אאמו"ר הכ"מ היה תלמיד ישיבת פוניבז'. ונמשך לדמותו של הרבי זצ"ל.
מדי פעם היה נוסע לשבת ומביא עמו עוד בחורים.
דומני שלפעמים הרבי היה אומר לו להשתדל להביא את פלוני או אלמוני.
שבת אחת אבא שם לב שאת הבחורים שהוא הביא הרבי מקרב בכל מיני קירובים, ואותו עצמו לא כל כך.
כמובן שלרבי היו כל מיני שיקולים, ומי בא בסוד קדושים.
אבל הוא לא הרגיש נעים עם זה והחל לשקול בדעתו להפסיק לנסוע.
כדי "להרגיע" את עצמו הוא החל לחשוב מה בעצם הוא מוצא כאן...
מה רואים בבירור, וכו' וכו', ובתוך מחשבותיו חשב כל הזמן, וכי מדוע עליו להתאמץ כל כך לנסוע ולהתכופף, "וכי כל כך קשה להיות רבי"?
משום מה כל השבת המשפט הזה ניקר בו.
במוצ"ש, כשבא להיפרד (געזייגענן), הביט בו הרבי זצ"ל ואמר לו בזה הלשון "וכי באמת אתה חושב שכל כך קל להיות רבי?"
(מיינסט טאקע ס'איז אזוי גרינג צו זיין א רבי).
אבא גמר בדעתו שבין אם זו רוה"ק גלויה ובין אם זו חכמת הנפש מופלגת, שם מקומו.
ואכן אבא דבק בו בכל נפשו.
