According to Din Torah girls don't inherit. [In the olden days the men were in control of the money and their job was to take care of the females]. Today there is very often a big "balagan" ["mess" in Polish] when someone dies and the daughters insist on a portion of the inheritance. Many a family has broken up over an inheritance. People are usually at their worst when it comes to money.
From Halacha yomit:
Question: Since according to the Torah’s laws, a man’s daughters do not inherit any of his possessions after his passing when the deceased has sons whereas according to civil law in most modern countries, daughters inherit equally alongside sons, when the sons wish to collect the inheritance, they are forced to request that their sisters sign a release of the inheritance on their behalf. Are the brothers halachically able to obligate their sisters to sign this waiver or may the sisters request monetary compensation for their signature on this waiver?
Answer: This issue is subject to a great disagreement among the Poskim; a tremendous amount has been written on this topic and many of the difficult rationale cannot be discussed in the forum of this Halacha. We will merely discuss the general aspects of this disagreement and the final halachic conclusion.
Forcing One Against Behavior of Sedom
The Gemara (Baba Batra 12b) states that “we force against behavior of Sedom” which means that in any situation where one does not lose anything by benefitting another, we force the individual to benefit the other party. For instance, if two brothers, Reuven and Shimon, wish to split a plot of land that they jointly owned beforehand and both parts of the land are equal in quality and the like such that there is no reason for one of them to favor one part of the land over the other, and Reuven’s field borders this land on one side and he therefore requests from Shimon that he give him that part of the land which already borders his own so that he will now have a more continuous plot of land, the Gemara state that Shimon is forced to comply with Reuven’s request for Reuven benefits from receiving the part that borders his field and Shimon has no priority for one part of the land over the other. Thus, we “force against behavior of Sedom” and Shimon cannot prevent his brother from receiving the part of the land that benefits him.
Based on this, it would seem regarding our case that since daughters do not inherit their father’s estate according to Torah law (when there are sons), a daughter should be forced not to behave like Sedom and sign the release so that her brothers can execute collection of their deceased parents’ estate. Many great Poskim rule likewise, including Rabbeinu Yosef Tarani (son of Rabbeinu Moshe Tarani, friend and colleague of Maran Ha’Shulchan Aruch) who rules that the daughter is obligated to sign the waiver because of the law of “returning a lost object”, for the inheritance is considered “lost” by the sons since they cannot collect it without their sister’s signature.
The Opinion of Rabbeinu Yechiel Bassan
On the other hand, Rabbeinu Yechiel Bassan (one of the foremost Poskim who lived in Turkey approximately four-hundred years ago) disagrees with the opinion of Rabbeinu Yosef Tarani and writes that the daughter may request compensation for her signature on the inheritance waiver. Rabbeinu Aharon Alfandari explains that this means that the daughter may request approximately ten percent of the amount she would have received from her share of the inheritance as compensation for her signature. Thus, if there are five brothers and sisters in all, the daughters may request the amount of two percent of the estate as compensation for their signature (this applies only when there is no firstborn son who collects a double-portion of the inheritance).
Similarly, Hagaon Harav Chaim Palagi (one of the foremost Poskim who lived in Turkey approximately two-hundred years ago) writes that the custom in the city of Istanbul is to obligate the brothers to pay their sisters ten percent of the amount they would have received from the inheritance in order for them to sign the waiver. This was the agreement reached by the entire Jewish community of Istanbul based on the rulings of Rabbeinu Yechiel Bassan and Rabbeinu Aharon Alfandari.
Halachically speaking, although many Poskim do rule in accordance with the opinion of Rabbeinu Yosef Tarani that the daughter may not demand payment for her signature on the release and the Halacha should have followed this opinion since they are the majority, nevertheless, Maran Rabbeinu Ovadia Yosef zt”l rules that since the daughters are considered to be “holding on” to the inheritance (since they can prevent the collection of the estate) they do indeed have the right to demand payment for their signatures on this waiver in accordance with the ruling of Rabbeinu Yechiel Bassan.
Being Intelligent
Nevertheless, we must point out that one should act intelligently and it is therefore an age-old custom among many that while the father is still alive, he drafts a document referred to by Halacha as “Chatzi-Zachar” (which cannot delve into deeply at this point) for his daughters thus entitling them to a portion of his estate. One who wishes to do so should consult with a prominent Torah scholar who is an expert in these matters in order to seek guidance regarding the correct drafting of this document and the process of transferring a portion of one’s estate to one’s daughters. This is especially a worthy thing to do if one sees that one’s daughter has built her household on the tenets of Torah and Mitzvot observance and her family is going through a difficult financial time in which case it is a Mitzvah to help one’s daughter and son-in-law to continue in their service of Hashem with some financial respite.
Summary: If a daughter so wishes, she may demand financial compensation from her brothers of up to ten percent of the portion of the inheritance she would have received according to civil law for her signature on the inheritance waiver. If she signs the release without requesting compensation, she is especially praiseworthy. Similarly, if the brothers wish, they may transfer a portion of their father’s estate to their sisters.
Here is a teshuva from Chacham Ovadiah where he prohibits going to secular courts in order to get a portion of the inheritance. This includes Israeli courts, because they too are secular.
שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן סה
שאלה: בהיות וידוע שלפי דין תורה אין הבנות יורשות את אביהן במקום שיש בנים, וזאת בניגוד לחוק המדינה שעל פיו דנים בבתי המשפט החילוניים שהבנות יורשות בשוה עם הבנים, האם מותר לפי ההלכה לבנות לתבוע חלקן בירושה בבית משפט חילוני, ולקבל צו ירושה בהתאם לחוק, בהסתמך על מאמר חז"ל דינא דמלכותא דינא?
תשובה: הנה בעיקר מה שאמרו חז"ל (בנדרים כ"ח ע"א ובבא קמא קי"ג ע"ב) דינא דמלכותא דינא, דעת רבים מגדולי הפוסקים שזהו רק בדברים שיש בהם תועלת למלכות עצמה, כגון בעניני מסים וארנוניות וכדומה, אבל בדברים שבין אדם לחבירו לא נאמר כלל זה. והמקור לזה במסכת גיטין (דף י' ע"ב) במשנה, כל השטרות העולים בערכאות של גוים, אף על פי שחותמיהם גוים, כשרים, חוץ מגיטי נשים. ובגמרא הקשו, בשלמא שטרי מכר כשרים, משום שמשעת מתן מעות מהקונה למוכר קנה, שהרי הקרקע נקנה בכסף (קידושין כ"ו ע"א), ואין השטר אלא לראיה בעלמא, ולא נחשדו הערכאות לשקר. אבל שטרי מתנות מה יועילו, הרי הם כחרס בעלמא. ותירץ שמואל, דינא דמלכותא דינא, ואף שטרי מתנות יש להם תוקף חוקי מדין המלכות. והגמרא מתרצת, תני חוץ מכגיטי נשים, כלומר, כל שטרות שהם כגיטי נשים שעל ידי השטר הדבר נגמר, ובכלל זה שטרי מתנות, פסולים. והרמב"ם (בפרק כ"ז מהלכות מלוה ולוה הלכה א') כתב, כל השטרות שחותמיהם גוים, ונעשו בערכאות שלהם, הרי אלו פסולים, חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב וכו', אבל שטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות הרי הם כחרס. וכתב המגיד משנה, שדעת הרמב"ם ורוב הגאונים לפסוק כתירוץ השני של הגמרא, שכל שטר שהוא גומר הדבר כגט, אינו מועיל כלל. ואף על פי שכתב רבינו בפרק ה' מהלכות גזילה ואבידה, דינא דמלכותא דינא, זהו רק בדבר שהוא לתועלת המלכות בעניני המסים וארנוניות והמכס, אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין כלל. ע"ש. ובחידושי הרשב"א לגיטין (דף י' ע"ב) כתב, שמצא להרי"ף בתשובה שפסק גם כן כאמור. ע"ש. וכן כתב בעל התרומות (שער מ"ו חלק ח' סימן ה') וזו לשונו: ואני קבלתי מרבותי שקבלו מדעת חכמי הצרפתים שלא נאמר דינא דמלכותא דינא כי אם בדברים שהם עסקי המלך, כגון עניני הדרכים והמכס והטסקא והמסים שלו, אבל בעסק שבין אדם לחבירו לא אמרו חכמים על זה דינא דמלכותא דינא. ע"ש. וכן הובא בשו"ת מהר"י קולון (סימן ס"ו). ע"ש. וכן פסק בשו"ת מהר"י קולון (סימן קפ"ז), שלא אמרו דינא דמלכותא דינא אלא לענין מסים וארנוניות, אבל בדברים שבין אדם לחבירו פשוט מאוד שאין לומר כן, שאם כן בטלת כל דיני התורה ח"ו. ע"ש. וכן כתב רבינו ישעיה אחרון ז"ל בשלטי הגבורים פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ה ע"א). ע"ש. ועיין עוד בשו"ת הריב"ש (סימן ר"ג) שכתב להסביר דעת הרמב"ם שפוסק כלישנא בתרא בגיטין (דף י' ע"ב), וכנ"ל. וכן כתב בשו"ת הרדב"ז חלק ב' בלשונות הרמב"ם (סימן רי"ט) בדעת הרמב"ם. וכן העלה מרן אבקת רוכל (סימן פ"א). וכן פסק להלכה מרן בשלחן ערוך חשן משפט (סימן ס"ח סעיף א') כדעת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל. (וראה עוד בזה בשו"ת לחם רב סימן קנ"ז).
אמנם בחידושי הרמב"ן (בבא בתרא נ"ה ע"א) הביא שיטת הרמב"ם הנ"ל, ודחאה, והעלה שגם בדברים שאין בהם תועלת למלכות, יש לומר בהם דינא דמלכותא דינא, כל היכא דאיכא הורמנא דמלכא. ע"ש. וכן דעת הרשב"א בחידושיו לגיטין (דף י' ע"ב). וכן פסק עוד בשו"ת הרשב"א (חלק ג' סוף סימן ס"ג, וחלק ה' סימן קצ"ח). בדעת הרשב"א איכא עקולי ופשורי, שאף על פי שבחידושי הרשב"א לגיטין (י' ע"ב) דחה שיטת הרמב"ם, וכן פסק בתשובות הנ"ל, מכל מקום בתשובת הרשב"א חלק ב' (סימן ב') כתב, ומה שטען ששטר הרשאה כשר משום דינא דמלכותא דינא, אף על פי שיש מקצת מהגדולים שסוברים כן, מכל מקום אין דעתי נוטה לזה, אלא כלישנא בתרא שמתרץ חוץ מכגיטי נשים. וכן דעת הרי"ף. ע"כ. והעתיק תשובה זו מרן הבית יוסף בחשן משפט (סימן ס"ח מחודש ח'). וכבר העירו האחרונים על סתירת דברי הרשב"א בזה. עיין בהגהות דרישה ופרישה ריש סימן ס"ח, ובערך השלחן שם סק"ו. וצ"ע. וכן הסכימו המאירי והר"ן גיטין שם. וכן דעת הרא"ש בפסקיו שם. וראה עוד בשו"ת התשב"ץ חלק א' (סימן קנ"ח), ובשו"ת הריב"ש (סימן קמ"ב ור"ג). ובספר ים של שלמה (גיטין פרק א' סימן כ"ב). ובשו"ת נחפה בכסף ח"ב (חלק חו"מ סי' ב, דף נ"ב ע"ב). וכן פסק הרמ"א בהגה חשן משפט (סימן ס"ח סעיף א') כדעת הרמב"ן וסיעתו. אלא שאנו אין לנו אלא דברי הרי"ף והרמב"ם וסיעתם ומרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו ופסקיו לכל אשר יאמר כי הוא זה. (וראה בשו"ת הרשב"ץ חלק א' סוף סימן ס"ב, שבכל מקום שמתנהגים על פי פסקי הרמב"ם יש לפסול שטר מודעא שנעשה בערכאות של גוים, כיון שאין בזה תועלת למלכות. ע"ש). אולם הדבר ברור שגם לדעת הרמב"ן וסיעתו, זהו רק בדינים שאינם סותרים את דיני התורה שלנו, וכמו שכתב המאירי (בבא קמא קי"ג ע"ב סוף עמוד שכ"א): כל מה שביארנו בדין המלכות שאצלינו הוא דין גמור, זהו בחוקים שחקק לתועלת שלו או לתועלת נכסיו וכו', ואסור לגזלו או לעבור על מה שתיקן, שכך ראוי לו מצד מלכותו, וכמו שאמרו (בסנהדרין כ' ע"ב) כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו, וזהו שאמרו דינא דמלכותא דינא, ולא אמרו דינא דמלכא, כלומר דוקא דינים הראויים לו מצד המלכות, אבל מה שמחדש חוקים ודינים שהאומות מחזיקות בהם מכח תורת ספריהם ונימוסי חכמיהם הקדומים, כנגד הדינים שלנו, אינם בכלל זה, שאם כן כל דיני ישראל בטלים הם, וכגון מה שהגוים מוציאים ממון על פי עד אחד וכו'. עכת"ד. ומכל שכן בדיני ירושות, וכמו שאמרו בבבא בתרא (קט"ו ע"ב) כל האומר תירש הבית אפילו עם בת הבן, אפילו הוא נשיא שבישראל אין שומעים לו, שאינם אלא מעשה צדוקים. צא ולמד ממה שכתב בתשובת הרשב"א שהובאה בבית יוסף חשן משפט (סימן כ"ו), אודות מה שנשאל, בדבר מי שמתה בתו הנשואה, ותבע את חתנו בערכאות להחזיר לו הנדוניא של בתו, בטענה שאף על פי שבדיני ישראל הבעל יורש את אשתו, מכל מקום כיון שהכל יודעים שבמקום ההוא נוהגים לדון בדיני עכו"ם, כל הנושא אשה כאילו התנה במפורש להחזיר הנדוניא. והשיב, שחלילה לנהוג כמשפטי הגוים, ואפילו שני הצדדים מסכימים לכך, שהרי על זה הזהירה התורה, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ולא לפני עכו"ם (גיטין פ"ח ע"ב), וכל הסומך לומר שהדבר מותר משום דקיימא לן דינא דמלכותא דינא, הרי הוא טועה, וגזלן הוא, וחס וחלילה לעם קדוש ללכת בדרכי הגוים ומשפטיהם, ועושה אלה מפיל חומות התורה והדת, ועתה אם יוסיפו לחטוא לעקור דיני נחלות של תורתינו הקדושה ולסמוך על משענת קנה רצוץ בטענה זו, הרי הם כאילו עוקרים כל דיני התורה השלימה, לאמר מה לנו לספרי הקודש שחיברו לנו רבינו הקדוש ולאחריו רבותינו האמוראים רבינא ורב אשי, וילמדו את בניהם דיני העכו"ם, ויבנו להם במות בבית מדרשי העכו"ם, חלילה, לא תהא כזאת בישראל, פן תחגור התורה שק עליהם. ע"כ. וכן פסק הרמ"א בהגה חשן משפט (סימן שס"ט סעיף י"א), והוסיף: משום דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא על כל פנים לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עכו"ם, שאם כן בטלו כל דיני ישראל. והעיר הסמ"ע, שבדרכי משה הביא לשון הרשב"א קצת בסגנון אחר: דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במה שהוא מדיני המלוכה, אבל דינים שדנים בערכאות, אין אלו ממשפטי המלוכה, אלא הערכאות דנים כן מעצמם כמו שמצאו בספרי שופטיהם. ואם אין אתה אומר כן בטלת ח"ו כל דיני ישראל. והוסיף הסמ"ע, שאפילו אם גזר המלך בפירוש ללכת אחר דיני הערכאות אין על דייני ישראל לשמוע לו, כיון שאינם מחוקי המלוכה. ע"ש. וזו לשון רבי מרדכי יפה בספר הלבוש (שם סעיף י"א), שלא אמרו דינא דמלכותא דינא אלא בדבר שיש לו הנאה למלך או שהוא לתיקון בני מדינתו בעניני משא ומתן שביניהם, אבל בשאר דינים המפורשים אצלינו, כגון שהם מכשירים עד אחד וקרוב ואשה ופסול, ואפילו אב על בנו ואח על אחיו, כולם כשרים בדיניהם, פשוט מאוד שאנו לא נדון כמותם, אם כן בטלו כל דיני התורה. (וסיים בענין ירושה, כמו שכתב הרשב"א הנ"ל). וכן פסק בשו"ת מהרימ"ט חלק א' (סימן ז'). ע"ש. וכן כתב כיוצא בזה השפתי כהן חשן משפט (סימן ע"ג ס"ק לו ול"ט), שאפילו לדעת הרמב"ן וסיעתו שאומרים דינא דמלכותא דינא גם בדברים שאין בהם תועלת למלך, זהו רק בדברים שאין דינם מפורש אצלינו, אבל בדינים המפורשים אצלינו, וחוק המלכות מנוגד לדין התורה, כגון מה שמקבלים בדיניהם עד אחד וקרוב ואשה ופסול בדברים שבין אדם לחבירו, חס וחלילה לדון כדיניהם נגד דין תורתינו הקדושה, ולא יעשה כן בישראל, וכמו שפסק כן להדיא בשו"ת הרמב"ן בשם הראב"ד. והביאו בעל התרומות (שער מ"ט). עכת"ד. וכן פסק הגאון רבי אברהם חיים רודריגז בשו"ת ארח לצדיק (חלק חו"מ סימן א'). ע"ש. וראה עוד בשו"ת הר"ן (סוף סימן ע"ג). ובשו"ת עדות ביעקב (סימן ע"ב דף רי"ד ע"ד). ע"ש.
ועינא דשפיר חזי בשו"ת מהרשד"ם (חלק אבן העזר סימן קל"א), שהעלה שאיסור חמור הוא ללכת לדון בערכאות של גוים, ובפרט בדיני נחלות וירושות שדתיהם שונות מדין התורה הקדושה. ונודע מה שכתב הרמב"ם (בפרק כ"ו מהלכות סנהדרין הלכה ז'): כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהם, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע, וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ולא לפני עכו"ם. (וכן פסק מרן בשלחן ערוך חשן משפט סימן כ"ו סעיף א'). ונוסף על כך יש הסכמה בחרם גמור בכל אלות הברית מכל גאוני ישראל, רבני צפת ורבני קושטא ורבני סאלוניקי, לבל יהין שום בר ישראל לתבוע בערכאות בדיני ירושות וכתובה. עכת"ד. וכן כתב בשו"ת דברי ריבות (סימן קכ"ב). ע"ש. ועיין עוד בשו"ת הרשב"ץ חלק ב' (סימן ר"צ) שכתב, דבר ברור הוא שאסור לדון בערכאות של גוים אפילו בדין שדיניהם כדיננו, וזהו איסור תורה, כמבואר בגיטין (פ"ח ע"ב) לפניהם ולא לפני עכו"ם. ואפילו קבלו עליהם שני בעלי הדין אסור להם לדון בערכאות שלהם כלל, וכמו שכתב הרמב"ן (ריש פרשת משפטים). ואף תינוקות של בית רבן יודעים מה שפירש רש"י (ר"פ משפטים), שאפילו אם ידעת בדין אחד שהערכאות דנים כדיני ישראל אל תביאהו אליהם, שכל המביא דיני ישראל לפני עכו"ם מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה שלהם להחשיבם, שנאמר כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים הוא עדות לעילוי יראתם. וכל זה הוא אפילו כשדיניהם כדיננו, אבל כשדיניהם אינו כדיננו הדבר פשוט שהדן לפניהם הרי הוא גזלן ופסול לעדות, ואם קידש אשה באותו ממון שנטל בדיניהם אינה מקודשת, וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו. וכמו שכתב הרמב"ם (הנ"ל). עכת"ד. וראה עוד בשו"ת מכתם לדוד פארדו (סימן ל"ו), ובשו"ת יוסף אומץ (סימן ה'), ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (חלק חשן משפט סימן קי"ד), ובשו"ת דברי חיים חלק ב' (חלק חשן משפט סימן ג'), ובשו"ת ברכת יוסף (חלק חשן משפט סימן כ"ב). ע"ש.
גם הלום ראיתי למרן החיד"א בספר טוב עין (סימן י"ז אות ד'), שנשאל אודות מי שרצה לדון בערכאות בדיני ירושה, ובא בטענה של דינא דמלכותא דינא. והשיב, שומו שמים על זאת, שהרי פסק הרשב"א בתשובה, שאין הלכה זו שייכת בדיני ירושות ונחלות, גם בלאו הכי לא שייך לומר דינא דמלכותא דינא אלא כשהמלך גוזר על כל בני מדינתו וכופה עליהם לקיים גזירתו, ואם לא יקיימו ריב לו עמהם, מה שאין כן בנידון דידן שבודאי אין המלכות מקפדת אם נדון כפי חוקי תורתינו. וכן כתב הבית יוסף בחשן משפט (סוף סימן שס"ט) בשם רבינו יעקב ישראל, שכל שאין המלכות מקפדת ומכריחה לדון על פי חוקותיהם, אין דיניהם דין אצלינו, ולא שייך בזה דינא דמלכותא דינא. ע"ש. (ועיין עוד בשו"ת הרשב"ץ חלק ב' סימן ר"צ הנ"ל). עכת"ד. והגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת חקקי לב חלק ב' (חלק חשן משפט סימן א' דף ד' ע"ב) האריך בחומרת האיסור לדון לפני ערכאות, והעלה שאפילו צוה עליו אביו לדון בערכאות, לא ישמע לו, שהרי הוא כאומר לו לעבור על דברי תורה. וראה עוד בספרו חקות החיים (סימן א דף ד' ע"ב והלאה) ע"ש. ובאמת שאפילו במקום שנהגו להתדיין בזה אצל הערכאות, מנהג כזה אותיות גהנם הוא. ואין לסמוך עליו כלל, וכמו שאמרו במסכת ראש השנה (דף טו ע"ב) כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו. וכן כתב בספר אחר משפט (סימן כ"ו). ע"ש. וראה עוד בשו"ת כפי אהרן עזריאל (חלק חשן משפט סימן י"ד), ובשו"ת רב פעלים חלק ב' (חלק אבן העזר סימן ט"ז). ע"ש.
ודע כי אף על פי שהסמכות החוקית כיום מטעם הממשלה לדון בדיני ממונות ונחלות היא לבתי המשפט החילוניים, והשופטים שם יהודים הם, עם כל זה ברור כי לפי דין תורתינו הקדושה התובע את חבירו בבתי המשפט שלהם גדול עונו מנשוא, והוא בכלל מה שפסקו הרמב"ם (בפרק כ"ו מהלכות סנהדרין הלכה ז'), והטור והשלחן ערוך חשן משפט (סימן כ"ו סעיף א'): שכל הדן בערכאות שלהם הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו. כי מלבד שהשופטים אינם יודעים כלל בדיני התורה לשפוט בין איש לרעהו על פי החשן משפט והפוסקים, וכבר אמרו חז"ל (גיטין פ"ח ע"ב): לפניהם, ולא לפני עכו"ם, ולא לפני הדיוטות, ועוד שהדבר ידוע ומפורסם שהם דנים על פי חוקות העכו"ם, וגם מכשירים לעדות עד אחד וקרוב ואשה ופסול, ורבים מהם בעצמם פסולים לדון לפי ההלכה. ולא אכחד כי שמעתי דיבת רבים התועים מדרך השכל המתחכמים לומר שמכיון שכעת השופטים יהודים, והממשלה העניקה להם סמכות לדון ולשפוט בדיני ממונות וירושות, דינא דמלכותא דינא, וחושבים שהותרה הרצועה להתדיין בפניהם. אולם הבל יפצה פיהם. ולו חכמו ישכילו זאת, שאדרבה היא הנותנת לחומרת הדבר, שהואיל והשופטים יהודים הם ומושבעים מהר סיני לשפוט על פי התורה (אם בכלל ראויים הם לדון ולשפוט), ואילו הם עזבו מקור מים חיים, התלמוד והפוסקים, לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים, ודנים על פי חוקות הגוים ושופטיהם וספרי החוקים שלהם, הרי המכשלה גדולה שבעתיים מאשר להתדיין בפני שופטים גוים אשר לא נצטוו מעולם לדון על פי התורה שלנו, שאף על פי שבני נח נצטוו על הדינים, (וראה בדברי הרמב"ם סוף פרק ט' מהלכות מלכים, ובדברי הרמב"ן פרשת וישלח בענין שכם), מכל מקום יכולים לדון לפי שכל אנושי ולפי ראות עיניהם, ואינם חייבים לדון בדיני התורה לפרטיהם, וכמו שמוכח מדברי הרמב"ם (הלכות נחלות פרק ו' הלכה ט'). וכן העלה הגאון הנצי"ב בספר העמק שאלה (סימן ב' אות ג'). ע"ש. וראה עוד בשו"ת חלקת יואב (מהדורא תנינא סוף סימן י"ד). ואף על פי כן איסור חמור ביותר לישראל לדון אצלם, קל וחומר לשופטים יהודים כאלה, שהם מוזהרים ומושבעים מהר סיני לדון רק על פי התורה, והם פנו עורף אליה, ותחת לשפוט על פי חוקי התורה, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דנים הם על פי חוקי העותומני והמנדטורי, בבחינת ושפחה כי תירש גבירתה, וילכו אחרי ההבל ויהבלו, ועל ידי כך מייקרים ומחשיבים את משפטי הגוים עובדי אלילים, ונותנים כבוד ועילוי לאליליהם, וכמו שפירש רש"י (ריש פרשת משפטים), על אחת כמה וכמה שהדבר אסור בהחלט, והמתדיינים בפניהם עוברים גם על לפני עור לא תתן מכשול. ולכן עורך דין ירא שמים שנדרש לייצג בבית המשפט אדם שתובע ממון מחבירו, לפי ההלכה חייב להימנע מכך, שהרי הוא מסייע בידי עוברי עבירה, ואינו יכול לבוא בטענה שהוא רק עושה בשליחות התובע, והקולר תלוי בצוארו, זה אינו, כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ואין שליח לדבר עבירה. (ועיין בחשן משפט סימן ל"ב סעיף ב' ובשפתי כהן ובאחרונים שם). אבל לייצג נתבע שנאנס לבוא לבית המשפט מצד שהתובע סרב להתדיין בדין תורה, וכופה את הנתבע להתדיין בבית המשפט, מותר לעורך דין לייצגו להציל עשוק מיד עושקו. ואם נדרש להופיע בערכאות לקבלת צו ירושה, חייב להימנע, ויפנה אותם לבית הדין הרבני לקבלת הצו.
וכן בקודש חזיתיה להגאון אביר הרועים מהרצ"פ פראנק זצ"ל, בתשובה שהשיב לעורך דין דתי אחד, אשר השתומם לשמוע שרבה של ירושלים דן את בתי המשפט החילוניים במדינת ישראל לערכאות, וכתב בין השאר: שכאשר נתבונן בטעם האיסור לדון בערכאות של גוים, שהוא מפני שהדן בפניהם הוא מייקר שם אליליהם להחשיבם, שנאמר ואויבינו פלילים, שכשאויבינו פלילים זהו עדות לעילוי יראתם, כמו שפירש רש"י בפרשת משפטים. ולפיכך הדן בפניהם הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה, כדברי הרמב"ם והשלחן ערוך, ואם כן מטעם זה עצמו גם יהודי ששופט על פי חוקותיהם, בודאי שהוא גרוע יותר מגוי, שהגוי לא נצטווה לשפוט דוקא על פי דת ישראל, אבל יהודי זה שמצווה לדון על פי התורה, והוא מתנכר אליה ודן על פי המג'לה של העותומנים ושאר חוקי אומות העולם, שעליהם נאמר יוצר עמל עלי חוק, יגודו על נפש צדיק ודם נקי ירשיעו, הרי הוא רשע ומרים יד בתורת משה, וכדברי הרשב"א הרי הוא הורס חומות הדת ועוקר ממנה שורש וענף והתורה מידו תבקש, והוא הדין למי שהולך להתדיין בפניו. וצר לנו מאוד שחוקים אלה אימצה הממשלה וכן הכנסת, לדון בהם במדינת ישראל, ואין לך עלבון לתורה ולנושאי דגלה יותר מזה, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, מהרה יבוא האדון אל ביתו וישיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה. (התשובה הנ"ל נדפסה במילואה בחוברת בשעריך ירושלים, חודש שבט תש"ל. וכן בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ב סימן פ"ב, ובקובץ משואה לדור עמוד קי"ד). גם הגאון מופת הדור החזון איש זצ"ל (סנהדרין סימן ט"ו אות ד') כתב: שהדבר ברור שאין שום נפקא מינה בין הדן בפני עכו"ם, לבין הבא לדון אצל שופט יהודי הדן על פי חוקים זרים שבדו אומות העולם, ואדרבה הדבר יותר מגונה ששופטים יהודים המירו את משפטי ה' ותורתו הקדושה למשפטי ההבל של הגוים, ואפילו אם יסכימו כל בני העיר על זה, אין שום ממש בהסכמתם, (עיין רמב"ן ריש פרשת משפטים), ומשפטם חמס עושק וגזל, ומרימים יד בתורת משה. (וכן הובא בספר אז נדברו חלק ג' עמוד ק"ס. וע"ש). והגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, מרא דארעא דישראל, כתב (במאמר שהובא בספר התורה והמדינה כרך ז' עמודים ט' - י'), שכעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהלה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גוים, כי המבלי אין אלקים בישראל וכו' ח"ו. ומוכח מדברי הרשב"ץ (חלק ב' סימן ר"צ), שגם הדנים בערכאות של מוסלמים שאינם עובדי עבודה זרה, הרי הם בכלל מה שאמרו לפניהם ולא לפני עכו"ם, שכיון שאינם מכירים בחוקי התורה, וטוענים שכבר פקע תוקף דת משה, ולכן דנים הם על פי משפטי נביאי השקר שלהם, ההולך לדון בפניהם הרי הוא כבועט בתורת אלקים חיים כפי שקבלנו מדורי דורות עד משה רבינו, ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן וכו'. עכת"ד. וכן האריך בזה הגאון רבי יחזקאל סרנא באגרת שנדפסה בקובץ אחר תאסף (עמוד תש"ה). ע"ש. וכבר אמרו חז"ל (שבת קל"ט ע"א) כל פורענות הבאה על ישראל צא ובדוק בשופטי ישראל וכו'. ע"ש. ואנו רואים לצערינו כמה קשה המצב הבטחוני והכלכלי כיום, שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו. עד יערה עלינו רוח ממרום, ומלאה הארץ דעה את ה'.
בסיכום: לפי ההלכה על פי תורתינו הקדושה אשר היא חיינו ואורך ימינו, ודבריה נר לרגלינו ואור לנתיבותינו, אסור בהחלט לדון בדיני ירושות ונחלות וכן בדיני ממונות אלא על פי התורה שהיא נצחית ולא תשתנה בשום זמן ח"ו, שנאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. (וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה ז'). ולכן איסור חמור הוא להתדיין בכל הדינים האלה בפני ערכאות ששופטים לפי חוקות הגוים, אשר עליהם נאמר ומשפטים בל ידעום. ואין כל הבדל בזה בין כשהשופטים גוים, לבין כשהשופטים יהודים הדנים על פי חוקות הגוים, שלא כדין התורה. ואם הבנים רוצים לוותר מחלקם לטובת הבנות כדי שיטלו עמהם בירושה, יגשו אל בית הדין הרבני אשר בשער מקומם, ויקנו מידם בקנין גמור ושלם, או באגב, (כגון מטבע שאינו נקנה בחליפין), באופן המועיל על פי דין תורה. וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.
