונית. כיצד זה, הקשו השואלים, ניתן הרעיון הכה נשגב, להגשמה בידיהם של פורקי עול תורה ומצוות? כנודע, עמדה קושיה זו כבר בפניו של הרב קוק, אולם, ברבות השנים, כאשר לא היה נראה כי עשוי לחול שינוי במגמה, התגבר הקול המערער עוד ועוד.
כך, נדרש עמל להוכיח שכל מהלך התעוררות הלאומיות היהודית, הנראה טבעי, אנושי וכחלק ממהלך רעיוני אוניברסלי של התפתחות הרעיון בעמים, אף ואולי במיוחד על ידי אותם אלו שנבחרו להיות השליחים להנהיג את המהפכה הציונית, הוא מהלך נסתר שכל תכליתו קימום עם ישראל בארצו אשר מתעתד לייחוד ה' ושם ה' כאחד.
התפיסה השונה ביסודה שהיתה לרבנו זצ"ל על עצם מהות התנועה הציונית בראשית התהוותה, גרמה לו ליצור דרך מיוחדת, אשר קרא לה בצדק – דרך הקודש, והיא אשר הבדילתהו וגידלתהו מעל כל גאוני דורו. מכיון שנתאמתה לו ההכרה, שרק כח ההתנערות שהובטח לנו מפי צור ישראל, הוא הפועל את פעולתו בתופעות חיינו, והשיבה לארץ אבות היה תהיה לאב למערכת השיבה השלמה למקור הראשון [...] הוא עמל רק להטות את האוזן השומעת ללבה היא, למען תשמע ממנו את קול נשמתה: הוא הוכיח שרק כוחות הקודש הם הדוחפים אותנו לפעולותינו ושכל מעשינו מכוונים בסופם בהתאם למטרה שכוחות אלו שואפים אליה, ואף אם בדרכים נלוזים תבא לפעמים התגלות זו.18
את הביסוס ההלכתי לגישתו הסביר הרב בהבהרת דרך ההשגחה שבחרה ב"קשר האומתי" - הערבות ההדדית שמאפיינת את האומה הישראלית, שבאורח דיאלקטי בעוד חלק אחד נחלש עולה ומתחזק כנגדו החלק האחר - המהווה את הדרך להתמדת ליבוי הניצוץ של אש התמיד בכל זמן ועת. שהלא רק על סמך שורשיה של התנועה הציונית היונקים מהמהלך האוניברסלי והרעיון הלאומי העולמי בד בבד עם עמדתם החילונית של מנהיגיה, נוצרה אפשרות הלכתית מעשית להשתחרר מהאיסור לעלות בחומה ולבטל את ההתחייבות לשלש השבועות.19
המסקנה המתבקשת מההכרה ביד ה' בהיסטוריה ובמגמת התפתחות תולדות ישראל לקראת תקומתו בארצו, אומר הרב ישראלי, היא אחת ואין בלתה: עצמאות לאומית בארץ ישראל. בדברים שכתב הרב ישראלי לקראת ג' באלול ושנשא באזכרות השנתיות לרב קוק, ניתן לראות את המגמה אשר מובילה אותו ללמד את תורתו של רבו וליישמה על ידי העמדה שהוא ממשיך ומפתח כלפי התנועה הציונית ותרומתה להתפתחות היישוב, וכך הם דבריו בשנת ת"ש:
תחית האומה והרצון לעלות ולהתערות בחיי ארץ הן התופעות הנורמליות של התפתחות האומה, בהגיעה עת ללדת.20
הרב דבק בגישתו גם לאחר שהתבררו ממדי השואה אשר פקדה את העם היהודי ואף ביתר שאת, כאשר "הביאור הארוך" שבא מתוך האפלה מקבל משנה תוקף, וכך הוא חוזר ומדגיש, בשנת תש"ו, את הממד הייחודי בדרכו של הרב קוק:
הקשר החי שלו עם האומה כולה גרם לו להערכה אחרת את הרגשות המפעמים בתוכה, רגשות אשר הנן טבעיות ואמיתיות ואשר על כן הן הנן הרגשות האמתיות אשר לפיהן יש לחיות, ולפיהן יש לכוון את הפעולה הציבורית בכל עת ושעה [...] ומתוך האמונה הגדולה ביעודו של עם ישראל, אשר לא יכזב, ואשר אין לסטותו מן הדרך, ואשר כל הדרכים והמאמצים, בין שמבפנים ובין שמבחוץ, לא ישנו מהלכו, נבע כח הפעולה הבלתי נלאה על שמירה על הרמה הראויה של תחית ישראל מבפנים, והעמדה מלאת הערך העצמי בה עמד כלפי אומות העולם.21
החלטת עצרת האומות המאוחדות - במוצאי שבת קודש, אור לי"ז כסלו תש"ח (29.11.1947) על סיום המנדט הבריטי וקבלת תכנית החלוקה - וההכרזה על הקמת מדינת ישראל בה' באייר תש"ח, העמידו בפני ההגות שפיתח הרב ישראלי תקוות גדולות. הנה כי כן, הלאומיות היהודית, שהיתה עד כה בגדר של רעיון נשגב ותו לא, אשר נושאיה היו מועטים, קורמת עור וגידים בדמות מדינה יהודית עצמאית, מדינת ישראל. דא עקא, שבצד התקוות רבו האתגרים, שהרי אין דין הרעיון הנשגב כשהוא בגדר מחשבה מופשטת, הניתנת לדרכים שונות של הבנה ותכניות כלליות לישום, כדין המציאות הריאלית של מדינה כאשר למרבית האכזבה הלך ורב הספק בדבר התגשמות החזון.
אולם ראשית, ניתן לראות ברשימות שכתב הרב לאחר הכרזת האו"ם תיאור שיא של שזירת יד ה' בפעולה הפוליטית הבינלאומית. כיצד מערכה מדינית אשר עלולה להשמע לאוזן נטולת אמונה כמקריות של הצטלבות אינטרסים רציונלית של מדינה ומדינה ועם ועם בפני עצמם, הינה לא פחות מאשר תוצאתו של נס:
נפלאת היא, למרות הדרך הטבעית בצורתה החיצונית [...] הרי אנו מרגישים בחוש את הנס שבדבר [...]22
כך באשר למערכה כולה וביתר שאת אל מול הארוע הנדיר, בו נוצרה תמימות דעים חד פעמית בין שתי מעצמות העל, מנהיגות שני הגושים המתפתחים ממזרח וממערב, ארה"ב ובריה"מ:
צירוף הכוחות, הלשון המשותפת אשר הושגה בין שני כוחות איתני עולם בשעה זו דווקא בשאלה זאת, למרות ההתגוששות בכל השטחים האחרים – נפלאת היא.
יחד עם זאת, אף בשעה של התרוממות הרוח, הרב איננו מתיר לעצמו לשגות באשליות והוא מבהיר באורח חד ובהיר כי עוד רבה הדרך. אמנם, אתחלתא דגאולה, אולם אתחלתא בלבד, טרם הוגשם חזון הגאולה השלמה. זאת בשני רבדים, האחד, האכזבה מהחלק הצר והזעיר שניתן בידי המדינה היהודית על פי תכנית החלוקה, והשני, עדיין לא ניכר היה שהפוליטיקה הישראלית אכן מתעתדת לשאת את שם ה' בפיה:
ודאי שרק אתחלתא. ודאי שאין זו לא הדרך ולא הצורה של הגאולה כפי שהיא הצטיירה בדברי הנבואה, ובדברי חז"ל. ארץ רצועה ומחולקת, ואף דרכי המדיניות לא יתאימו לחזון הגדול.23
כמו כן, לאתחלתא זו מצטרף אתגר עצום, נסיון גדול שעומד בפני העם ומנהיגיו. הנסיון מונח בעיקרון הנעלה שהרב ישראלי איננו מוכן לזנוח אותו אפילו לשעה קלה, וחוזר ומזכיר, כי רק הכרה בהכוונת הקב"ה את ההתפתחות הבינלאומית היא הדרך היחידה להתמודד עם האתגרים הגדולים שיעמדו בפני המדינה שבדרך :
האם נדע לנהל מדינה? האם ראוי הוא הישוב להיות מדינה, כי נדע כי יד ה' עשתה כל אלה, כי לא נתלה זה בחכמת חכמינו וגבורת גבורינו ובטוב לב של הגויים, ונסיק מכאן את המסקנות הראויות?24
כך באשר לאתגרים הפנימיים הניצבים בפני המדינה שבדרך, אך עליהם מתווספות מהמורות שעוד יעמדו בדרכה ביחסים הבינלאומיים. זאת, על אף הכרת האומות בזכותו של העם היהודי במדינה עצמאית משלו, שהרב מתאר אותה כהודאה באמיתות הברכות שברך יצחק את יעקב, כפי שהוא ממשיך ברשימותיו, כשבוע לאחר החלטת האו"ם:
אותן שלושים ושלש מדינות אשר הרימו יד ואמרו "כן", הן הודו לנו כי נאבקנו ונוכל, הן הודו על הברכות, הן הודו כי שקר ענו בנו בכל הדורות, כי לחנם העלילו עלינו [...]
אך צאצאיו של עשו עדיין לא אמרו נואש ממזימתם לסכל את ברכות יצחק ליעקב, ולישראל עוד נכונו מעקשים הן בזירה הבינלאומית והן בשדה הקרב,
ידרש עוד המבחן השני [...] עם עשו ההולך אל ישראל, עם עשו העושה יד אחת עם ישמעאל, המתגייס עכשיו במשרדי הגיוס בלונדון הבירה לצבאות ערב [...] עדיין אלופי עשו קיימים הם, ועדיין מפילים את אימתם.25
ההבחנה, ש"עדיין אלופי עשו קיימים הם" ושעל אף הנס הגדול בו ניטע בלב מנהיגיהן של שלושים ושלוש המדינות להורות לנציגיהן להצביע בעד הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, דבר לא השתנה ביחס האומות לישראל, מודגשת בהרצאה שנשא בפני צאן מרעיתו בליל שבת, לאחר יום השישי, ה' באייר, בו נקראה ההכרזה על הקמת מדינת ישראל:
חשבנו, כי הנה נתעורר מצפונו של עולם [...] כי אכן נוקפם לבם על כל אשר עוללו לנו במשך דורי דורות של שעבוד וגאולה [...] והנה נתברר לנו כי טעינו. לא זכו הם לכפר במקצת את העול הגדול אשר עשו [...] ובודדים ומבודדים התאספו נציגנו היום והכריזו, לא בעזרת העמים, כי אם בעזרת צור ישראל וגואלו על הקמת מדינת ישראל.26
יתרה מזו, חבלי הלידה של המדינה שזה עתה קמה באו לידי ביטוי במחיר הדמים שהביא עימו סערה פנימית, וכך כותב הרב על השמחה שנמהלה ביגון עת היוודע דבר נפילת כפר עציון בערב הכרזת המדינה:
לא יצאנו מגדרנו, ולא פצחנו בשיר, ולא יצאנו במחול. כמעט שלא הרגשנו את המעבר, את המעבר ממצב של משועבדים, מעבדים לעבדים, תלויים בדעת אחרים, לבני חורין, עומדים ברשות עצמם. על הלב נתלתה מועקה. סיוט הרצח של מחצית השנה, שנסתיים בנפילת אחינו בכפר עציון. האחים הקדושים, הגבורים המעונים, אשר נרצחו בערב אותו יום הגדול. אשר לא זכינו כי יהיו אתנו ברגע ההכרזה אשר לשמו נלחמו, אשר עבורו נפלו.27
המדינה
בתוך כך הולך ומתברר לוז הגות המדינה של הרב ישראלי, אשר כמובן ממשיך ויונק משני העמודים שבנה בשנת ת"ש אולם עתה עולה ומתחוורת דרך ההתמודדות אל מול המדינה הנוכחת במציאות.
בדברים שכתב הרב בשנת תש"ח,28 הוא בוחן את מאפייני המדינות הקיימות בזמנו, בסגנון של מיון המשטרים,29 על פי הרעיון המהווה להם תשתית. כאשר על אף שבפי כולן רוממות הדמוקרטיה, הרי כל אחד מן המודלים רואה באופן אחר את אופי המשטר על פי המטרה ששם לו לשרת אחד מן השלושה כדלהלן:
הפרט – מדינה המדגישה את החירות, שכיום ניתן לכנותה דמוקרטיה ליברלית.
המעמד – מדינה המצהירה שבראש מעייניה עומד השויון, כפי שנהגו לטעון מנהיגיהם של המדינות הקומוניסטיות.
האומה – מדינה המעמידה את "הרצון הכללי" כפי שהיא תופסת אותו, ללא התחשבות ברווחתם של הפרטים, מעל לכל. גרסאות שונות של המשטרים הפשיסטיים כללו באידיאולוגיה שלהם סעיף מעין זה של תפיסת עולם.
אולם, רעיון המדינה הישראלית איננו נופל באף אחת מהגדרות אלו. הריבון במדינה זו הוא ריבונו של עולם, האמת היא מוחלטת ואינה מסורה להכרעה דמוקרטית, ולמדינה זו, המוגדרת "ממלכת כהנים וגוי קדוש" יש תכלית: מלכות ה', ודרך: השלמות המוסרית.
לא זו אף זו, האידיאלים הגדולים, ששלושת הדגמים של מדינות העמים מתיימרים להציג, נוכחים מתוקף דין תורה במדינה הישראלית:
שויון – הסיסמה הסוציאליסטית של "כל אחד לפי צרכיו" היא תרגום מודרני של מצות התורה: "לרב תרבה ולמעט תמעיט", כאשר העקרון של השויון נשמר וחוזר לתיקנו בכל שנת יובל. כמו כן, אין לעשיר יתרון על פני העני במרחב הציבורי, פועל איננו משועבד למעסיקו והגר שווה לאזרח. יתרה מזו, אף למלך אין עליונות בפני החוק.
חירות – לפרט ישנה הזכות לכבוד, לקנין, אף בפני המלך, זכות המוגנת על ידי בית הדין. יחד עם זאת, הואיל ועקרון החירות אשר שולל השתעבדות אדם לאדם, נובע מתוך הכלל של "עבדי הם ולא עבדים לעבדים" לא קיים מושג "חופש המצפון".
סדרי ממשל – במדינה הישראלית, שתי הרשויות המופקדות על שמירת החוק הן בית הדין והמלך. על בית הדין לשמור על החוק ואף לתקנו ועל המלך מוטל לשמור על הסדר במדינה, הן הפנימי והן החיצוני, ולהפעיל את "משפט המלך" במקרים שבהם נצרך "תיקון העולם".
המדינה, כך הרב ישראלי, בהיותה המסגרת הנאותה האחת שאין בלתה עבור משימת הקיבוץ הלאומי והמדיני של עם ישראל היא נקודת המפנה המבדילה בין עבודת ה' של היחיד בפרטיותו ובין עבודת ה' של האומה בכלליותה. אורח ההתמסרות לכלליות שמרכיבים הפרטים השותפים בקיבוץ מדיני והערבים זה לזה ולכלל כולו, שאיננו רק אותו אוסף של פרטים אלא מהווה יצירה חדשה, הוא זה המגשים את עבודת ה' של עם ה' בהופעתה הפוליטית.30
כך, הגשמה זו של עבודת ה' "אומתית", דהיינו, של האומה המתקבצת למען זאת בקיבוץ מדיני, "באור האידיאה האלוקית" (כדברי הרב קוק ב"למהלך האידאות בישראל"), באה לידי ביטוי בכל שדה פעולה של המדינה, כך שהסדרת הפוליטיקה, קימום החברה והפעולות בשדה היחסים הבינלאומיים נכללים כל כולם בגדר של עבודת ה'.
לפיכך, העצמאות המדינית על פי תורת הרב קוק, כך הרב ישראלי, היא התנאי לקיומה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט: ו), אשר מגשימה את דרך ה' בכל מערכות החיים, אמנם עם ככל העמים בעצמאותו ומדינתו, אך עולה ומזדהר על ידי הדרך של "צדקה ומשפט".31
ברם וכאמור, בד בבד עם השאיפה ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש", ל"יסוד כסא ה' בעולם", לאומה שתניף ברמה נס להתנוסס: "ה' אחד ושמו אחד", הרב ישראלי מכיר בכך שמדינת ישראל שלה ייחל וציפה, אשר לנגד עיניו היא עולה וצומחת, גדלה ומתבססת, איננה ההגשמה של התקוה הגדולה. לאור זאת, התגובה של הרב ישראלי לכך שלדאבון לבו המדינה איננה מתפתחת בכיוון הרצוי היא כפולה. מחד גיסא, הרב איננו חושש לעמוד בשער ולהתריע שוב ושוב על הליקויים הרוחניים והמוסריים שהוא פוגש. מאידך גיסא, אין הדבר מרתיע אותו מלהמשיך ולדבוק בזיהוי יד ה' הנסתרת ולהתמיד ב"באור הארוך" על מנת לחלץ מתוך החושך את האורות, אשר מאירים את תקומת עם ישראל בארצו ובעצמאותו הלאומית.
את עיקר הגותו אודות הליקויים במדינה מצד אחד והאורות שבה מן הצד השני פורש הרב בדרשותיו ליום העצמאות, כאשר שלשה הם הקוים המובילים את הגותו זו לאורך השנים:
"נגילה ונשמחה בך" – כעיבוד לעמוד של הנחלת ההכרה בדרך ההשגחה במציאות, שהתגשמה בהקמתה של מדינת ישראל, מפציר הרב ודורש מכל שלומי אמונים להודות על החסד האלוקי שבהקמת המדינה, וכך הוא כותב ביום העצמאות של שנת תש"ט:
היום הזה הכרזנו לפני כל עם ולשון על החלטתנו לצאת לחירות [...] וידענו, ידענו גם ידענו, כי הפעם הזאת יוכרע הדבר [...] יום זה היה צריך לשמש נקודת מפנה, אם יהיה היום לאתחלתא דגאולה, או שהישוב יטבע בדם עצמו [...] נפלאת היא בעינינו. לא נסים רק נסי נסים. קמנו ונהי תוך מלחמה קשה ואכזרית. על כן ודאי שיאמר: "מאת ה' היתה זאת". אין זה בדרך הטבע, אין זה אלא יד ה' אשר חוללה את הפלאים להביאנו עד הלום. הנס הזה אשר היה לטבע, אינו אלא בכח ההשגחה העליונה אשר אינה יודעת גבול בין נס לטבע.32
ואמנם, בשנתה הראשונה של מדינת ישראל היתה תחושה זו של התרוממות הרוח והכרת הטוב על החסד האלוקי משותפת לעם כולו, שכן את מטבע הלשון "אתחלתא דגאולה" קראו על המדינה רבני ירושלים ובראשם הרב פרנק.33 אולם, לרוח האחדות שאחזה בעם, לצפיה לישועה שתתפתח מן האתחלתא דגאולה ולדגל המתנוסס, לא היה המשך. כך הוא כותב בשנת תשט"ו:
והנה קול הדוד דופק. תקומת המדינה צריכה לשמש התעוררות לכולם, במיוחד לאלה שקרובים לחזון הגאולה.34
אכן, לאכזבה מן המדינה ניתן למצוא טעמים למכביר,
חשבנו כי נפתור את בעית קיבוץ גלויות, חשבנו כי נפתור את שאלת עמידתנו העלובה בגויים. זה לא נפתר. מבחינת האנטישמיות גם כן התאכזבנו.35
כך מבחינה היחסים הבינלאומיים ומעמד ישראל בין האומות, אך כך גם מבחינה פנימית, מחמת המשבר שהתחולל עקב נסיונות הממסד לחלן את העולים:
האם ניתן יד למען העלאת יהודים שיעבירו כאן אותם או את ילדיהם על דתם ודעתם?36
אף על פי כן ולמרות הכל, רק מתוך תפיסת היד הנסתרת בהיסטוריה ניתן לבחון את המהפכה שהתחוללה בעם היהודי על ידי הלאומיות היהודית, וכן, על ידי התנועה הציונית, אשר תוצאותיה הן הקמת מדינת ישראל וקיבוץ גלויות, ומתוך כך, המסקנה על היחס היחיד הראוי כלפי המדינה היא ברורה:
התייצבו וראו - זה היום עשה ה'. חס לנו מלהיות אדישים. חס לנו מלא להכיר את התמורה הגדולה שחלה בעם עם קום המדינה [...] מעשוק משפט, משסוי כל היום, ממנודה ומוחרם, מפוחד מקול עלה נדף – עם מיושר גב, עם עם צבא צי ימי וצי אוירי, עם תותחים וטנקים, עם אניות מלחמה ועם צוללות. עוד לא אותו עם מקולל אשר העמים האירופים ראו בו את הדמות המקוללת לנצח.37
ואמנם, רבו אבני הנגף ומלאכה רבה נותרה לעשות כדי לקומם את רוח האומה כפי שקם גוף האומה, אולם, מדינת ישראל בהופעתה הריאלית בזמן הזה, מאפשרת לעם ישראל תפנית לדרך חדשה אותה יש לראות באור הנכון, ובעיקר לכך יש לחנך:
לא להתעלם מהמאורעות הגדולים המתרחשים לנגד עינינו, לא לבטל את התופעות הנפלאות המתגלות לפנינו, את האפשרויות הגדולות אשר נפתחות לפני העם – לקיבוץ גלויות, לעליה לציון ברינה, לבנין הארץ, לכוננות מדינה ישראלית. להיות מעורים במאורעות, להשפיע על המהלכים, להאירם באור אמונה, ולחנך הדור לראות את יד ה' הנפלאה המובילה אותנו.38
היחסים הבינלאומיים – כפי שהובא לעיל ומתוקף דבקותו ברעיון "יד ה'", הרב ישראלי לא נטה להסחף ב"תמימות" כפי שהוא מכנה אותה, שהנה, הצבעת עצרת האו"ם וקבלתה של מדינת ישראל למשפחת העמים, תוביל גם לתמורה ביחסן של האומות למדינת ישראל. אל מול התיאוריה שהתקבצותו של עם ישראל למדינה משלו תוביל להכרה שהנה הוא עם ככל העמים, שתביא בתורה לשיכוכה של שנאת ישראל, אומר הרב, שלא רק שלא כן, אלא שאף מדינות שאין להן סכסוך עם ישראל החלו מניפות ברמה את שנאת ישראל:
כשם שבהתחלה היתה כניסתנו למשפחת העמים במפתיע ולא לרצון להם, הן המשך קיומנו הוא לצנינים בעיניהם [...] אם היה מי שחשב שהקמת המדינה תפטור אותנו מזיקה לחסדי שמים, תעמיד אותנו במצב של קיום נורמאלי ככל הגויים, היה יכול להתאכזב מכל מה שעבר עלינו בשבעת השנים. קיומו של ישראל במדינתו בנס הוא תלוי, כשם שקיומו בעמים הוא בנס.39
לפיכך, על מדינת ישראל ללמוד את לקחי הנסיון עד כה ואל לה לבטוח במדינות העולם,
לא היו קיימות אשליות בנוגע להסתמכות על חסד עמים, נתגלו הללו בכל נוולותם. לא הושטה יד עוזרת ותומכת, כשם שעמדו על הדם בימי השואה.40
בסגנון זה הוסיף הרב והעלה דברים על הכתב ברשימותיו בשנת תשכ"ח, דברים שהם כעין סיכום של מאורעות השנה הקודמת, כאשר אל מול נס הנצחון הוא מקפיד להזכיר את הנסיון הקשה - שבא לידי ביטוי בתחושת המצור והמצוק - אשר עבר על מדינת ישראל בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. ראשית, מזכיר הרב את האיום שנשקף לישראל מצדה של הברית שבין בריה"מ למדינות ערב; שנית, את האכזבה המרה שהנחילה ממשלת צרפת, שעל אף היותה לעת הזו בת הברית היחידה של ישראל, הטילה אמברגו נשק על הצדדים המעורבים בסכסוך, אשר הותיר את ישראל בודדה במערכה; ולבסוף, את השנאה לישראל שניכרת בעמדות המדינות השותפות לחזית האנטי-ישראלית באו"ם:
פחד הלב לידיעה, כי מעצמה גדולה אשר מעצורים מוסריים זרים לה, ואשר לה מסורת ארוכה של שנאת ישראל, נצבת בגלוי נגד ישראל ומשתדלת להצר צעדינו בכל יכולתה,
פחד הלב לידידות שהתנדפה ממדינה אשר תלינו בה תקוות מרובות באספקת נשק ובתמיכה בזירה המדינית [...]
פחד הלב מהחזית המאוחדת אשר התגבשה נגדנו במועצת הבטחון.41
וכן,
יותר ויותר אנו נוכחים לדעת מה עמוקה השנאה אלינו, מה עצומים הם כוחות השחור אשר נגדנו, ותמהים אנו כיצד נתנו לנו לקום על רגלנו ולהיות עם בין העמים.42
אולם, הכרה לקויה של המציאות היא המובילה את מדיניות החוץ שמובילים מנהיגי האומות, לא ישראל הם הזקוקים לעולם, אלא העולם הוא הזקוק לישראל:
וגאולת ישראל תנאי היא לגאולת עולם, לתיקון עולם, לחירות עולם [...] חירות העולם כולו קשורה בקשר בל ינתק בחירות עם עולם. ולשם כך זקוקה התפארת של עם ישראל ומדינתו, ולשם כך נחוץ שיהיה בו כוח ועוז, ועם זה לא ינצל את עוזו להשתלט ולשלוט, כי אם להשליט ערכי הנצח של אלקים חיים ומלך עולם.43
ועל טעות זו עתיד לבוא חשבון. המדינות שאינן משכילות לפרש את הרמז שניתן להם על ידי אלוקי ישראל, בהתעלמותן מהפלא שבניצחונה של ישראל, שגשוגה ופריחתה, עליהן ייקראו דברי הנביא בבואן לעמוד בפני דין ומשפט:
עם ישראל, כשהוא קם בארץ ישראל, כשקמה מדינת ישראל, והיא מתפתחת למרות כל הקשיים, למרות כל המעצורים, למרות כל השנאה הגואה, אז יקום ויהיה "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" (עובדיה א: כא). ישפטו אותם על כל העול שעשו, על כל הדמים ששפכו במשך דורי דורות. הדבר הזה יהיה.
אך מעבר לדיון בהערכת השוא של האומות את עתידה של ישראל בזירת היחסים הבינלאומים והציפיה הבטוחה לגזר הדין שיושת עליהן, הרי המסקנה החשובה יותר לרב ישראלי מסעיף זה היא בדבר העקרונות הברורים שעליהם להדריך את מדיניות החוץ של מדינת ישראל. האומות - שהתעלמו מגורל היהודים באירופה, שלא הושיטו יד לעזרתה במלחמתה לעצמאות ואף קיוו למפלתה, שכרתו ברית עם אויביה, שזנחו אותה בשעת מצוקתה - לא עליהן יהיה מבטחה. מבטח ישראל הוא בצור ישראל וגואלו ועל ידי שיכירו בכך שרק בה' מבטחם, תעלה המדינה על מסלול הדרך הנכונה בגשמיות וברוחניות כאחד:
"ראשי נמלא טל" [...] בכל מלחמה ומלחמה הרחבנו את הגבולות עד שהגענו לאותם הגבולות של היום הזה, של מרום הגליל למעלה, ולמטה עד סוף הדרום הרחוק [...] שאנחנו רואים בכל מקרה ומקרה שעומדים עלינו לכלותנו, לא רק שהקב"ה מצילנו, אולי עוד יותר מזה – מושיענו [...] הקב"ה זיכה אותנו בישועה בכל המקרים, ואנחנו צריכים לדעת להחזיק היום הזה את הדבר הזה מתוך אמונת אומן, שהקב"ה אשר גילה לנו את החסד הזה הוא ימשיך לגלות אותו. כי "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (תהלים ק"ז: א). החסד האלוקי איננו לפרקים, החסד האלוקי הוא לעולם. ואם רק נדע להחזיק בזה, אם רק נדע להחזיק באמונת אומן, שהקב"ה הוא המצילנו ולא אנחנו המצילים, אז גם אם כל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו הקב"ה מצילנו ומושיענו מידם.44
התויית הנתיב של עיצוב היחסים הבינלאומיים של ישראל צריכה להשען על סקירה ביקורתית של העבר וגזירת מסקנות מעשיות לעתיד. על ההבנה שמדינת ישראל נוכחה בתשועתה בשדה הקרב, בתוך מגמה של התחזקות מתמדת ממלחמה למלחמה, וזאת על אף התנאים האובייקטיביים, להוביל למדרגה נוספת ונעלה יותר בהכרה, שניתן אולי לכנותה "ההבט הרציונלי של הנס", שכן, במצב של יחסים בינלאומיים שהנס הוא המרכיב המרכזי שבהם, יהיה זה חסר הגיון שלא להכיר בכך.
החזון הריאליסטי - על אף החששות והספקות, השאלות הגדולות והציפיה למכשולים ולמהמורות שעוד נכונו, שכה היטיב הרב ישראלי לבטא בדבריו החדים והכנים, נראה כי לא היה לו ספק שמוטל עליו למלא את חלקו המעשי בהגשמת החזון, בהנחלת "יסוד כסא ה' בעולם". כך, בדברי הקדמתו לקובץ הראשון של התורה והמדינה, שיצא בשנת תש"ט:
שומה עלינו לשבר לאזננו את גודל השעה שאנו חיים בה. שהנה הגיעה ומתממשת תקות הדורות לגאולה [...] שהנה הולכת ומסתיימת לעינינו התקופה האפלה והארוכה של הסתר פנים ומתחילה תקופות הוד וזהר של מלכות, מלכות ישראל! [...]45
כך, הקמת מדינת ישראל, מלכות ישראל, בלשונו של הרב כאן, מעמידה דרישה מתלמידי החכמים שבדור להזדרז ולעמול בבניית מארג תורני מקיף שיהיה הדרכה ליישומה של פוליטיקה יהודית בעולם המעשה ותשתית למערכת המשפט הישראלית, על ידי כך שיפנו את מרצם:
לבירור הלכות מדינה הצריכות לשמש בסיס לתחוקת המדינה וסדרי החברה הישראלית.
הנה כי כן, בשעה זו עדיין נישאה ברמה תקוה גדולה שהנה הנה יתגשם החזון במלואו ומשפט הבכורה במערכת הדין והמשפט הישראלית יינתן לתורת ישראל, ואמנם, רונס הבחין, בעקבות מחקריו של כהן, בין שתי תקופות בפסיקתו המדינית של הרב ישראלי. הראשונה, בשנים הראשונות להקמת המדינה - העת בה הציע הרב פישמן מימון את הקמתה מחדש של הסנהדרין במדינת ישראל, אשר הפיח רוח חיים ברעיון אודות מדינת התורה, בה תזכה ההלכה למקומה הראוי לה במערכת המשפט - ולאחר תשי"ג, כאשר דעך הויכוח באשר לסנהדרין והביא לסתימת הגולל על החזון.46
יחד עם זאת, כפי שכבר הובא לעיל וכן יובא להלן, ניכר כי הרב ישראלי עמד על משמרתו, 'איש על העדה', וכאמור לא אפשר לעצמו אפילו רגע אחד של זחיחות הדעת באשר לעתידה הרוחני של מדינת ישראל וכבר בשנת תש"י נוכח כי החזון הגדול של מדינת התורה איננו עתיד לקרום עור וגידים בתקופה הקרובה, והקשיים הם דווקא מבפנים:
שנה עברה מאז יצא לאור הקובץ הראשון של "התורה והמדינה". היתה זו שנה של שלום יחסי מבחוץ, אולם שנת מאבק קשה על צביון המדינה מבפנים. הכנסת הפכה לזירה של ויכוחים בשאלות דת וחברה. השמאל הקיצוני השתמש בכל הזדמנות לנגח את החזית הדתית ואחרים מהמפלגות החילוניות השתדלו אף הם שלא לפגר אחריו [...] ובעמדנו בערב ימי העצמאות תש"י הרגשה של מרירות ואכזבה נלוה לרגש השמחה הפועם בלב בזכותנו לסיום שנה שניה לקיום מדינת ישראל.47
אולם, שני העמודים שקבע לעצמו הרב ישראלי עשור שנים קודם לכן איתן עומדים ואין הרב מאפשר לאכזבה להסיט אותו כהוא זה מהתכלית אשר שם כמטרה לעצמו. לימוד ופסיקה בהלכות תורה ומדינה הם הדבר הנצרך לדור, בין אם יש להם תומכים ובין אם לאו, ומרצו להעמיק חקר ולבסס את גופי התורה של החזון לא פג, וכך הוא חוזר ומאשר במשנה תוקף:
הדרך אשר התוינו לנו בקבצים שלנו היא – בירור הלכה בכל שטחי החיים הציבוריים והמדיניים. אי אלה אמנם אין רואים בעין יפה דרך זאת [...]48
אך המתנגדים לדרך זו לא הצליחו לשכנע את הרב והוא מתמיד ודבק בכך:
שחובת השעה היא התמסרות מלאה להלכה ולמעשה, בעיקר באותם שטחים שנתחדשו עם קום המדינה.49
ולא זו אף זו, הוא ממשיך וקורא לרבנים שיש ביכולתם לתרום להפריית הדיון ופסיקת ההלכה להצטרף אליו:
וכל אשר בידו לתרום לבירורה של הלכה ולהדרכתה ולהדרכתה בחיים, מצווה ועומד לעשות זאת.50
סיכום ביניים לדרכו זו ניתן לראות בראיון שהעניק בשנת תשט"ו, בו הוא מדבר על שתי גישות מנוגדות שלמעשה מבקשות להפריד את הצירוף שיצר, "התורה והמדינה". האחת, המייצגת, לדעתה, את "התורה" ושוללת את היותה של המדינה "אתחלתא דגאולה". לעומתה, דעת מצדדי "המדינה" מדירים את התורה מן המדינה ומהחיים הציבוריים ומגבילים אותה לרשות היחיד. אולם, אומר הרב ישראלי, מטרתו בפעולתו ההלכתית הכורכת "תורה ומדינה" בכפיפה אחת נובעת מהכרתו הברורה ביסוד האלוקי המצוי בה, ועל ידי פעולתו זו, מטרתו היא אכן לממש את היסוד העליון בחיי המעשה:
לדעתנו, המדינה היא גילוי חסד אלוקי כראשית פעמי הגאולה השלימה.
ולכן,
אנו רואים את החובה לכוון את המדינה לאורחא דמהימנותא ולחתור לקראת זה בלי הרף [...]51
לעומת זאת, גם כאן ניתן לראות כי ההכרה הריאליסטית של הרב שהאמונה והתקוה שניתן יהיה להשתית את מערכת המשפט הישראלית על אדני ההלכה, כפי שהיה ניתן להאמין בתחילתה של העבודה על "התורה והמדינה", אינן מגשימות את עצמן ועודן בגדר של חזון למועד. יחד עם זאת, נראה שניתן לראות בדבריו אלו של הרב ישראלי מעין שינוי של הנמענים לעבודה ההלכתית, מראשי השלטון ומוסדותיו, אל הקהל הרחב:
בראשית צעדינו היה נדמה לנו שאחרנו, שהעבודה הזאת היתה צריכה להעשות זמן רב לפני קום המדינה. כיום, לצערנו, עם התפתחות הדברים, יש שנדמה לנו שאנו מקדימים מדי, שהמציאות הנוצרת אינה שועה למה שאנו דנים ומסיקים. מכל מקום לא נירתע מלהמשיך תוך תקוה שסוף סוף תחדור ההכרה לחוגים רחבים יותר ויותר, שרק בתורה נמצא את אבני המחצב שעליהם נשתית את חיינו הציבוריים והמדיניים על בסיס איתן בל ימוט לעולם.52
לקראת אמצע העשור השני להקמת המדינה, מחלחלת לכתביו של הרב נימה של אכזבה כאשר הוא סוקר במבט לאחור את 14 השנים הראשונות של מדינת ישראל. כך הוא כותב בשנת תשכ"ב:
זקנה קפצה על המדינה הצעירה, הסיסמא שהיתה בעוכריהן של מדינות ותיקות – לחם ושעשועים, הופכת להיות האידיאל של צעירנו.53
הרב מביט בצער כיצד הגוון האידיאלי של תקומת ישראל הולך ומתפוגג, למראית עין הולך ומתרחק החזון של "כסא ה'",
יש אוכלים את המשיח, יש שחושבים שעיקר מה שהשיגו בעצמאות הוא לחיות יותר קל, לתנאים יותר נוחים. פורטים את הענין המשיחי לזלילה ולסביאה.54
יתר על כן, אף דמותה המתרקמת של החברה הישראלית איננה נראית ככזו המגשימה את דגם חברת המופת שביקשו מקימיה לבנות:
ריב אחים, קנאה ושנאה, התפלגות והתנצחות. גילוי חולשה הפנימית בפני אויב ומתנקש [...] אותו שטן של שנאת חינם, שהחריב בשעתו את מקדשנו עדיין מרקד בתוכנו.55
יחד עם זאת, אין בכך כדי להטיל יאוש בחזונו של הרב, אדרבה, הוא באמונתו שהיסוד האידיאלי הטמון בחביון עוד יקום ויהיה לעיננו:
והמדינה אשר עדיין אין שם ה' שגור בפיה, עור תתעורר, היא מתעוררת והולכת. הנה באה הרוח האלוקית, היא באה מכל ארבע רוחות הארץ, היא באה ומתעוררת מתוך שהננו הולכים ומתוכחים יותר ויותר כי אכן לא ככל הגויים בית ישראל, כי לא כצורנו צורם.56
כי ביתר שאת, ניכרת יד ה' בהתגברות הנסיונות והמעקשים על דרך ההגשמה,
כי מוכרח שתהיינה מורדות בכל העליות כדי שנדע ונרגיש ונכיר [...] שצריך להוולד כאן דור חדש, שצריכה להוולד כאן מדינה חדשה, שצריכה להוולד רוח חדשה, נשמה חדשה בעם הזה.57
והדרך להגיע לכך היא על ידי הבהרת ההכרה והרחבת המודעות עד אשר יהיה מובן באופן ברור ואמיתי מהי עצמאות:
עצמאות ישראל פירושה – "ואבדיל אתכם", הבדלת וקדשת. אם בהיותנו בין עמי נכר הצלחנו לשמור על יחודנו בקושי בתנאים של השפלה וגלות, הרי עצמאות ישראל פירושה להרים ברמה את ה"ואבדיל אתכם", פירושה להמליך את מלכותו גם ברשות הרבים, פירושה שהמשפט יהיה משפט ישראלי, שהצבא יהיה צבא אשר שם ה' נקרא עליו, שהשבת תהיה שבת יהודית, שהרחוב יהיה יהודי.58
אחרית
גבורות שנותיו של הרב שאול ישראלי (תרס"ט-תשנ"ה) מתפרשות על עיקרה ורובה של המאה העשרים. המאה, שידעה מלחמות איתנים, מהפכות ענק, תמורות והתפתחויות תעשייתיות, טכנולוגיות וחברתיות.
הרב ישראלי היה עד לכל מוראותיה ונוראותיה של תקופת חייו. אולם לא צופה מן הצד היה הרב אלא מנהיג משפיע ומוביל, שטווה ביד אומן תילי תילים של פסקים, כמו גם דרשות ומאמרים, אשר מתוכם ביקש לפרוש את הגותו ולהתוות את דרך האמת, דרך המלך, מלכו של עולם.
כתלמיד מובהק של הרב קוק בחן הרב ישראלי את מהלך ההיסטוריה אשר נתוודע אליו בשנות חייו מתוך הכרת האמת, על ידי הבנה מעמיקה והכרה מודעת לפעולה התמידית של יד ה' הנסתרת, המדריכה ומנחה את תולדות העולם.
מבט בהיר זה הביא את הרב ישראלי למומחיות, בניתוח מבריק של ההיסטוריה והאקטואליה כאחת והסקת מסקנות נחושות ואיתנות, אותן ביקש להנחיל לעם בציון.
שני הארועים הקיצוניים שהתרחשו במאה העשרים, השואה אשר פקדה את עם ישראל, ותקומת עם ישראל בארצו, במדינתו, ריבון ועצמאי, הביאו את הרב לגבש את הגרסה המקורית שלו ל"יסוד כסא ה' בעולם".
מדינת ישראל היא נס, אמר הרב, היא נושאת פוטנציאל עצום לעבודת ה' של האומה בהתמסרות לכלליות, אתחלתא דגאולה במובנה המרחיב ומצמצם כאחד. אמנם עדיין לא הגאולה השלמה, ברם גם ממעמדה היום כ"חברת אחריות גדולה" ניתן ואף חובה לקרב אותה עוד ועוד לקראת "יסוד כסא ה' בעולם", ולמטרה זו רתם את מרצו וגאונותו בפסיקת הלכה למעשה ובניסוח משנה הגותית סדורה ועקיבה.
למרות המהמורות והמעקשים, הספקות, הערעורים והאכזבה שידע הרב אל מול דמותה של מדינת ישראל כפי שהצטיירה לפניו ברבות השנים, לא זנח מעולם את היעדים ששם לו למטרה, מעולם לא הפסיק להלל את הפלא שחולל הקב"ה לעמו, עם שהיה למשיסה ולמרמס מגף הקלגס וקם מן האפר זקוף גו לקומם את עצמאותו, מעולם לא הפסיק להעריך את התמורה שחלה בעם היהודי עם הקמת המדינה ויחד עם זאת, לא חשש להביע את ביקורתו כאשר חש שהדבר נחוץ.
אך מעל הכל, היות ש"חברת אחריות גדולה" זו, נולדה, קמה, מתקיימת, גדלה ומשגשגת בחסד שנטה ה' לעמו וחולל עבורו את הנס והפלא, לא היה לרב ישראלי ספק שעוד יבוא היום בו מדינת ישראל תמלא את שליחותה וייעודה עלי אדמות, להכריז בקול רם וצלול: "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
מקורות
אבינר, הרב שלמה. טל חרמון. בת אל: ספריית חוה, תשס"ז.
פירוש לספר אורות התחיה. בית אל: ספריית חוה, תשע"א.
אישון, משה. "במערכות החיים הדתיים במדינת ישראל." אור המזרח כג. תשל"ד.
אקצין, בנימין. תורת המשטרים. ירושלים: אקדמון, תשכ"ח.
בלידשטיין, יעקב. "תורת המדינה במשנת הרב שאול ישראלי." בתוך: מרדכי בראון וצבי צמרת (עורכים), שני עברי הגשר. ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשס"ב.
בן אמתי, יעקב. פרקים בתולדות הרעיון המדיני. תל אביב: מסדה, תשכ"ז.
גוטל, הרב נריה. "איש על העדה." צהר כב. תשס"ה.
"קוים למשנתו השלימה של רבנו," בתוך: הרב א. י שריר (עורך), גאון בתורה ובמדות. ירושלים: ארז, תשנ"ט.
ישראלי, הרב שאול. "עם הקובץ," בתוך: הרב שאול ישראלי (עורך), התורה והמדינה,
קובץ א' (ניסן תש"ט); קובץ ב' (אייר תש"י).
"עלים ואשכולות – עצמאות ע"י פורקי עול." בתוך: הרב א. י שריר
(עורך) הרבנות והמדינה. ירושלים: מוסד הרב קוק, מהדורה מורחבת – תשע"ה.
"לתקן עולם במלכות ש-די – המדינה בעמים ובישראל." הרבנות והמדינה
"פקד יפקוד אלקים אתכם." הרבנות והמדינה
"מדינה ועצמאות באורו של מרן הרב קוק זצ"ל," הרבנות והמדינה
"לאלתר - לגאולה," הרבנות והמדינה
דבר לדור. ירושלים: ארז, תשס"ה.
זה היום עשה ה'. ירושלים: מוסד הרב קוק, מהדורה שלישית מורחבת-תשע"ד.
כהן, אשר. הטלית והדגל. ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשנ"ח.
ליפשיץ, חיים. רואה האורות. ירושלים: נזר דוד, תשנ"ה.
מלמד, הרב זלמן. לנתיבות רבנו. בית אל: הוצאת הישיבה, ללא תאריך.
סאביין,ג'ורג'. תולדות תורת המדינה. כרך ב'. תל אביב: יחדיו, תשכ"ו.
סולטנוביץ, הרב זאב. פירוש לאורות ישראל. הר ברכה: מכון הר ברכה, תשס"ח.
עמיטל, הרב יהודה. "משמעותה הדתית של מדינת ישראל." בתוך: כלביא שכן. מרכז שפירא: המכון התורני אור עציון, תשס"ג.
צוריאל, משה יחיאל. אוצרות הראי"ה. ראשון לציון: ישיבת ההסדר אוצרות חיים, תשס"ב.
קוק, הרב אברהם יצחק. אורות הקודש.
קוק, הרב אברהם יצחק. שמונה קבצים.
רונס, יצחק. "משנתו ההלכתית של הרב שאול ישראלי." דיסרטציה, אוניברסיטת בר אילן, תשע"ב.
רז, שמחה. משמיע ישועה. מרכז שפירא: הוצאת אור עציון, תש"ע.
שיחות הרב צבי יהודה. בית אל: ספריית חוה, תשס"ה.
1 מאמר זה זכה בפרס הרב שאול ישראלי ליצירה תורנית לשנת תשע"ז
2 יעקב בלידשטיין, "תורת המדינה במשנת הרב שאול ישראלי," בתוך: מרדכי בראון וצבי צמרת (עורכים), שני עברי הגשר (ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשס"ב), 363-364. כמו כן, במהלך השנים התפרסמו מאמרים רבים הבוחנים את פסיקתו של הרב בנושאים מדיניים, ובכלל זה, מוסר המלחמה ודיניה, כיבוש והחזרת שטחים ומעמד הנכרי. יחד עם זאת, כאמור, עיקרם ורובם של מאמרים אלו היו בגדר של דיון הלכתי. יתרה מזו, אף בלידשטיין במאמרו הנ"ל מותיר למחקר שיבוא בעקבותיו מקום להתגדר בו. ראו בעיקר הערותיו בעמ' 352-351.
3 על "שיטת הרב ישראלי" במגוון נרחב של תחומים הלכתיים ראו: הרב נריה גוטל, "איש על העדה," צהר כב (תשס"ה): 4.
4 לשיטות שונות בהגדרת המדינה ראו למשל את ספרו הקלאסי של בנימין אקצין, תורת המשטרים (ירושלים: אקדמון, תשכ"ח).
5 עמ' ק"ס, ועל פי החלוקה לספרים: אורות ישראל, פרק ו' סעיף ז, אשר הרצי"ה הוציאו לאור כספר בפני עצמו בשנת תש"ב. פסקה זו אשר מקורה ב"קובץ קדום" / "פנקס מז" שכתב מרן הרב זצ"ל בין השנים תרס"ד-תרע"ד, התפרסמה גם באורות הקודש ג', קצ"א ובשמונה קבצים א', קפ"ו, כאשר הודפסו ספרים אלו לראשונה בשנים תש"י ותשנ"ט בהתאמה.
6 למשל: "ממלכת החירות האמתית, שבה תתגשם האידיאה של התבונה", ראו: ג'ורג' סאביין, תולדות תורת המדינה, כרך ב' (תל אביב: יחדיו, תשכ"ו) 203-156
7 לסיכומים בהירים וממצים של הגישות השונות למושג זה בתולדות הפילוסופיה הפוליטית המודרנית, ראו: יעקב בן אמתי, פרקים בתולדות הרעיון המדיני (תל אביב: מסדה, תשכ"ז), 146-140, 156-151, 171-168.
8 ראו בפירושו של זאב סולטנוביץ לאורות ישראל, ה-ט (הר ברכה: מכון הר ברכה, תשס"ח), 189-173.
9 ראו למשל: הרב משה יחיאל צוריאל, אוצרות הראי"ה, כרך א' (ראשון לציון: ישיבת ההסדר אוצרות חיים, תשס"ב), 192-190; שם, כרך ב', 349.
10 ראו למשל: חיים ליפשיץ, רואה האורות (ירושלים: נזר דוד, תשנ"ה), רלו-רלח.
11 ראו למשל: שיחות הרב צבי יהודה ה' (בית אל: ספריית חוה, תשס"ה), 405.
12 משה אישון, "במערכות החיים הדתיים במדינת ישראל," אור המזרח כג (תשל"ד): 143.
13 לפרשנויות נוספות לגישת הרב צבי יהודה ראו: שמחה רז, משמיע ישועה (מרכז שפירא: הוצאת אור עציון, תש"ע), 129, 287; הרב זלמן מלמד, לנתיבות רבנו.(בית אל: הוצאת הישיבה, ללא תאריך), 22-19.
14 ראו בפירושו של הרב אבינר לספר אורות, אורות התחיה א, (בית אל: ספריית חוה, תשע"א), הע' 565 בעמ' 231-230; שם, ג, 87, 290-289. השוו: הרב שלמה אבינר, טל חרמון (בת אל: ספריית חוה, תשס"ז), 250, 408, 430.
15 הרב יהודה עמיטל, "משמעותה הדתית של מדינת ישראל," בתוך: כלביא שכן (מרכז שפירא: המכון התורני אור עציון, תשס"ג), 315-309.
16 על החשיבות שבבחינת מכלול תורתו כדי להבין את שיטתו עד תומה, ראו: הרב נריה גוטל, "קוים למשנתו השלימה של רבנו," בתוך: הרב א. י שריר (עורך), גאון בתורה ובמדות (ירושלים: ארז, תשנ"ט), 221-197.
17 הרב שאול ישראלי, דבר לדור (ירושלים: ארז, תשס"ה), טו-יז.
18 שם, יג-יד.
19 הרב שאול ישראלי, "עלים ואשכולות – עצמאות ע"י פורקי עול," בתוך: הרב א. י שריר (עורך) הרבנות והמדינה (ירושלים: מוסד הרב קוק, מהדורה מורחבת – תשע"ה), 291-289.
20 דבר לדור, כ.
21 שם, לד.
22 הרב שאול ישראלי, זה היום עשה ה', (ירושלים: מוסד הרב קוק, מהדורה שלישית מורחבת-תשע"ד), מג.
23 שם, מה.
24 שם.
25 זה היום עשה ה', מח.
26 שם, מט.
27 שם, כט.
28 מובאים תחת הכותרת: "לתקן עולם במלכות ש-די – המדינה בעמים ובישראל," בתוך: הרב א. י שריר (עורך) הרבנות והמדינה (ירושלים: מוסד הרב קוק, מהדורה מורחבת – תשע"ה), 280-277.
29 על שיטות למיון משטרים ראו: בנימין אקצין, תורת המשטרים (ירושלים: אקדמון, תשכ"ח), 428-422.
30 הרב שאול ישראלי, "פקד יפקוד אלקים אתכם," בתוך: הרב א. י שריר (עורך) הרבנות והמדינה (ירושלים: מוסד הרב קוק, מהדורה מורחבת – תשע"ה), 270-269.
31 הרב שאול ישראלי, "מדינה ועצמאות באורו של מרן הרב קוק זצ"ל," בתוך: שם, 274-271.
32 זה היום עשה ה', נא-נב.
33 הרב שאול ישראלי, "לאלתר - לגאולה," בתוך: הרב א. י שריר (עורך) הרבנות והמדינה (ירושלים: מוסד הרב קוק, מהדורה מורחבת – תשע"ה), 299-297.
34 זה היום עשה ה', נח.
35 שם, נט.
36 שם.
37 שם, סו.
38 שם, סח.
39 שם, ס.
40 שם, עח-עט.
41 שם, פ.
42 שם, פד.
43 שם, עו-עז.
44 שם, קיז-קיח.
45 הרב שאול ישראלי, "עם הקובץ," בתוך: הרב שאול ישראלי (עורך), התורה והמדינה, קובץ א' (ניסן תש"ט): ו-ז
46 יצחק רונס, "משנתו ההלכתית של הרב שאול ישראלי" (דיסרטציה, אוניברסיטת בר אילן, תשע"ב), 21. על הפולמוס אודות הקמת הסנהדרין ראו: אשר כהן, הטלית והדגל (ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשנ"ח), 71-56.
47 הרב שאול ישראלי, "עם הקובץ," בתוך: הרב שאול ישראלי (עורך), התורה והמדינה, קובץ ב' (אייר תש"י), ה.
48 שם.
49 שם.
50 שם.
51 מצוטט בגאון בתורה ובמדות, 281-280.
52 שם, 283.
53 זה היום עשה ה', עא.
54 שם, פז.
55 שם, צב.
56 שם, פה.
57 שם, קז.
58 שם, צה.
ד"ר אורי בגנו
