Saturday, August 23, 2025
Friday, August 22, 2025
Thursday, August 21, 2025
Reframing The Draft Debate
As an amateur Talmudist, I like to understand both sides of arguments.
The draft debate as I see it:
In the view of the pro-draft party [the vast majority of the country] there are not two sides. There is only one side. Charedim MUST serve. This is not opinion but fact. It is as debatable as the sky being blue or that fat people weigh more than skinny people or that black people are better athletes than white people.
But - in fact, it is NOT fact. It is based on a number of beliefs. Everything people believe is based on other beliefs they are usually not even conscious and aware of.
The beliefs:
1] Hashem doesn't want Yeshiva boys not serving. Maybe they are correct. Hashem doesn't engage in direct communication with me so I can't know for sure. But either do they know for sure. Many claim not even to believe in Hashem but that is also a [completely unprovable and unfounded] belief.
2] They believe that learning Torah and keeping mitzvos properly doesn't help us in our war effort. That is a belief that they can't prove.
3] They believe that in a Democratic society, it is OK to forcibly conscript people into the military. Again - a belief with which one can argue.
The Dati Leumi community agrees with the general, secular community on point one. They believe even more: That Hashem actively WANTS Yeshiva boys to serve. Point two some buy into and don't believe in the power of Torah and mitzvos [רח"ל!!] and some do believe in the power of Torah in mitzvos even at war. But they say that even though Torah and mitzvos help, it must go hand in hand with army service [as per the army of Dovid Hamelech etc. etc.]. Point three they agree with. They believe that it is perfectly legitimate in a free democratic society to forcibly conscript anyone you want.
The Charedi position is also based on a belief system:
1] Hashem wants Yeshiva boys in Yeshiva and not in the army. They can't prove it absolutely [b/c, frankly, there are sources that point in the opposite direction besides the sources that point in that direction] but they believe it.
2] Torah study is a critical part of the war effort. It helps no less and even more than RPG's. This is a belief based on many psukim in the Torah and Maamarei Chazal. It can't be denied - if one believes in Torah [which of course nebuch the secular do not nor do some in the Dati Leumi community].
3] They don't believe in a Democratic society. Their allegiance is to G-d and G-d alone.
So we see that even though people on both sides frame this as being a no-brainer [in favor of their side] it is not so simple. It is based on beliefs that neither on both sides can prove mathematically. I like to think that both sides mean well even though one side is obviously wrong [and I have my own opinions which side that is].
The Charedim say that this is Torah and understandably not negotiable. The other side feels that the Charedim are immoral. Thus we are in the midst of a verbal civil war which is escalating from day to day. This services our physical enemies and the spiritual כחות הרע which feed upon our divisiveness.
ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום!!!
אות
מילה אוֹת – המוכרת לכל ילד לפחות מכיתה א' – רגילה בלשוננו גם מחוץ ללוח הכתיבה. יש אות כבוד ואות הצטיינות, אות חיים ואות מצוקה, אות מורס ואות סִפְרָתִי (דיגיטלי), וגם אות ומופת. ומה הקשר בין כל אלה?
המשמעות היסודית של אוֹת היא סימן, ובייחוד סימן להיכר או לזיכרון. על קין נאמר: "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ" (בראשית ד, טו), ויש מפרשים שניתן סימן בגופו. מכאן נוצר בעברית החדשה הצירוף 'אות קין' לציון סימן גנאי הדבק באדם. גם הקשת בענן היא אות, כי היא מסמלת שלא יהיה עוד מבול: "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ… וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר" (בראשית ט, יג–טז).
השימוש באוֹת במשמעות 'סימן' נפוץ בצירופים כגון 'אות חיים' או 'נתן בו את אותותיו' (=הותיר בו את סימני השפעתו), וכן בצירופים הפותחים במילה לְאוֹת־, למשל: 'הוא הניע בראשו לאות הסכמה', 'הספר הוענק לה לאות תודה'. המשמעות היסודית של 'סימן' אף הולידה בעברית החדשה משמעויות מוגדרות יותר: סימן מוסכם המשמש להעברת מידע, כגון אותות מורס או עיבוד אותות במחשבים, וכן סמל המוענק לאדם לציון הישג או השתתפות במלחמה: אות הצטיינות, אות גבורה וכדומה.
בכמה מקומות בתנ"ך אוֹת הוא סימן ניסי המעיד על אמיתותו של דבר: "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת" (דברים יג, ב). מכאן קיבלה המילה אוֹת משמעות כללית של נס ופלא: "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים" (דברים כו, ח). בימינו 'באותות ובמופתים' פירושו 'בהוכחה ניצחת', ולעומתו אות ומופת (ביחיד) פירושו סמל ודוגמה.
מינה של המילה אוֹת במשמעות סימן או מופת הוא בעיקר זכר: "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן, וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן" (שמות ד, ח). צורת הרבים של אוֹת במשמעות זו היא אוֹתוֹת.
רק בלשון חכמים קיבלה המילה אוֹת את המשמעות של כל אחד מסימני האל"ף־בי"ת. ושני חידושים דקדוקיים חלו במילה במשמעות זו: (א) היא החלה לשמש גם כמילה ממין נקבה; (ב) לצד צורת הרבים אוֹתוֹת החלה לשמש צורת הרבים אוֹתִיּוֹת. בעברית בת ימינו התקבע לחלוטין הבידול בין אותיות האל"ף־בי"ת שמינן נקבה ובין האותות והמופתים שמינם זכר.
על אדם בור וחסר השכלה אומרים ש'אינו יודע צורת אות', ואילו על אדם משכיל במיוחד אומרים שהוא 'מבין באותיות הקטנות'. אותיות גדולות מאוד מכונות 'אותיות של קידוש לבנה' – על שם ברכת קידוש הלבנה הנדפסת באותיות גדולות שאפשר לקוראן לאור הירח. בדומה לכך אותיות קטנות מאוד מכונות 'אותיות (של) טל ומטר', על שם האותיות הקטנות בסידורים שבהן כתובות המילים 'ותן טל ומטר לברכה'. הצירוף 'אות באות', אחיו של 'מילה במילה', מציין העתקה מדויקת והבאת דברים ככתבם וכלשונם.
מן המילה אוֹת בשתי משמעויותיה נגזרו פעלים בבניין פיעל: הפועל אִיֵּת – קרא בקול את אותיותיה של מילה – הוא על פי צורתו הרגילה של הבניין (השוו: בִּשֵּׁל, סִפֵּר). לעומתו הפועל אוֹתֵת נוצר בדגם המיוחד לשורשים מגזרת ע"ו (כּוֹנֵן, קוֹמֵם) ולשורשים מגזרת הכפולים (סוֹבֵב, תּוֹפֵף). הפועל אוֹתֵת מציין העברה של מסר או סימן, ובתחבורה הוא נתייחד להפעלת האותות המהבהבים לציון פנייה. וכך מאותה המילה יש לנו שתי פעולות נבדלות לגמרי: אִיּוּת ואִיתוּת.
אוֹת – מילה קטנה המפליאה אותותיה.
כתבה: תמר קציר (כץ)
Charedi Identity
Charedim are amazing people [excuse the label. Labels are for cans and are close to meaningless. But for lack of a better term...]. They learn so much Torah and keep the mitzvos with true faithfulness. Also, the amount of chesed in Charedi communities is ASTOUNDING!!
The PROBLEM: The self identity [and public identification] of a Charedi is dressing a certain way, studying in certain types of institutions, living in certain neighborhoods and .... [more and more as time progresses] being against the draft.
In other words - all chitzoniyus.
"Charedi" SHOULD mean "filled with Ahavas Hashem, Yiras Hashem, Ahavas Torah, Ahavas Yisroel, Ahavas Eretz Yisroel, Middos Tovos, a smiling countenance, Dikduk Bi-mitzvos etc. etc." meaning - pnimuyus. A walking Kiddush Hashem. What Torah is REALLY all about.
So if one has קנאה תאוה כבוד כעס עצלות and other severe illnesses [such as stinginess which is a HUUUUGGEEE one that I witness again and again] of the soul [even if he secretly doesn't believe in G-d ח"ו!!] he would be called Charedi if he wears a black hat and avoids the draft [bonus for blocking streets in demonstration so that it takes people hours to get to their destinations and screams a lot while doing it]. But if he learns every available second, gives tons a tzdaka with a smile, is a baki in and keeps every word of the mishna brura and is loved by all - but wears three button colored shirts and a kippa that is not black then he is "modern".
ועל זה דוה לבנו ועל אלו חשכו עינינו.
Wednesday, August 20, 2025
טל של תחיה
ואריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר "נפשי יצאה בדברו". וכי מאחר שמדבור ראשון יצאה נשמתן, דיבור שני היאך קבלו. הוריד (הקב"ה) טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה".
סעיף החיים שהוא מחיה את העולם המוגבל עם מצריו וגבוליו הלחוצים, בהגלות האור של החיים, הבלתי גבולי, שהוא מקורו, שממנו יונק הסעיף המצומצם הזה את לשד חייו - לפי הערך של תוקף ההתגלות אשר להאור השרשי, הסעיף מתכנס הוא אל תוכו, מתבטל אליו, ואורו מתעמעם ומתכהה כנר לפני אבוקה. כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה הזיל את אור החיים העליונים, החיים השרשיים שממעל לכל גבול ומצר, תכלה וקצב, ומתוקף אורו, כהו המאורות הקטנים המוגבלים המחיים את הגוייות, במצבם המצומצם, ויצאה נשמתן של ישראל. מתגבורת החיים אשר לזיו הדיבור האלהי בעצמיות יסודו, נשאבו החיים הענפיים בתוך הנהרה הגדולה של אור החיים העליונים, הבלתי מצריים. אמנם באין חיים מוגבלים אין היסוד החי אשר להדיבור האלהי העומד להאחז בתכונת החיים הסעיפיים יכול להתגלות, וכי מאחר שבדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני היאך קבלו. אמנם מהיסוד העתיד של אור החיים השלמים שהם עתידין להיות מופעים בעולם לעת אשר יגלה אור החיים המלאים, השולל את המות בעצמת חילו, הטל העליון היורד מאת ד', "אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבא", רק ממנו יוכל כח עליון להיות מורק גם בחוגי החיים המוגבלים להכשירם אל עליוניות צביונם. והטל ש[ה]קב"ה עתיד להחיות בו את המתים, רק הוא בהתקדמו לבא בעתו, בעת אשר אפסו החיים השפלים בכל עצבונם, הוא סגל את החיים של האומה לאותו הגודל העתיד, גם בעת אשר עדן לא בא, ואותו הטל החיה אותם, אם לא באותו הזוהר הרוחני במילואו, באותה האצילות החלוטה של העתיד, יוכל עולם מוגשם לקבל את אור חייו - במקום הטל הפניני, גשם נדבות ירד, הונפו בכח אלהי ממעל לכל אותה ההשפלה ש[ה]תחתיתיות הגולמית היא גורמתן. והנחלה הנהלאה לא בשום כח אדם נתהותה, כ"א יד ד' היא כוננה לבנות אותה, בנין, אשר הודו והדרו יראה רק במלא התיקון של כל העולמים, "אתה כוננתה".
מדעי היהדות לעומת לימוד ישיבתי
במידה מסויימת, הנני מופיע כאן כאדם שבא מ"בחוץ": אני משתייך כיום לתחום אחר, ל"עולם הישיבות", ואף רקעי האקדמי - אינו נטוע בתחום מדעי היהדות אלא בתחומים כלליים יותר. קרוב לוודאי, איפוא, שנקודת המבט שלי שונה משל הדוברים האחרים בסוגייה זו.
נושא הדיון הוא אמנם "חינוך יהודי" ולא "חינוך דתי", אך מנקודת ראותי אין נתק בין השניים. שני התחומים ניצבים על אותו סולם, כאשר החינוך הדתי נמצא במדרגה גבוהה יותר מזו של ה"חינוך היהודי", ומשלים אותו.
בחינת היחס שבין שני המונחים, "חינוך יהודי" ו"מדעי היהדות", מצריכים - כנקודת מוצא - הגדרה של כל אחד מהם. אני משער שלאחר שנשמעו בקונגרס קרוב לאלף ומאתיים הרצאות על "מדעי היהדות", יודעים הכל מהם. אך למה מתכוונים כשמדברים על חינוך יהודי?
ה"חינוך" בכללו חותר בעיקר לפיתוחם של כוחות הנפש, לעיצוב אישיות, להקניית ערכים תוך שימוש בידע ובמיומנויות שנועדו להשגת מטרה זו.
כשמדברים על "חינוך יהודי", מעבר למרכיביו האוניברסליים, מדברים על יעדים מוגדרים יותר, צביון ייחודי יותר. החינוםך היהודי מתקיים, הן בארץ והן בתפוצות הגולה, ברמות שונות.
הרמה האחת, הבסיסית ביותר, מתקיימת בחו"ל במסגרת לימודים כלליים, בדרך כלל תחת כנפיה של קהילה או חברה, ומטרתה מתן ביטוי לזהות יהודית כלשהיא. כמובן שבנקודה זו קיים שוני מהותי בין המצב בארץ למצב בחו"ל. בגולה, עצם העובדה שתלמיד נרשם לבית ספר יהודי מהווה ביטוי לחיזור מסויים אחר הזהות היהודית. לא כן כאן, בארץ ישראל. הרישום לבית ספר שבו נלמדים מקצועות היהדות הוא כמעט נתון מובן מאליו (אחרי הכל, קשה להניח שהורים יהודים במדינת ישראל ישלחו את ילדיהם לבית הספר האנגליקני...).
אכן, מדובר כאן בשיוך בסיסי ביותר, בבית ספר שרמת "יהדותו" מינימלית ביותר. למרות זאת אינני סבור שניתן לזלזל במסגרת מעין זו. הגם שתכניה הם כלליים ברובם, המסגרת הכללית שומרת על צביון יהודי.
ברמה שניה נמצאים אותם מוסדות חינוך בהם נעשה - במוצהר ובמודע - מאמץ לפתח ולטפח זהות יהודית לאומית, בעלת תכנים מסויימים. יש להדגיש שלא מדובר תמיד בערכים דתיים, ובוודאי שאין מדובר בתכנים תורניים. בבתי ספר אלה קיימת התייחסות לערכים לאומיים, ליעדים היסטוריים, ואילו המרכיב הדתי, ההלכתי, התורני קיים במינון קטן ביותר, אם בכלל.
ברמה השלישית ניצבים מוסדות חינוך הבנויים על מחוייבות נורמטיבית דתית, המבוססים על זיקה קיומית לקב"ה, מתוך מרקם משולב של אמונות ודעות מצד אחד, תורה ומצוות מצד שני. הלימודים במוסדות חינוך אלה נעשים, במידה רבה, מתוך תפישה בסיסית של "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".
מהי איפוא תרומתם של מדעי היהדות לחינוך היהודי?
אם נבחן שאלה זו ביחס לשלוש הרמות שציינתי לעיל, דומני שהזיקה והפוטנציאל הגדולים והמשמעותיים ביותר של מדעי היהדות מוצאים את ביטויים ברמת הביניים. המחנכים של מוסדות החינוך המצויים ברמה זו - ואני מקווה גם חניכיהם - חותרים להעמקת הזיקה ליהדות כתרבות, ולעם היהודי כעם. התרומה מתבטאת בכמה רבדים, למן בית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה. עצם העיסוק במדעי היהדות משקף זיקה מסויימת ליהדות, מעמיד ומרחיב אותה, ומחזק את תחושת השליחות מכאן, ותחושת הייעוד מכאן.
הגם שהדברים עטופים מעטה של רצון לבטא זהות לאומית כללית, מתחברים הם בכל זאת לעולם שבמוקדו ניצבת מורשת ישראל ומסורתו, ואלה - גם מנקודת ראות חילונית - נמנים עם נכסי צאן הברזל של עם ישראל לדורותיו. אפשר שלעניין זה תרומתם של מדעי היהדות גדולה עוד יותר מפני שמכוונת היא לאוכלוסיה שאותם מסרים ותכנים יהודיים - בלבושם הדתי - היו נדחים על ידה.
דומני שמיותר להרחיב דברים בנוגע לתרומתם של מדעי היהדות לגבי הרמה הבסיסית ביותר, שנזכרה לעיל. במרחב זה יכולים מדעי היהדות לתרום, לבנות ולעצב, לסייע באיסוף המידע וארגונו, לסקור את מרחביה של התרבות היהודית וללקט את הטקסטים המשמשים לה אבני בניין. כל אלה נעשים תוך חיבור - מבחינה עניינית ומיתודית כאחת - עם מאגרי מידע ושיטות לימוד הקשורים בהווייתם האינטלקטואלית המיוחדת של התלמיד והתלמידה. בתחום זה תרומתם של מדעי היהדות יכולה להיות גדולה ונכבדת.
מנקודת ראותי-שלי, התמונה מורכבת ומעורפלת הרבה יותר, בעיקר בכל מה שנוגע לרמה השלישית שנזכרה לעיל: החינוך היהודי, בביטויו התורני וההלכתי המובהק. בעולם זה, יסוד היסודות ושורש העבודה הוא הקשר האורגאני בין תלמוד תורה לבין יראת שמיים. הווה אומר: בין הלימוד לבין המחוייבות.
חז"ל אמרו (אבות ג, ט):
כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו - אין חכמתו מתקיימת.
יש ליתן את הדעת לניסוח: לא נאמר שאם "יראתו קודמת לחכמתו" - יראתו מתקיימת, אלא הדגישו: חכמתו מתקיימת.
מנקודת ראותם של חז"ל הדברים ברורים: חז"ל רואים את "חכמתו" של אדם כמעין gnosis - "דעת" בעלת ערך רוחני דתי. קיומה של ה"חכמה" מותנה ב"יראה". מסר זה עובר כחוט השני בתורתם של חז"ל: כך, לדוגמא, באותו מאמר מפורסם במסכת שבת (לא, ע"א):
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ישעיהו לג, ו) 'והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו'?
'אמונת' - זה סדר זרעים; 'עתיך' - זה סדר מועד; 'חוסן' - זה סדר נשים; 'ישועות' - זה סדר נזיקין; 'חכמת' - זה סדר קדשים, 'ודעת' - זה סדר טהרות, ואפילו הכי - "יראת ה' היא אוצרו"!
אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי אי "יראת ה' היא אוצרו" - אין, אי לא - לא. משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת בהן קב חומטון[1]?
אמר ליה: לאו. אמר ליה: מוטב אם לא העלית.
יראת שמיים היא איפוא בבחינת אותו "קב חומטון" שמשמר את פירות החכמה. אין מדובר רק בערך נלווה המיתוסף לחכמה, אלא כחומר המשמר ומקיים אותה שבלעדיו אין.
יתר על כן. חז"ל, והראשונים בעקבותיהם, ראו תורה שנלמדת ללא התשתית המתבקשת - אמונית, מוסרית וערכית - לא רק כדבר סתמי אלא באור שלילי. ההתייחסות תלוייה בגישה, במוטיבציה. מכל מקום, מנקודת מבטם של חז"ל עולה בבירור שאותה תורה יכולה להיות עבור האחד סם חיים, ואילו עבור חבירו - סם המוות.
מדובר כאן בעיקרון השקפתי ראשון במעלה. חז"ל הפליגו בו עד כדי כך שאמרו (ירושלמי ברכות פ"א (ג, ע"ב); שבת פ"א (ג, ע"ב)): "הלמד שלא לעשות" - היינו: מתוך סקרנות אינטלקטואלית שאינה מלווה במחוייבות נלווית "לעשות" - "נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם!".
מדעי היהדות, אינם בנויים כמובן על קונספציה מעין זו. ממילא, אין הם ערוכים כל כך למילוי המשימה האמורה ולהגשמתה. אכן, נשמעו כאן דברים מפי קודמיי בדבר השינוי שחל בתחום זה בין אלה שפיתחו את האסכולה של "מדעי היהדות" לבין הדוגלים בה כיום הזה. מכל מקום, מנקודת ראותי - אולי כ"זר" שבא אליהם מבחוץ - התחושה הבסיסית היא שמדעי היהדות לא באו לעולם כדי לפתור מצוקות חינוכיות, להתמודד עם פריקת העול ועם אובדן הזהות. הם נועדו - ובמידה רבה ממשיכים גם היום - לשם מילוי מטרות שונות לחלוטין: מחקר, סיפוק סקרנות אינטלקטואלית, וכל אלה תוך שימוש בגישות ושיטות המקובלות בדיסציפלינות מדעיות מקבילות, ויישומן על מקורות ותכנים יהודיים. במידה רבה (ואיני מזלזל בכך), הדגש מושם יותר על ה"חומר" ופחות על ה"תלמיד".
יתר על כן: ככלל, אסכולת מדעי היהדות אינה רק מתעלמת מיעדי לימוד תורניים אלא גם מבקשת להתעמת אתם. איני מתכוון להתנגשות ביחס לפרטים מסויימים עם מסורת המקרא או זו של חז"ל. כוונתי לעיקרי הדברים, לשורשים, לעמדות המפתח ולהנחות היסוד.
חינוך יהודי מושלם חותר וצריך לחתור ליהדות מושלמת. "יהדות מושלמת", כפי שחז"ל הבליטוה, בנוייה על הקדמת 'נעשה' ל'נשמע', הן מבחינת סדרי העדיפויות, הן מצד הסדר הלוגי, הן מבחינת שלבי התהליך. לעומת זאת עולם המדעים בכלל - ומדעי היהדות בפרט - בנויים ביסודם קודם כל על "נשמע", ורק אחר כך - אם בכלל - על "נעשה".
מכאן, שעולם מדעי היהדות - במידה והוא שומר אמונים לזהותו האוניברסלית - הינו עולם "אקדמי" במהותו, וזאת בשני מובנים:
א. הוא מתפתח, פרה ורבה בין "שערים המצויינים במחקר", באוניברסיטאות;
ב. תכליתו היא "אקדמית" - וכאן במובן פחות מחמיא - בכך שבמידה רבה הוא מנותק מעולם המעשה, מזעקת הרחוב, מעוצמת מאבקיו, מן העיסוק ב"שפיר ושליה" של שדה החינוך והחברה.
אני מקווה שדבריי לא יובנו שלא כהלכה. איני טוען, חס ושלום, שבעולם המחקר אין - ולא יכולה להיות - תשתית אמונית ומחוייבות הלכתית. בכל זהות אישית או קבוצתית ישנם הרבה מרכיבים. בהחלט ייתכן, ורבים מהיושבים כאן הם עדות חיה לכך, שהגורם הדומיננטי באדם מסויים או בקבוצה מסויימת יהיה דווקא מרכיב ה"מחוייבות" שבתוכו, המגייס את שאר המרכיבים למשימותיו ולהגשמת יעדיו. עם זאת, נראה לי שבאופן כללי קיים פער בעולמם של מדעי היהדות בין ה"ללמוד" לבין ה"לעשות", וממילא זיקתם לחינוך יהודי - לפחות במשמעותו התורנית - היא מעורבת וקצת מעורפלת.
ככל שמדובר בחינוך יהודי המושתת על אדניה של תפיסה תורנית ומעוגן במסגרתה, תרומתם של מדעי היהדות יכולה להיות משמעותית בכמה מובנים: במובן אחד, בבירור וליבון פרטים הנוגעים למקורות הנלמדים. בסופו של דבר, גם אם מקדימים "נעשה" ל"נשמע", עדיין קיים צורך לדעת מה אנו "שומעים", כדי שנוכל לדעת אל נכון מה עלינו "לעשות".
במובן שני, יש במדעי היהדות פיתוח והרחבה של מרחבים נוספים שאינם באים כל כך לידי ביטוי בבית המדרש: הבטים לשוניים, היסטוריים. וכמובן, למדעי היהדות יש תרומה גם בחיבור המסויים שבין כור ההיתוך של בית המדרש לבין עולמות אינלקטואליים אחרים.
לעומת זאת, אם מדברים על מדעי היהדות לא כמרכיב המעוגן בתוך מסגרת שבמהותה וביסודה תלוייה בעולם של אמונה ומחוייבות, אלא על תחום מדעי גרידא, הר שלגבי אוכלוסיות מסויימותהם עשויים להיות לברכה ואילו לגבי אוכלוסיות אחרות הם יכולים להיות בבחינת "יוסיף דעת - יוסיף מכאוב".
אני יודע, הדברים עשויים להישמע אנכרוניסטיים, אולי אפילו פונדמנטליסטיים, אך לנו - כיושבי בית המדרש - הם בסיסיים ביותר! לא מדובר רק על תכנים ספציפיים אלו ואחרים, אלא על שאלות של מהות.
האם השאלות השונות שנשאלות אגב הלימוד והיון במקורות היהודיים נשאלות "מבפנים" או "מבחוץ"? האם הן מועלות במטרה להבין או שמא כדי לבחון ולבדוק? מהו עיקר ומהו טפל?
בתודעתו של כל אדם דתי - בוודאי זה הבונה את עולמו על אדני הגישה ההלכתית - מהדהדת שאלתו של המשורר האנגלי ת.ס. אליוט:
Where is the wisdom, we have lost knowledge,
Where is knowledge, we have lost information.
שאלות ותגובות מן הקהל
פרופ' יעקב בלידשטיין: שמעתי בדבריך גישה שלפיה ככל שמדובר ברמה השלישית, של חינוך יהודי תורני, מדעי היהדות האקדמיים אינם יכולים לתרום ולהוסיף. האמנם, לדעתך, אין בהם בכל זאת תרומה כלשהיא חיובית, במישור האינטלקטואלי, גם בתחום זה?
שאלתי מבוססת על שני נתונים: האחד הוא מאמרך "טובה חכמה עם נחלה"[2] , שבו הנך עוסק - באופן משכנע ביותר - בתרומתה הרוחנית של התרבות הכללית ליהודי הדתי בן זמננו; והשני הוא מודעה שהתפרסמה בשבוע שעבר וממנה עולה כי המכללה שליד ישיבת "הר עציון" מציעה לתלמידיה תוכנית לימודים משולבת בחינוך ומדעי היהדות לקבלת תואר B.Ed.. כידוע לכל, תוכנית הלימודים של "מדעי היהדות" מבוססת על מחקריהם של זכריה פראנקל, חנוך אלבק וי"נ אפשטיין ולא על "דורות הראשונים" של רבי יצחק אייזיק הלוי, בעל "דורות הראשונים". האם ציבור הלומדים בישיבה אמור ללמוד מחקרים אלה רק בבחינת "דע מה שתשיב", או מתוך הנחה שמחקרים אלה אכן תורמים מבחינה רוחנית למחנך העתידי?
הרב אהרן ליכטנשטיין: השאלה הראשונה התייחסה לסתירה שנמצאת, כביכול, בין דברים שכתבתי במקום אחר, בין תוכנית הלימודים של המכללה שליד הישיבה, לבין הדברים שאמרתי כאן. על כל אלה אני יכול לומר רק דבר אחד: לא מיניה ולא מקצתיה!
ככל שמדובר בתרומתו האפשרית של חינוך הומניסטי, אני בהחלט סבור שהיא גדולה ותורמת רבות לעיצובו של כל אדם דתי. תרומה זו קיימת באופן פוטנציאלי לגבי כל בן תורה, ובמקרים לא מעטים היא מתקיימת גם בפועל. עם זאת, במאמר שהוזכר כאן עמדתי גם על משמעותה של המסורת, גם על חשיבותם של הכיוון ושל התשתית, וגם על הסיכונים הכרוכים בשילוב מעין זה. אולי יש כאן מעין סתירה מיניה-וביה, אך התרומה היא חיובית רק במידה ותוצאותיה עולות בקנה אחד עם השקפה מסויימת.
לגבי שאלת התכנים בלימודי המכללה לקראת קבלת תואר אקדמי בחינוך. באותו מאמר שנזכר כאן, ציינתי לדברי המשנה במסכת חלה (ג, ז):
העושה עיסה מן החטים ומן האורז: אם יש בה טעם דגן - חייבת בחלה ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, ואם אין בה טעם דגן - אינה חייבת בחלה, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.
אגב כך, הזכרתי את דברי הירושלמי על אתר שמסביר שהמשנה אינה מדברת בעיקרון הכללי של "טעם כעיקר", כפי שמשתמע מן הגמרא בזבחים (עח, ע"א), אלא על מצב של "ברירה": בחטים יש תכונה מסויימת שכשמערבבים את האורז עם החיטה - האורז עצמו הופך להיות "חיטה", דבר שלא נאמר בתערובת של חיטה עם מינים אחרים.
בהקשר זה, עלינו לבחון גם כאן: מהו הגורם שקובע את האופי ואת התוכן? כיצד הדברים נקלטים? באיזה הקשר הם מופיעים? לתשובות על שאלות אלה משמעות רבה ביותר. אולי זה שונה מתפיסות אוניברסיטאיות מקובלות (אכן, היה כבר מי שציין שהמונח "אוניברסיטה קתולית" מהווה סתירה מיניה וביה...). לדעתי, השילוב כשלעצמו הינו אפשרי, אבל בפירוש מדובר בתופעה שאינה תואמת לשילוב המתקיים במסגרות אחרות.
פרופ' משה גרינברג: המשנה באבות אומרת "ודלא מוסיף - יסיף". מדעי היהדות, לכולי עלמא, מוסיפים ידע. מה, לדעתך, מוסיף הלימוד הישיבתי?
הרב אהרן ליכטנשטיין: הלימוד הישיבתי מוסיף גם ידע, גם יראת שמים וגם מעצב אישיות הבונה את הלומד כיהודי וכעובד ה'. הלימוד הישיבתי מעניק עומק, הלימוד הישיבתי מקנה ידע מקיף. בלימוד זה, בניגוד לתפיסה האקדמית, הלימוד מעניק ללומדיו דברים שמבחינת תכניהם הספציפיים מנותקים לחלוטין מעולם המעשה, אלא נלמדים מתוך שאיפה והכרה בהיותם "דבר ה' ", על חרדת הקודש המתלווה אליהם. יש ללימוד המקורות משמעות קיומית שנעדרת כליל מלימוד אותם מקורות במסגרת חילונית.
ככלל, בלימוד הישיבתי יש תוספת הן ללומד והן לתחום הנלמד, אם כי מחוייבותו העיקרית היא ללומד.
הרב אהרן ליכטנשטיין: לדידי, הנכונות לקיום דיאלוג היא אמתית. האמנם חלה תמורה משמעותית בעימות שבין מדעי היהדות לבין עולם התורה למן ראשית המאה ה-19? איני בקי מספיק בהשתלשלות המאבקים, אם כי תחושתי היא שאכן חלו תמורות מסויימות בתחום זה, לכאן ולכאן. מצד אחד, קיימים מרכיבים מסויימים במדעי היהדות שעוררו התנגדות בעולם הישיבות (ואיני נמנה עם הקיצונים שבחבורה בעניין זה...), אך חילחלו לתוכו ברבות השנים. כך, לדוגמא, בכל הנוגע לכתיבת מונוגרפיות הלכתיות, תופעה שלא היתה נפוצה קודם לכן, והושפעה מן האוניברסיטאות. מצד שני, קיימת רתיעה מסויימת מדברים שבעבר, כשעולם הישיבות לא ראה צורך לעמוד כ"מתגונן" מפני תופעות אחרות, לא היו קיימות. ככל שהישיבות מצאו עצמם במגננה גדולה יותר, ככל שתלמידיהם ראו את עצמם יותר ויותר כ"אחרוני המוהיקנים", כך הלכה וגברה הרתיעה מכל דבר שנודף הימנו איזה ריח של "אקדמיה".
אתן לכם דוגמא. כשהופיע הספר "דקדוקי סופרים", שעניינו נושא גירסאות התלמוד - נושא שהוא, כשלעצמו ודאי כשר וישר - נתקבל מחברו, רנ"נ רבינוביץ', באהדה רבה אצל גדולי ישראל. באמצע המאה הזאת, העלה ה"חזון איש" פקפוקים וספקות לגבי עצם העיסוק בגירסאות. דומני ש"אימוץ" תחום עיסוק זה על ידי חוקרי מדעי היהדות, גרם לא מעט לתחושה ש"יש להתרחק מזה".
שאלת לגבי קיומו של "דיאלוג אמתי", דיאלוג שבו אזני שני הצדדים כרויות כאפרכסת לשמוע כל מה שקורה מסביב. אכן, בעולם הישיבות קיימים מחסומים ומשוכות שנראים בעיניו חיוניים. יש כאן בהחלט התמודדות אידיאולוגית מסויימת שנוגעת לא רק לפרט זה או אחר, אלא גם להנחות היסוד, במישור הקיומי ובסיסי ביותר. במצב כזה קיימת רתיעה מהתמודדות וקיימת נטייה להסתגרות. אין ספק שאין זה מצב אידיאלי! ועם זאת, אני יכול להבין אנשים אלה, המציבים את המחסומים.
שאלה: האם זה נכון שבספרייה של ישיבת "הר עציון" יש שתי קומות. בקומה האחת נמצאת הספרייה היהודית המסורתית, ואילו בקומה השניה יש ספריה שבה נמצאים גם מחקרים אקדמיים, אפילו ברוח "ביקורת המקרא", בחינת "דע מה שתשיב לאפיקורס". האם יש משמעות למיקום הספרים?
הרב אהרן ליכטנשטיין: בעולמנו אין שתי קומות. יש לנו עולם ערכי ואמוני אחד. בתוך עולם זה, יש מרכיבים שאיננו יכולים לראות אותם כמשקפים ומבטאים השקפת עולם מוצקת ומקיפה, ואיננו יכולים לקבלם. עם זאת, יש בהם לעתים חלקים שיכולים לתרום לעולמנו-שלנו תרומה משמעותית ואמתית, ולא רק בבחינת "דע מה שתשיב". בנושא זה קיים ויכוח עתיק יומין. אנו, בישיבה, הולכים בעניין זה בדרכו של הרמב"ם, המקיימת דיאלקטיקה מסויימת בין תפישותיו השונות, הן אלו המובעות בהלכות עבודת כוכבים שב"משנה תורה", והן אלו שמופיעות ב"מורה הנבוכים".
[1] ארץ (אדמה) מלחה, ומשמרת את הפירות מלהתליע - רש"י.
[2] הרב א' ליכטנשטיין, "טובה חכמה עם נחלה", בתוך: ממלכת כהנים וגוי קדוש (ירושלים, תשמ"ט), עמ' 43-25.
שינוי תוכנית
כשהתוכנית קורסת
הכרתי אדם שהיה מאוד מסודר. כל יום
היה מתוכנן אצלו בדקות: שעת הקימה,
זמן התפילה, סדר הלימוד, מספר הדפים,
זמן החזרה. הכל היה מתוזמן ומדויק
כשעון שוויצרי. הוא אהב לומר: "בלי
תוכנית אין הצלחה".
עד שיום אחד קרתה תקלה. בעיות
במשפחה, שינוי בסדריו- והתוכנית שלו
קרסה לגמרי. במקום להסתגל ולהתאים,
הוא פשוט... התפרק. "אם לא הולך לי לפי
התוכנית", הוא אמר בייאוש, "אני מוותר
על הכל. מה טעם בעבודה חצויה ולא
מושלמת?"
אותו אדם לא הבין אמת עמוקה שלימדנו
חכמי ישראל.
החכמה הנסתרת
התאמת המעשים לזמן ולמציאות - חכמה
בעבודת ה'
המעשים שאנו עושים צריכים להיות
מותאמים לזמן ולמציאות של אותו היום.
מה שנכון וטוב לעבודה רוחנית היום,
עשוי שלא להתאים ליום אחר. כל יום
מביא עמו נסיבות שונות, ולכן עלינו
להפעיל חכמה ולבחון את מעשינו בכליום
מחדש.
כך מבאר האגרא דכלה על הפסוק "לא
תעשון כן לה' אלוקיכם" )דברים יב, ד(:
"שמעתי הפסוק ברמז מקובל מצדיקי
הדור, דהנה יש בני אדם אשר חוק קבוע
להם כמה ילמדו וכמה יאמרו תהלים
וכיוצא, ואכלו את חוקם אשר ניתן להם,
ובדעתם שכבר נתנו להבורא המגיע לו,
ויתר היום הולכים בטל ומבקשים שכר
כפנחס. והנה המשכיל אל דבר אין לך יום
דומה לחבירו, ועת לפזר ועת לכנס,
לפעמים המעשה כזאת ביום זה הוא מצוה,
כגון שעושה הדבר בהצנע עבור כבוד שמו,
ולמחר אותו הדבר בעצמו הוא עבירה, כגון
שיגיע הדבר להתפארות וכיוצא".
איזה חידוש מפליא! האגרא דכלה
מתאר בדיוק את האדם שלנו - מי
שקובע לעצמו "חוק קבוע", משלים
את המשימות ואז חושב שסיים את
העבודה. אך החכמה האמיתית היא
להבין: "אין לך יום דומה לחבירו".
הפרדוקס של העבודה הרוחנית
"ואי אפשר לפרשה דבר כי המשכיל יבין
מעצמו. וזה באה אזהרת תורתינו לא
תעשון כן לה' אלקיכ"ם, ר"ל כדמיון הזה
ממש אותו ההנהגה, כי באפשר היום
המנהג הזה טוב ולמחרתו הוא בהיפך,
והבן".
הנה הפרדוקס: מה שהיה מצוה אתמול
- אותו בדיוק המעשה, באותה כוונה -
יכול להפוך לעבירה היום! לא בגלל
שהמעשה השתנה, אלא בגלל
שהנסיבות השתנו.
החכמה האמיתית
האגרא דכלה מלמד אותנו שני
עקרונות מהפכניים:
א. גמישות במקום נוקשות - החוק
הקבוע הוא אויב החכמה. מי שמסתמך
על "אני תמיד עושה ככה" מפסיד את
היכולת לראות מה הזמן דורש עכשיו.
ב. קשוב למציאות - "המשכיל יבין
מעצמו" - כל יום דורש התבוננות
מחדש. מה הנסיבות היום? מה המצב
הרוחני שלי? מה הצורך האמיתי של
הרגע?
מהתפרקות להתחדשות
אותו אדם שהתפרק כשהתוכנית לא
עבדה - הוא פספס את החכמה
העמוקה הזאת. במקום לראות בשינוי
הנסיבות הזדמנות לחכמה חדשה, הוא
ראה בזה כישלון. במקום לשאול "מה
ה' רוצה ממני היום, בתנאים החדשים
האלה?", הוא שאל "איך אני אמשיך
את התוכנית שלי?".
החכמה האמיתית בעבודת ה' היא לא
בקיבוע אלא בגמישות. לא בחזרה על
אותם מעשים, אלא בהתאמה מתמדת
למה שהזמן והמקום דורשים.
זוהי עבודה קשה הרבה יותר מלעקוב
אחר תוכנית קבועה. אבל זוהי העבודה
האמיתית - לחיות עם ה' בכל רגע
מחדש, ולא להסתמך על הנוסחאות
של אתמול.
שכח-שכיח
שכח is "forget". "שכיח" is common-found.
How can the same word mean the exact opposite things?
Questions Of Female Soldiers
Obviously, the army is no place for Jewish girls. But today, more and more otherwise observant girls are choosing to serve.
They are not bad people. They mean well. Just misguided in this area.
Here are some questions they sent to their rabbi. Special:
הי הרב, אני בטירונות ונותנים לנו זמן תפילה בחמש וחצי עד שש ונץ החמה ב5:58 כאן.
מה לעשות?
***
היי הרב מה שלומך?
ערב טוב🤗
אני סוגרת השבת שבת ראשונה בבסיס ורציתי לדעת אם אני יכולה לבקש מחברות להעיר אותי בשעה מסוימת אם אני יודעת שהן יסתכלו בטלפון לראות מה השעה. תודה מראש🙏🏻
***
בוקר טוב הרב מה שלומך?
יש לי שאלה לגבי התנהלות במטבחונים בבסיס
יש אצלנו חברה שמתגיירים והם בקורס נתיב
הם עוד לא עברו בית דין - עדיין בתהליך ולא סיימו אותו, ויש לנו במוצב מטבחונים שאנחנו יכולים לבשל לעצמנו ארוחות כי אין חדר אוכל.
השאלה זה האם מותר לי לאכול ממה שהם מבשלים כשיושבים ביחד או שאני אכין לעצמי? יש דרך להתנהל בסיטואציה הזאת בצורה נעימה ונכונה מצד ההלכה?
A Bracha
'We use the phrase "Blessed are you."
What is the blessing?
There are naive people who believe that just as a person likes to be praised, so too does God - but it is clear that this is not true. The Gemara (Berachot 33b) tells about a prayer leader who spoke many words of praise toward Heaven, and Rabbi Chanina said to him, "Have you finished all of your Master's praises?"
...The concept of a blessing appears frequently in the Torah, and in many cases, it is not related to praise, but rather is an expression of the desire for an abundance ... for success...
To understand the concept of blessing, let's use an analogy: The sun's rays affect everything. The sun never ceases to radiate; sometimes its effect is noticeable and sometimes it is not. A field with seeds and plants will be grown by the sun, while in a field without seeds, the sun will not cause anything to grow. Similarly, a person hiding in a cave will not enjoy the sunlight.
There is an abundance of life that comes from the Holy One, blessed be He, and without that abundance, nothing would exist. But the recipient will receive according to the capacity of their vessel and their awareness of that abundance. What needs to be developed is the awareness of the divine abundance that fills all worlds. The more we do this, the more we will see the patterns of action of the Holy One, blessed be He. ...By reciting a blessing, we express our awareness, and desire for the increased manifestation of God in the world, and in doing so, we essentially expose ourselves to the rays of that abundance."
Leeuwenhoek's Halachic Legacy: Microscopes in Halacha
Antonie van Leeuwenhoek (1632 - 1723), although not the developer of the first rudimentary microscope, nonetheless is the figure most closely associated with the microscope’s mystique. He is credited with discovering micro-organisms, and is considered the greatest contributor toward making the microscope the essential research tool that it is known as, even today. In fact, his designs for improving the microscope were not successfully replicated until 1957, over two hundred years after his death!
Although the scientific, research, and medical significance and benefits of Leeuwenhoek’s work are obvious, this article sets out to explore what halachic relevance his innovations have.
This issue actually affects many different aspects of halacha, the foremost being what status something that can only be seen with a microscope has in Judaism. For example, at Sukkos time everyone checks their esrogim for blemishes. What is the status of an esrog that has no noticeable blemish, but, when viewed under magnification glass, loupe or microscope, one can perceive imperfections? Similarly, if one can ascertain a problem in the script of a Sefer Torah only via a magnifier, would that invalidate the Sefer Torah? The most common question though, arises when checking produce for insects[1]. If one cannot detect any sign of bugs in the produce, but they may perhaps be visible through magnification, is one allowed to eat the produce? And if not, is one required to use such a magnifying device to check to ensure that there are no lurking insects?
This issue, although a recurring theme in Judaism, is not a new one; it was already addressed hundreds of years ago. There is a minority opinion that if a magnifying glass can help to better find insects one would be required to use it to do a proper thorough inspection[2]. However, the majority of late Acharonim, including such luminaries as Rav Shlomo Kluger[3], the Chochmas Adam[4], the Tiferes Yisrael[5], and the Aruch Hashulchan[6], emphatically statethat the Torah would not require something that could not have been kept at all times. As such, a magnifying glass or microscope could not possibly have been mandated for a halachic inspection, as it has only been around for several hundred years. Additionally, when the Torah commands an inspection, it must be something that the average Joe can personally perform[7], without the aid of instruments.
These authorities cite several proofs of this from diverse Biblical passages, such as the passage dealing with a Nazir[8], to whom all wine and wine byproducts (including wine vinegar) are prohibited, and by Ruth[9], who was told by the greatest authority of the time to dip her bread in vinegar. Yet, nowhere do we find that they pulled out a magnifying glass to check the vinegar (which was one product that over the millennia had a high infestation rate) to ascertain that no microscopic insect might have been inside. Furthermore, if minuscule mites would be prohibited due to the ability to see them under a microscope, how can anyone breathe? Every time we inhale we would be ingesting thousands of infinitesimal insects! The Torah was given to people, not angels!
The vast majority of contemporary authorities, almost without exception (!), rule this way as well, that re’eeyah - seeing - can only be referring to natural G-d-given eyesight, and any magnifying tool will not change the halachic status of whatever needs to be checked[10], whether an esrog, tefillin, Sefer Torah or flour.
However, as mentioned in a previous article, “Bubby Didn’t Eat Bugs”, there are those who opine that it might be worthwhile to use a magnifier to help check better if one can already see something, but is unsure what he is seeing. For example, if one can see a black dot, these authorities feel that one should use a magnifying glass to ascertain if it is an actual insect or merely dirt[11]. As stated previously, not everyone agrees with this though[12]. Another application of this concept is to familiarize yourself with what you are seeing, i.e. checking lettuce by using the magnifier, as it is entirely possible that you are really seeing an insect, but don’t realize it as it might be camouflaged. Once one checks with magnification, he will recognize what the bugs look like and will be able to see them without visual aid[13].
But the bottom line is that using a magnifier or microscope to see something that cannot be seen by the naked eye would have no halachic bearing “bein lehakel bein lehachmir”. So, although Leeuwenhoek’s impact on the world in various important areas is immeasurable, nevertheless, his halachic legacy remains, interestingly, microscopic.
[1]See earlier article “Bubby Didn’t Eat Bugs!”.
[2]The Ya’avetz (Shu”t Sheilas Ya’avetz vol. 2, 124) and the Sefer HaBris (cited in Binas Adam 38) imply this way. Rabbi M.M. Weissmandl in article in Kovetz Ohr Yisrael (vol. 20) opines that there is no real argument and differentiates between a magnifying glass and microscope. However, the actual words of the authorities do not make this distinction and it would seem would maintain that neither would make a halachic difference.
[3]Shu”t Tuv Ta’am V’Daas (Tinyana, kuntress acharon, 53), who vehemently objects to the Ya’avetz’s words.
[4]Binas Adam (34, to klal 38), who rejects the words of the Sefer HaBris.
[5]Tiferes Yisrael on Maseches Avoda Zarah (Ch.2 Mishna 6, Boaz 3).
[6]Aruch Hashulchan (Y”D 84, 36).
[7]Several authorities stress that the halacha is referring to people with good eyesight (20/20 vision). See Shu”t Chasam Sofer (O.C. 132 s.v.v’odos) and Darchei Teshuva (84, 15).
[8]Bamidbar (Parshas Nasso Ch.6, verse 3).
[9]Ruth (Ch. 2, verse 14).
[10]Including Rav Chaim Soloveitchik of Brisk (cited in Shu”t Igros Moshe Y”d vol. 2, 146 s.v. umah), the Melamed L’hoyeel (Shu”t vol. 2 Y”D 27), the Chazon Ish (cited in many sefarim including Orchos Rabbeinu vol. 3, haghos to O.C., hilchos tefillin 12; Maaseh Ish vol. 1,pg. 20; Nezer Chaim pg. 375, klalim nifradim 1), the Steipler Gaon (Kraina D’Igresa vol. 2, 77), Rav Moshe Feinstein (ibid and E.H. vol. 3, 33 s.v. aval and Y”D vol. 4, 2), the Tchebiner Rebbe (Shu”t Dovev Meisharim vol. 1, 1), Rav Shlomo Zalman Auerbach (Shu”t Minchas Shlomo, Tinyana 63, 2 s.v. uma’attah and Halichos Shlomo Moadim vol. 2, Pesach Ch. 7, 25), the Debreciner Rebbe (Shu”t Ba’er Moshe vol. 5, 16), Rav Yosef Shalom Elyashiv (cited in Ashrei HaIsh vol. 3, pg. 211 end 13), Rav Shmuel HaLevi Wosner (Shu”t Shevet HaLevi vol. 7, 2, 10), Rav Moshe Sternbuch (vol. 1, 628 & vol. 3, 323), Rav Ovadiah Yosef (Shu”t Yabea Omer vol. 4, Y”D 21, 7 & Shu”t Yechaveh Daas vol. 6, 47), the Pri Chaim (Shu”t Y”D 43), the Bais Avi (vol. 1 O.C. 64), the Mayim Chaim (Shu”t O.C. 259), the She’arim Metzuyanim B’Halacha (46, 16 and 20), and the Yalkut Yosef (IV”H vol. 2, 84, 6). And although the Shearis Yisrael (vol. 1, O.C. 11 & 12) argues on the Dovev Mesharim and Chazon Ish by a certain specific case, see Shu”t L’Horos Nosson (vol. 5, 2, 2) who explains that he only disagrees by that specific case but the rule hold true. Similarly, although Rav Dovid Baharan (brought in the Kuntress Bein Hashmashos of the Even Ha’Ezel) cites a proof from the Gemara in Bechoros 52b that the Torah can be referring to supernatural eyesight, the Even Ha’Ezel himself (vol. 8, hilchos Krias Shma Ch. 1, 3 s.v. v’henei harav) dispels his proof, and maintains that this ruling holds true.
[11]This is essentially a dispute between Rashi (Eiruvin 28a s.v. tzirah, Chullin 67b s.v. b’aviha) and the Rashba (Shu”t vol. 1, 275) whether one needs to ascertain actual movement of the dot, or one has to assume that it is a bug. On this topic see Rema Y”D 84, 6; Shach (ad loc 20), Minchas Yaakov (46, 7), Pri Megadim (ad loc S.D. 20), Chochmas Adam (38, 9), Shu”t Beis Efraim (Hachadashos pg. 8), Shu”t Tzemach Tzedek (Hachadashos Y”D 92, inthe brackets), Mishmeres Shalom (84 S.D. 8, 2, citing the Maharsham), Darchei Teshuva (84, 28 s.v. Ayi”sh), and Kitzur Shulchan Aruch (46, 34). The Chazon Ish (above) was known to have ruled stringently with this.
[12]See for example, Shu"t Shevet HaLevi (vol. 7, 122), Shmiras Shabbos K'Hilchasa (Ch. 3, 37, 105), Halichos Shlomo - Tefilla (Ch. 4, 25, 78), V’Aleihu Lo Yibol (vol. 2, Y”D 1), Shu”t Igros Moshe (Y”D vol. 2, 146 s.v. umah & Y”D vol. 4, 2), and Yalkut Yosef (IV”H vol. 2, 84, 21).
[13]Shu”t Machazeh Eliyahu (91, 8). He brings proof of this from the Chasam Sofer’s custom (Minhagei Chasam Sofer Ch. 10, 18; see also Shu”t Chasam Sofer Y”D 277) on Erev Pesach by checking Maror.
For any questions, comments or for the full Mareh Mekomos / sources, please email the author: yspitz@ohr.edu
Disclaimer: These are just a few basic guidelines and overview of the Halacha discussed in this article. This is by no means a complete comprehensive authoritative guide, but rather a brief summary to raise awareness of the issue. One should not compare similar cases in order to rules in any real case, but should refer his questions to a competent Halachic authority.
Disclaimer: This is not a comprehensive guide, rather a brief summary to raise awareness of the issues. In any real case one should ask a competent Halachic authority.
L'iluy Nishmas the Rosh HaYeshiva - Rav Chonoh Menachem Mendel ben R' Yechezkel Shraga, Rav Yaakov Yeshaya ben R' Boruch Yehuda.
Tuesday, August 19, 2025
Journey Across Continents: Australia, New Zealand & Hong Kong
I saw this advertised in a *Charedi* publication:
Journey Across Continents: Australia, New Zealand & Hong Kong
December 20, 2025 – January 5, 2026
Embark on a once-in-a-lifetime adventure with Lalechet as we explore three breathtaking destinations across the globe. From the vibrant pulse of Hong Kong to the wonders of the Great Barrier Reef, and the majestic landscapes of New Zealand — this immersive experience blends luxury travel with rich culture, adventure, and inspiring Jewish heritage.
Led by acclaimed speaker and bestselling author Rabbi --- -----, this fully curated trip offers 5-star accommodations, gourmet dining, world-class tours, and seamless logistics throughout. Whether it's a helicopter ride over glaciers, Shabbos in Sydney, or discovering Jewish history in Auckland, this journey is crafted for those who seek meaning, beauty, and excellence in every detail.
All for only ... 18k [minus a few dollars for cosmetic purposes] per person. So my wife and I - a mere 36k for two weeks. ביני ובינך מה היא!!
I am sooooooooooooooooooo conflicted.
On one hand, I was taught that we are in this world to do mitzvos, get close to Hasshem and go to Olam Haba. Is going on vacation with other people's wives, leaving EY and spending money on this instead of using the same money to support a struggling frum family whose father is sitting and learning for a whole year going to get me closer to Hashem for now and forever? I mean - this is my chance in עולם הזה. I can't blow it!
On the other hand - this was advertised in a Heimishe publication for Heimishe people who believe in Torah Mi-Sinai and that has also rabbinic supervision. So it MUST be OK.... Plus, I CAN'T WAIT to find our about my *inspiring* Jewish heritage in Hong Kong. The great Rabbonim and Tzadikim who lived there, the large vibrant communities and much more! And the *meaning* I will discover in Auckland!!
What should I do??
Asking for a friend.... [Baruch Hashem - I personally don't have a conflict b/c on principle I don't spend less that 50k on a vacation and anyway at the end of December I will be paaaaartyyiinnnggg the nights away in Cancun. Don't tell the tuition board at my son's high school. Ok - I made that up. I don't have a son in high school. But Cancun is defnitely a great place to get high.].
הזכייה לארח את השכינה
דתניא היה ר' מאיר אומר: כשעמדו ישראל על הים (סוף) היו השבטים מנצחים (מתווכחים) זה עם זה, זה אומר: אני יורד תחלה לים, וזה אומר: אני יורד תחלה לים, ובינתיים קפץ
שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר: "שם בנימן צעיר רדם" (תהלים סח, כח) אל תקרי "רדם" אלא "רד ים". והיו שרי יהודה רוגמים אותם על שקפצו תחילה שלא לפי הסדר, שנאמר: "שרי יהודה רגמתם" (תהלים סח, כח).
לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן (בעל אכסניה) לגבורה (השכינה), שנבנה בית המקדש בחלקו, שנאמר בברכת משה לשבט בנימין: "ידיד ה'... ובין כתפיו שכן" (דברים לג, יב). [סוטה ל"ז]
Yearning To Come Home
Chasidim in NY have a bracha which presents a challenge. They have very, very large families but Williamsburg and Boro Park don't expand with the population [not to mention the prohibitive priceing of housing]. All 13 children get married and need to find a place to live. So the Chasidim are expanding into other communities and building there.
I saw a clip where a Heismishe Yid was interviewed about his home in a formerly non-Chasidish town in NJ. He told the whole story [told in Yiddish-English-Yinglish] how he found this house. When he ended the story with the purchase his face lit up like the sun in mid-July. In Hebrew we say שפכה נהרה על פניו. It was like bliss.
I couldn't help but think: That's IT??? The Geulah is here??? You dropped a half a million dollars or so on a house with a 30 year mortgage and you are settled? No צפייה לישועה?? No hope that Moshiach come tomorrow - no today - and you leave your comfy house and come to Yerushalayim?? No pangs of guilt that maybe, maybe, maybe New Jersey doesn't have קדושת ארץ ישראל and that every second of your life you are missing out on a mitzva di-oraisa [counted in the תרי"ג, not counted - doesn't matter. Living in EY is DEFINITELY a mitzva in the Torah. Read through recent parshiyos and see how many times Moshe says that the mitzvos were given to keep in EY]. No thoughts that maybe instead of living among Goyim who hate you and Hashem [if you hate Jews, you hate Hashem], you could be living in Beit Shemesh in a nice Chasidish neighborhood that is one hundred percent Jewish??? What about missing out EVERY DAY on a special bracha from Hashem given by the Kohanim?? What about keeping מצוות התלויות בארץ??
It is not his fault. I would submit that he has been poorly educated.
The tikkun to all of this distortion is חיבת ארץ ישראל, intense ציפייה לישועה and supporting those who live in the Land.
Feeling The Pain
There is a video circulating of a well known Rav who was asked about all of the soldiers who have been killed in the war. Shouldn't we be נושא בעול? Shouldn't we feel the pain? [It was clear that the questioner - a very Charedi Rav himself, felt that way].
His answer was very distressing to me. He basically said the following: 1] Eretz Yisrael vomits out sinners [as the Torah teaches]. 2] We need the ruchniyus of Torah in EY. Even Mike Huckabee said that we need ruchniyus. 3] The army is no place for a Charedi boy for various reason [שבת, גילוי עריות and something else he can't say publicly (???)].
I can't argue with anything he said. But he didn't answer the question..... Literally not one word or even a hint to the pain of the fallen soldiers.
So instead of being מבזה תלמיד חכם [as is מנהג אינטרנט - and this Rav was duly raked over the coals with no restraint רח"ל] I will be מלמד זכות that he was talking to Yeshiva Buchrim and he is terrified that the boys will succumb to the pressure and enlist [there is a massive campaign going on to strengthen the boys in their resolve to resist the draft]. If he says a good word about the Tzadikim who have been killed it would encourage the boys to identify with and possibly join the forces and that is the LAST thing he wants. So he avoided even saying the *most pashut* thing that everyone with a beating Jewish heart knows at the very core of his being: OF COURSE we are tremendously pained by the loss and sacrifice of our brothers. Their parents lives are ruined forever. Many have also left grieving widows and very young orphans. It is a tragedy. Actually - hundreds and thousands of tragedies. Each Chayal who dies is getting a portion in Olam Haba that nobody here will get [עי' בבא בתרא י-ב]. Not because he was a soldier per se but because he was killed for being a Jew and as he was defending klal yisrael [including all the yeshivos]. Our hearts are broken for the loss of such young lives and if our hearts are not it stems from apathy and indifference for which we must do Teshuva. Maybe if we would daven harder, learn better, say more Tehillim, give more Tzdaka, work on our middos, care more etc. etc. it would provide zchuyos that could save lives.
All of that is simply axiomatic. Not b/c I say so or think so but b/c it is clearly stated in our sources with no debate. But he didn't say that out of fear that it would weaken the resolve of his listeners to avoid the draft. So he said what he said and totally avoided the question. I prefer not to believe that he is so callous and cold hearted and doesn't care. Of course he does. If you ask him in private he would tell you so. [Rav Schach and other Gedolim also had different stances in public than in private].
At least three well known Talmidei Chachomim have been publicly vocal in their support and נשיאה בעול - namely Rav Shaul Alter, Rav Yitzchak Zilberstein and Rav Asher Weiss.
הרמ"ה [סנהדרין ק"ג] כתב שמי שנלחם מלחמת חובה, השתדל בהצלת ישראל והצטער בצער ישראל, אינו נידון בגיהנם. וכך כתב הפלא יועץ [ערך הצלה]: "יש רבים מבני ישראל שנראים לפנים כלים רקים, אבל יש בידם מצווה זו של הצלת ישראל, שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל, והן אמת שאין הקדוש ברוך הוא לוקח שוחד מצווה כנגד עבירה, ומשלם להם עונש על כל העבירות שעושים ועל כל ביטול מצווה שמבטלים, אבל גם כן יש לו שכר הרבה ליתן להאנשים האלה שטורחים ועמלים בכל כחם להציל ישראל מיד גויים ולהציל עשוק מיד עושקו, מה טוב חלקם ומה נעים גורלם".
If we have הכרת הטוב to Goyim who protected Jews during the Holocaust, shouldn't we have הכרת הטוב to JEWS, our own brothers, who are preventing another Holocaust [בס"ד of course]? Simchas Torah was a pogrom that would have expanded throught the country [בדרך הטבע] if not for the swift and crushing response.
----
I would like to share with you a story involving my revered mentor, the universally accepted leader of Orthodoxy and Jewish law, Rav Shlomo Zalman Auerbach ob”m:
Every day, someone would drive Rabbi Auerbach from his home in the Sha’arei Chesed area of Yerushalayim to his yeshiva in the suburban neighborhood of Bayit Vegan. The rabbi would occasionally ask the driver to make a detour for a few moments outside Har Herzl, the burial site of Israel’s fallen soldiers, which was on the way to the yeshiva. There he would pray, reciting Tehillim for important matters concerning the Jewish people.
What motivated this venerated sage to choose Har Herzl for his prayers? I think the answer lies in the following story which is so revealing of his and the Torah’s outlook on your question.
A student once approached Rav Shlomo Zalman and asked for a short timeout from his studies so he could travel to the north of Israel, where many holy, righteous Jews of old are buried, to pray at the graves of these tzaddikim (righteous people). Rav Shlomo Zalman looked perplexed but didn’t immediately answer. Sensing hesitation from his rabbi, the student elaborated, explaining he had some important personal issues to think through and he felt praying at the graves of the righteous would help him to receive the insights and guidance he was seeking. Rabbi Auerbach replied that he fully understood what the student wanted to do and why he wanted to do it, but could not understand why he would travel for hours to a faraway place to pray at the graves of a few tzaddikim when there were thousands of tzaddikim buried on Har Herzl (the graves of all the fallen Israeli soldiers), just 5 minutes from the yeshiva!
It is with such awe and humility that we speak of the holy individuals who have given their lives for the sake of their beliefs and their people.
The revered dean of the Mirrer Yeshiva (the “Harvard of yeshivos”), Rav Chaim Shmuelevitz ob’’m, in a public lecture once famously compared the fallen Israeli soldiers to the “Harugei Lod.”
He was referring to the martyrs of Lod, of whom the Talmud relates they were granted the highest place in the next world in the merit of their martyrdom. The story had to do with the inhabitants of the city of Lodkia, or Lod, who were falsely accused by their Roman mayor of killing his daughter; hence the death penalty was decreed upon the entire Jewish community. Two righteous Jews [some say that they were not originally so righteous - listen to their Greek names], Papus and Lalineus, stood up and stated that it was they, not the community collectively, who were responsible for her death. They accepted the blame in order to save the remainder of the community. They were in turn killed (and so was that mayor whom they cursed before their deaths, by a bandit).
The Talmud comments that the portion of Papus and Lalineus in the next world is one that even the greatest of tzaddikim could not hope to even peer into, let alone receive. Rav Shmuelevitz was teaching his students that they should have the same view of those Israeli soldiers who have given up their most precious possession, their very lives, in order that the rest of the Israeli population can remain alive. He said that their sacrifice is similar to the sacrifice of Papus and Lalineus and that they receive a similar reward.
Our rabbis are teaching us there is a special place reserved in the heavens for those who give up all they have for the sake of Am Yisrael, the Jewish people, regardless of their level of observance.
Rabbi Yerachemiel Fried
Dallas, Texas
-----
Many years ago when I was a relatively young yeshiva student I had the opportunity to study with one of the great rabbis of the previous generation. His name was Rabbi Yisroel Zeev Gustman and he may have been one of the greatest rabbis of the 20th century. He was certainly the greatest “unknown” rabbi: While he fastidiously avoided the limelight and was therefore unfamiliar to the general public, he was well known to connoisseurs of Torah learning.
His meteoric rise from child prodigy to the exalted position of religious judge in the Rabbinical Court of Rabbi Chaim Ozer Grodzinski at around the age of 20 was the stuff of legend — but nonetheless fact. Many years later, I heard Rav Gustman’s own modest version of the events leading to this appointment: A singular (brilliant) insight which he shared with his fellow students was later repeated to the visiting Rav Chaim Ozer, who invited the young student to repeat this same insight the following day in his office in Vilna. Unbeknownst to Rav Gustman, the insight clinched an argument in a complex case that had been debated among the judges in Rav Chaim Ozer’s court — and allowed a woman to remarry.
One of the judges adjudicating the case in question, Rabbi Meir Bassin, made inquiries about this young man, and soon a marriage was arranged with his daughter Sarah. When Rabbi Bassin passed away before the wedding, Rabbi Gustman was tapped to take his place as rabbi of Shnipishok and to take his seat on the court. Although Rav Gustman claimed that he was simply “in the right place at the right time,” it was clear that Rav Bassin and Rav Chaim Ozer had seen greatness in this young man.
Rav Gustman escaped, though not unscathed. He hid among corpses and in a pig pen. Somehow, he survived.
While a long, productive career on the outskirts of Vilna could have been anticipated, Jewish life in and around Vilna was obliterated by World War II. Rav Gustman escaped, though not unscathed. He hid among corpses. He hid in caves. He hid in a pig pen. Somehow, he survived.
For me, Rav Gustman was the living link to the Jewish world destroyed by the Nazis. I never had to wonder what a Rav in Vilna before the war looked like, for I had seen Rav Gustman, 35 years after the war. At the head of a small yeshiva in the Rechavia section of Jerusalem, Rav Gustman taught a small group of loyal students six days a week. But on Thursdays at noon, the study hall would fill to capacity: Rabbis, intellectuals, religious court judges, a Supreme Court justice and various professors would join along with any and all who sought a high-level Talmud shiur (class) that offered a taste of what had been nearly destroyed. When Rav Gustman gave shiur, Vilna was once again alive and vibrant.
One of the regular participants was a professor at the Hebrew University, Robert J. (Yisrael) Aumann. Once a promising yeshiva student, he had eventually decided to pursue a career in academia, but made his weekly participation in Rav Gustman’s shiur part of his schedule, along with many other more or less illustrious residents of Rechavia and Jerusalem.
The year was 1982. Once again, Israel was at war. Soldiers were mobilized, reserve units activated. Among those called to duty was a Reserves soldier, a university student who made his living as a high school teacher: Shlomo Aumann, Professor Yisrael Aumann’s son. On the eve of the 19th of Sivan, in particularly fierce combat, Shlomo fell in battle.
“They are all holy.”
Rav Gustman mobilized his yeshiva: All of his students joined him in performing the mitzvah of burying the dead. At the cemetery, Rav Gustman was agitated: He surveyed the rows of graves of the young men, soldiers who died defending the Land. On the way back from the cemetery, Rav Gustman turned to another passenger in the car and said, “They are all holy.” Another passenger questioned the rabbi: “Even the non-religious soldiers?” Rav Gustman replied: “Every single one of them.” He then turned to the driver and said, “Take me to Professor Aumann’s home.”
The family had just returned from the cemetery and would now begin the week of shiva — mourning for their son, brother, husband and father. (Shlomo was married and had one child. His widow, Shlomit, ave birth to their second daughter shortly after he was killed.)
Rav Gustman entered and asked to sit next to Professor Aumann, who said: “Rabbi, I so appreciate your coming to the cemetery, but now is time for you to return to your Yeshiva.” Rav Gustman spoke, first in Yiddish and then in Hebrew, so that all those assembled would understand:
“I am sure that you don’t know this, but I had a son named Meir. He was a beautiful child. He was taken from my arms and executed. I escaped. I later bartered my child’s shoes so that we would have food, but I was never able to eat the food — I gave it away to others. My Meir is a kadosh — he is holy — he and all the six million who perished are holy.”
Rav Gustman continued: “I never had the opportunity to sit shiva for my Meir; let me sit here with you just a little longer.”
Professor Aumann replied, “I thought I could never be comforted, but Rebbi, you have comforted me.”
Rav Gustman did not allow his painful memories to control his life. He found solace in his students, his daughter his grandchildren, and in every Jewish child. He and his wife would attend an annual parade (on Yom Yerushalayim) where children would march on Jerusalem in song and dance. A rabbi who happened upon them one year asked the Rabbi why he spent his valuable time in such a frivolous activity. Rav Gustman explained, “We who saw a generation of children die, will take pleasure in a generation of children who sing and dance in these streets.”
“I think about those shoes every day of my life.”
A student once implored Rav Gustman to share his memories of the ghetto and the war more publicly and more frequently. He asked him to tell people about his son, about his son’s shoes, to which the Rav replied, “I can’t, but I think about those shoes every day of my life. I see them every night before I go to sleep.”
On the 28th of Sivan 5751 (1991), Rav Gustman passed away. Thousands marched through the streets of Jerusalem accompanying Rav Gustman on his final journey. As night fell on the 29th of Sivan, 9 years after Shlomo Aumann fell in battle, Rav Gustman was buried on the Mount of Olives. I am sure that upon entering Heaven he was reunited with his wife, his teachers and his son Meir. I am also sure that Shlomo Aumann and all the other holy soldiers who died defending the People and the Land of Israel were there to greet this extraordinary Rabbi.
On December 10th 2005, Professor Robert J. Aumann was awarded the Nobel Prize in economics. I am sure he took with him to Stockholm memories of his late wife Esther, and his son Shlomo. I suspect he also took memories of his Rabbi, Rav Gustman.
-----
Note: Neither Rav Gustman nor Rav Shlomo Zalman sent their students to the army. On the contrary - both were insistent that the boys only learn if possible. But that didn't stop them from respecting the fallen soldiers.
----
The Torah is דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. Hashem is a רחום וחנון. It says ורחמיו על כל מעשיו. If someone lacks mercy and compassion that means that he is far away from Hashem - and then what is all of his Torah worth?? When a widow of a fallen soldier goes to sleep alone in her bedroom, crying herself to sleep, and her children do as well, the שכינה הקדושה weeps with them [סנהדרין פרק ו משנה ה]. NOTHING can change that.
We should weep, too. If we don't it is probably b/c we are too self absorbed and Teshuva is the order of the day.
הסליחה העליונה
הסליחה העליונה באה ממקור החסדים, מהגדולה הגמורה המרובה לאין קץ, היודעת את הכללות לכל הקיפה, ואת הפרטיות לכל דקדקותה, יודעת את הקודש ואת הטוב לכל עילוייהם, ואת החול ואת הרע לכל שפלותם, ויודעת עם זה שהכל נשקל בצדק בפלס ומאזני משפט, ונטיות הרע, החורבן, הרשעה והשיקוע בשפל, גם להם יש דרישה, ובכללות הכל מצטרף, ועם, זה בדול הוא הרע מן הטוב, השקר מן האמת, השפלות מהרוממות. ההתגלות של הניגוד לכל ארחות עבודה זרה, לכל סעיפיה בפועל וברעיון, המכה כל כך גלים גדולים בישראל, היא הארה כללית עליונה מרום האמת המוחלטה, השוללת כל כיעור, כל טומאה וכל חטאת, ובגדולתה יודעת היא לקחת הכל תחת חסותה וע"פ עצת אל עליון העליונה הכל מתפרנס. התאמצות גדולה צריכה היא הרשעה להחזקת מעמדה, יודעת היא את תפקידה בהויה ומלאה היא זעם לכל, וביחוד למי שבא לדחוק רגליה, ודחיקת הרגל היסודית היא העברתה מהמציאות בכללות, ובזה היא כבר אוחזת במעוז הצדק, מפני שהכללות של הרשעה וכל הופעותיה צורך עולם היא. רק בצורה עליונה מהמדע והמוסר, מקודש האמונה, וחופש הציור המלא זיו בלתי מוגבל, יוכל להכנס הרעיון הגדול הזה ולהתגשם במדתו, איך מסכמים את סך־הכל של כל היש ואיך מסדרים כל כח על עמדתו, ואיך יודעים להחזיק את המעמד, ולתן יד לכל הקצוות ע"פ שעורם ולגבל כראוי את גבול ערכם. בסליחה הכללית של יום הכפורים יש רוממות זו, והובטאה והוכנה בפועל בשעיר המשתלח, שהוא לכאורה נגד השאיפה הכללית של כל העבודה הקרבנית, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים את קרבנותיהם אשר הם זובחים על פני השדה, הערצת הפראות וטבע האדם והטבע בניוולה, עד שפל תחתיתה, ועם זה מתעלה השלטון העליון עד כדי נתינת כח מוגבל גם לאותה הרשעה, והכל מתהפך לסנגוריה, והאור האמוני והמוסרי מתעלה לסוד החירות העליונה המביא כל יפעת קודש.
נושא הפסקה - הסליחה העליונה יודעת מה מקומו של הרע ומכירה את הייעוד
הנכון של הרע.
ביאור הפסקה-
הסליחה העליונה באה ממקור החסדים, מהגדולה הגמורה הרחבה לאין
קץ, היודעת את הכללות לכל היקפה, ואת הפרטות לכל דקדקותה -
בפסקה הזאת הרב מבאר את מקומו של הרע במציאות. הכרת מקומו של הרע,
זה חלק מעשיית השלום בעולם.
אחד הדברים המנוגדים בעולם, הדברים שיוצרים מאבק ומלחמה, זה המאבק
בין הטוב והרע. לכן הכרת מקומו של הרע היא הכרחית בשביל עשיית שלום נכון
בעולם.
הרב מבאר שישנה סליחה עליונה שהיא באה ממקור החסדים. הרב משתמש כאן
במושג של סליחה עליונה, ישנה סליחה רגילה, בסליחה הרגילה האדם צריך
לצאת נגד הרע במלוא כוחו. בעצם האדם צריך להרגיש את כיעורו של הרע
ולכלות אותו לגמרי. כאן הרב מתעסק בסליחה ברמה יותר עליונה, סליחה
שמבינה שישנו משהו פנימי שנמצא גם בתוך הרע.
הרב בשמונה קבצים מתאר את היכולת להתרומם לסליחה עליונה, וכך כותב
הרב.
קובץ א' פסקה תנט.
- אין לשער גודל ערכה של הידיעה הרזית בדבר שתי נפשות, הקדושה
והטמאה, אשר לאדם, ואיך שכל אחת שואפת להגדיל ממשלתה בגויה
האנושית. כי רק בהבנה זו נוכל להביט אל מסתרי הנפש, ולהבין עלילות
בני אדם, והחכמה המוסרית על ידי הכרה זו תוכל בבטחה לנהל את
מעשיה, באין דרך של סתירות. ולמעלה מזה באה הידיעה על דבר הנפש
הקדושה בעצמה, ששני רוחין הן, רוחא דעלמא הדין ורוחא דעלמא דאתי.
וראוי להכיר ששני רוחות הללו גם הם נוהגין קצת מלחמה ביניהן, אלא
שהיא כבר מלחמה של שלום, מלאה אהבה וכבוד, שכל רוח רוחש לחבירו.
... מיוחד הוא יצחק מאחר העקדה, שחי בו רק רוחא דעלמא דאתי, ומתוך
גודל הופעת האור העליון עליו, הוא הוא החותם את מחשבת הסליחה
לעתיד לבוא, ולא יאמר בתשובה על שאלת בניך חטאו, ימחו על קדושת
שמך, כמו אברהם ויעקב. כי קיום העולם, ועוצם החסד, המביא לסליחה
גמורה, לקוח הוא דוקא מרוח העליון, המתנשא ממעל לעלמא הדין, אשר
על כן יוכל להחיותו תמיד, ולהשקיף עליו השקפה לטובה, בכל עומק
פרטיותו וכלליותו. ומי שהוא למעלה מכל עולם הזה, מוצא את כל טוב
עולם הזה לפניו, וזורע ומוצא מאה שערים, והולך הלוך וגדול.
במקור זה הרב מבאר שישנם באדם שתי נפשות, טומאה וקדושה. בהסתכלות
הראשונה ישנו מאבק בין הכוחות השונים. המאבק הזה הוא מאבק בין הרע
לטוב. אבל ישנו מקום עליון, מקום בו האדם יכול לתת סליחה, יכול לתת מקום
גם לכוחות הרעים. נתינת המקום היא יוצרת מאבק של שלום, היינו שבעצם
הטוב יכול להתרומם בזכות הרע. מי שמסוגל להגיע למקום של סליחה עליונה זה
יצחק אבינו, לאחר שיצחק היה בעקידת יצחק, הוא שייך יותר לעולם העליון לכן
הוא יכול להביא סליחה עליונה. בעולם העליון אין מלחמה גמורה בין הכוחות,
כל הכוחות יש להם תפקיד לקידום העולם.
הרב מבסס את דבריו על הגמ' במסכת שבת.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף פט עמוד ב
- אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב כי אתה אבינו כי
אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך.
לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר
לפניו: רבונו של עולם - ימחו על קדושת שמך. אמר: אימר ליה ליעקב דהוה
ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה: בניך חטאו. -
אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. - אמר: לא בסבי טעמא,
ולא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. - אמר לפניו: רבונו של
עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם בני
בכורי, עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם -
שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו - פשו להו חמשין. דל עשרין
וחמשה דלילותא - פשו להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי
ומיכל ודבית הכסא - פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם
- מוטב, ואם לאו - פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי - הא
קריבית נפשי קמך. פתחו ואמרו: )כי( אתה אבינו.
הגמ' מתארת דיון שהקב"ה דן על עם ישראל עם האבות הקדושים. המדרש
מתאר כיצד אברהם ויעקב לא מצליחים ללמד זכות על עם ישראל. לעומת זאת
דווקא יצחק מצליח ללמד זכות על עם ישראל. לכאורה זה תמוה, יצחק מבטא
את מידת הדין, אלא הרב נוקט לפי הפסקה שהבאנו שהסיבה למעלתו של יצחק
שיכול להביא סליחה עליונה משום שהוא הגיע מעולם שלאחר עקידת יצחק.
כביכול יצחק יונק ממקור עליון של עולם הבא. בהכרה של העולם הבא יש מקום
גם לרע, לכן מתוך המקור הזה אפשר ללמד זכות ולהביא סליחה עליונה על עם
ישראל.
היתרון של הסליחה העליונה שהיא מצליחה לכלול בתוכה את הכללות כולה,
מכירה את הפרטיות לכל הדקדוקים של הפרטיות. לא מדובר כאן על וויתור,
אלא הכרה פנימית של כח וכח, מתוך הכרה של הכוחות כולם אפשר להגיע
לסליחה עליונה.
יודעת את הקודש ואת הטוב, לכל עילוייהם, ואת החול ואת הרע לכל
שפלותם, ויודעת עם זה, שהכל נשקל בצדק בפלס ומאזני משפט, ונטיות
הרע החורבן הרשעה והשיקוע השפל גם להם יש דרישה, וככללות הכל
מצטרף ועם זה בדול הוא הרע מן הטוב, השקר מהאמת, השפלות
מהרוממות- הסליחה העליונה איננה יוצרת טשטוש. הסליחה הזאת מכירה את
הקודש לעומת החול, היא קודם כל עוברת דרך הצדק והמשפט. הרב משתמש
בלשון המופיע בספר משלי.
משלי פרק טז פסוק יא
פֶּלֶס׀ וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַיהוָה מַעֲשֵׂהוּ כָּל־אַבְנֵי־כִיס.
מהסליחה הזאת מכירה את החסרון של הרע, ורק לאחר הכרת החסרון, רק אחרי
ההבנה הזאת הסליחה העליונה נותנת מקום נכון לרשע. רק לאחר הכרת הרע
היא מבינה את הדרישה והיכולת להעלות את הרע, ביחד עם עבודת ההבדלה של
הרע מן הטוב. היסוד הזה מובא גם בחסידות, וכך כותב הבעל שם טוב.
בעל שם טוב בראשית פרשת נח אות קיא
- הגם ששמעתי ממנו גם כן שצריך הכנעה הבדלה והמתקה וכו' מצד
השבירה שנפלו הניצוצות קדושות בין הקליפות צריך להפריד מהשכינה
מחשבות רעות וזרות וכו', ודברי פי חכם חן,
יסוד זה מבואר בכמה מקומות בחסידות, היסוד שהאדם כשהוא מתעסק עם הרע
צריך לעבור את כל השלבים האלה. קודם כל להכניע את הרע, להתרחק מן הרע.
רק לאחר ההכנעה והריחוק האדם צריך להבדיל, היינו להכיר מה הוא הרע ומה
תוצאותיו לעומת הטוב. רק לאחר עבודה עמוקה של הבדלה, אז אפשר להגיע
להמתקה, להעלות את הרע לשורשו.
כמובן יש סכנה במי שקופץ מדרגה, מי שמערבב בין הסליחה הרגילה, שהיא
מכירה את הרע. הסליחה הרגילה שמכלה את הרע. לעומת מי שקופץ ישר
לסליחה העליונה, מי שחושב שישר הוא יכול להמתיק את הרע.
הרב בשמונה קבצים מקדים ומסביר כמה חשוב שהאדם יכיר שהסליחה העליונה
איננה ויתור שהאדם מוותר לעצמו, וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה סב.
- כשם שעבודה זרה העתיקה סמוכה היא על ההשקפה הסמויה המקטנת
את הוד האדם, שנתנה אותו למדרס של השתעבדות לכל כח טבעי, באיזו
צורה שהצטלם בדמיון כל עם ולשון מהעמים האליליים, כן האמונות
המרחיבות יותר מדאי את הסליחה על כל חטא ופשע בחק האהבה, אינן
באות כי אם מרפיון רוח, שלא בא האדם להכרת גבורתו וחופשו. האחריות
המוסרית הגדולה, שמעטה את האדם ביראת חטא עצומה, עושה היא גם
כן את רצונו איתן, ומכשרתו לכיבושי הטבע היותר כבדים. לא קולות
והנחות יבקש רוח האדם האיתן והער, כי אם פרינציפים חשובים
ואמיצים...
במקור זה מסביר הרב שישנם תפיסות ואמונות שסוברות שצריך להרחיב את
הסליחה. הרחבת הסליחה לכל דבר נובעת מתוך הבנה שאין לאדם יכולת כח
נפשי לעמוד מול הרע. הבנה זאת מגדילה את כוחו של הרע וממעיטה את כוחו של
האדם. זה וודאי לא מטרת הסליחה. הסליחה במהותה היא מכירה את גדלות
האדם, לכן צריך האדם להזהר מסליחה בוסרית שמקטינה את אחריותו של
האדם.
לכן בפסקה שלנו הרב מדגיש שמהותה של הסליחה העליונה נובעת רק לאחר
שמכירים את המשקל והצדק, מכירים את עומק הרע לעומת יתרונו של הטוב.
ההתגלות של הנגוד לכל ארחות עבודה זרה, לכל סעיפיה בפעל וברעיון,
המכה כ"כ גלים גדולים בישראל, היא הארה כללית עליונה מרום האמת
המוחלטה, השוללת כל כיעור כל טומאה וכל חטאת- השלב הראשון הוא
הכרת הניגוד, הכרת ההתנגדות שעם ישראל מתנגד לעבודה זרה. הרב מדגיש כאן
שהניגוד הוא לא רק לעבודה זרה עצמה, אלא לכל אורחות של עבודה זרה, היינו
כל דבר שמקושר לעבודה זרה צריך להתנגד אליו. כל הסעיפים של העבודה זרה,
בין אם אלו סעיפים מעשיים, בין אם אלו סעיפים רעיוניים. ההתנגדות לעבודה
זרה היא הכרחית כיון שעבודה זרה יכולה ח"ו להכות גלים גדולים בעם ישראל.
לכן הארה הכללית העליונה בשלב הראשון מתוך אמת מוחלטת היא שוללת את
הכיעור ואת הטומאה שנמצאת בעולם. הכיעור הזה צריך להתנגד אליו בשלילה
מוחלטת נגד החטא שמביאה הטומאה.
ובגדולתה יודעת היא לקחת הכל תחת חסותה, וע"פ עצת אל
עליון העליונה הכל מתפרנס- ובכל זאת בגדלות של הסליחה העליונה,
הסליחה הזאת יודעת לקחת את כל המציאות תחת חסותה. אפילו עבודה זרה יש
לה חיות שהקב"ה מחיה את העבודה זרה. וכך מסביר בעל התניא את הפרנסה
שהקב"ה כביכול מפרנס את העבודה זרה.
תניא ליקוטי אמרים פרק כב
- וכ"כ גברו ועצמו הצמצומים והסתר פנים העליונים עד שיוכלו להתהוות
ולהבראות גם דברים טמאים וקליפות וס"א ולקבל חיותם וקיומם מדבר
ה' ורוח פיו ית' בהסתר פנים וירידת המדרגות ולכן נקרא אלהים אחרים
מפני שיניקתם וחיותם אינה מבחי' פנים אלא מבחי' אחוריים דקדושה
במקור זה מסביר בעל התניא שהקב"ה זן ומחיה גם את הדברים השליליים. לא
יכול להיות דבר שאין לו חיות מן האלוקות. אומנם החיות הזאת היא כמו
אחוריים, היינו הסתר פנים שהרי הקב"ה אינו רוצה לפגוש את הרע, לכן הקב"ה
כביכול משליך את החיות של אותה עבודה זרה כחיות שמופיע דרך אחוריים, כמו
אדם שנותן חיות לחברו ואינו רוצה לפגוש אותו.
דוגמא נוספת לחיות שהקב"ה כביכול מפרנס ומחיה את הרע מצאנו בגמ' בעבודה
זרה.
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף נד עמוד ב
- דבר אחר: הרי שבא על אשת חבירו, דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם
כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. והיינו דאמר
ריש לקיש, אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לרשעים שעושין סלע שלי
פומבי, אלא שמטריחין אותי ומחתימין אותי בעל כרחי.
הגמרא שם דנה באריכות למה הקב"ה לא מבטל את העבודה זרה. במסגרת
הדיונים שם הגמ' מביאה דוגמא שברור שמי שבא על אשת חברו בסופו של דבר
עולפ כמנהגו נוהג. היינו הקב"ה ממשיך להנהיג את העולם גם כשיש רע בעולם.
היינו הרע ממשיך לקבל את היניקה שלו מהקב"ה. )אומנם זה נעשה כביכול בעל
כורחו של הקב"ה, דומה לדברי בעל התניא שזה נעשה מאחוריים של השפע
האלוקי(
הרב בפסקה שלנו מסביר שהפרנסה הזאת שהקב"ה מפרנס גם את הרע זה חלק
מעצתו של הקב"ה. זה מוכיח את השליטה והתוכנית האלוקית שהכל בסופו של
דבר מקדם ומביא את העולם כולו לתיקונו, גם דרך הרע העולם יבוא לשיכלולו,
לכן הגדולה האלוקית מפרנסת את הכל.
התאמצות גדולה צריכה היא הרשעה להחזקת מעמדה, יודעת היא את
תפקידה בהויה, ומלאה היא זעם, לכל, וביחוד למי שבא לדחוק רגליה-
הרשעה מחזיקה במציאות בחוזקה כדי להשאר במעמדה. בסופו של דבר לרשע
יש תפקיד, לכן ביטול מוחלט של הרשע זה דבר שהרשעה לא נותנת לו מקום.
הרשעה לא מסכימה שידחקו את רגליה לגמרי. מי שמנסה יותר מידי לדחוק את.
הרשעה, אז הרשעה מתנגדת אליו ופוגעת בו. וכן מצאנו בגמ' במסכת סוכה
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לח עמוד א
- רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה, אמר: דין גירא בעיניה דסטנא.
ולאו מלתא היא, משום דאתי לאיגרויי ביה.
הגמ' מביאה דיון האם כשהאדם מנענע את הלולב לד' רוחות האם כדאי שיגיד
גירא בעיניה, ואומרת הגמ' שעדיף לא להגיד כיון שמי שכביכול פועל על ידי הלולב.
מצאנו סיפור ארוך בו פלימו התגרה בשטן ואז השטן בא והכשיל אותו, וכך מובא בגמ' קידושין.
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פא עמוד א- ב.
- פלימו הוה רגיל למימר כל יומא: גירא בעיניה דשטן. יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה,
אידמי ליה כעניא, אתא קרא אבבא, אפיקו ליה ריפתא, אמר ליה: יומא כי האידנא כולי
עלמא גואי, ואנא אבראי? עייליה וקריבו ליה ריפתא. אמר ליה: יומא כי האידנא כולי עלמא
אתכא, ואנא לחודאי? אתיוהו אותבוהו אתכא. הוה יתיב מלא נפשיה שיחנא וכיבי עליה,
והוה קעביד ביה מילי דמאיס, א"ל: תיב שפיר. אמר ליה: הבו לי כסא, יהבו ליה כסא, אכמר
שדא ביה כיחו, נחרו ביה, שקא ומית. שמעו דהוו קאמרי: פלימו קטל גברא! פלימו קטל
גברא! ערק וטשא נפשיה בבית הכסא, אזיל בתריה נפל קמיה. כי דחזייה דהוה מצטער גלי
ליה נפשיה, אמר ליה: מאי טעמא אמרת הכי? ואלא היכי אימא? אמר ליה, לימא מר:
רחמנא נגער ביה בשטן.
בשביל לבטל לגמרי את הרע יש חשש שבפועל השטן יבוא ויפגע בו כנגד זה. יש
כאן ביטוי של ניסיון לדחות את רגליו של הרע, ממילא הרע יבוא ויתגרה בו.
ודחיקת הרגל היסודית היא העברתה מהמציאות בכלל, ובזה כבר היא
אוחזת במעוז הצדק, מפני שהכללות של הרשעה וכל הופעותיה צורך
עולם הוא- הסיבה שהשטן מתגרה במי שדוחק את רגליו, כיון שדחיקת רגלי
השטן זה נסיון להעביר את השטן לגמרי מתפקידו. והרי התפקיד של השטן לא
בא בשביל שיבטלו אותו לגמרי. לכן טענת השטן שמתגרה ופוגע במי שדוחק
רגליו, זאת טענה שיש בה צדק. שהרי העולם עדיין צריך לכללות של הרשע.
הרשעות פועלת לקידום ותיקון העולם.
הרב באורות מסביר את היתרון שיש בתפקיד של הרשעים.
אורות התחיה פסקה מה' ]דף פה[
- כשם שאי אפשר ליין בלא שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים. וכשם
שהשמרים מעמידין את היין ומשמרים אותו, כך הרצון הגס של הרשעים
גורם קיום ועמדה לשפעת החיים כולם, של כל הבינוניים והצדיקים.
כשהשמרים מתמעטים והיין עומד בלא שמריו, הרי הוא עלול לקלקול
וחמוץ
במקור זה הרב ממשיל את הרשעים לשמרים של יין. השמרים הם החלק השלילי
של היין, אבל היין לא יכול להתקיים בלי השמרים. כך הטוב שבעולם לא יכול
להתקיים אם אין רשעים בעולם.
רק בצורה עליונה מהמדע והמוסר, מקודש האמונה וחופש הציור המלא
זיו בלתי מוגבל, יוכל להכנס הרעיון הגדול הזה ולהתגשם במדתו-
הסליחה העליונה הזאת, ההבנה שגם הרע יש לו מקום, אין לתפיסה הזאת שום
יכולת השגה במדע ומוסר רגיל. רק מי שמתעלה מהחכמה הרגילה, מהמוסר
הרגיל הוא יוכל להכיר את הרעיון הזה. מי שיונק ממקור עליון הוא יוכל להכיר
את הרעיון הגדול הזה.
הלשון התחבירית של המשפט קצת קשה, לא ברור מה כוונת הרב במילים מקודש
האמונה וחופש הציור וכו', נראה שכדאי להוסיף מילה לפני המילה מקודש
האמונה כדאי להכניס את המילה, 'רק'. פירושו של המשפט כך. רק בצורה
עליונה, שהיא נמצאת מעל המדע והמוסר, הצורה העליונה הזאת 'רק' היא יכולה
להופיע בקודש האמונה חופש הציור המלא זיו בלתי מוגבל. קודש האמונה הוא
חלק מהתיאור של היכולת האינסופית שנמצאת מעל המדע והמוסר המגבילים.
הרי הרעיון של הכנסת הרע לתוך קישור לקודש זה רעיון נשגב שקשה להכיר
אותו. הסיבה שקשה להכיר אותו בצורה פשוטה, כיון שמי שחושב שהתפיסה
הזאת צריכה להופיע בתוך החכמה הגלויה, בתוך המוסר הגלוי יש בזה סכנה.
לכן רק במקום שהוא נמצא מעל המציאות, מקום שבו אפשר להכניס זיו בלתי
מוגבל, להכניס את האינסוף לתוך גבול שם ניתן להכיר את מקום יניקתו של הרע.
הרב בשמונה קבצים במקום נוסף כותב על מקומו של הרע כך.
קובץ ד' פסקה צא.
- הצדק לא יסכים לעולם על הרשע, אבל הסקירה העליונה פולסת את הכל
במשקלה, ומתוך הידיעה הכללית שיש לרשע גם כן צורך בעולם, מוכרח
שורש מציאות זה להיות נפקד בחשבון העבודה האלהית. אבל חלילה
שיכנס בגבול המוסר, חלילה שיוכר הרשע לצדק, וחלילה שיאמר לרשע
צדיק אתה. אל ארץ גזירה משולח הוא השעיר הנושא את העונות,
המדברה, מקום אשר לא יעבר בה איש ולא ישב אדם שם. הישוב צריך
להיות מתוקן באורח חיים של צדק ומשפט, והקודש והטהר הם יהיו
מכריעיו ומרוממי קרניו.
במקור זהה כותב הרב שהצדק לא מסוגל להסכים עם הרשע, אבל מעל הצדק יש
את הסקירה העליונה. הסקירה הזאת היא נמצאת מעל הצדק, במקום בו אפשר
להבין את הצורך שהעולם צריך את הרשע. אומנם חלילה שהכרת הצורך הזה
יבלבל אותנו. בסופו של דבר אנחנו לא מכניסים את הרשע לתוך המוסר. וגם כאן
הרב מכניס את שהמקום בו מצאנו את הפעולה העליונה שמוכנה להכניס את
הרשע, זה מצאנו ביום הכיפורים בשעיר המשתלח. הרב גם בפסקה שלנו בהמשך
הפסקה יתייחס להשוואה לשעיר המשתלח.
איך מסכמים את סך הכל של כל היש, ואיך מסדרים כל כח על עמדתו,
ואיך יודעים להחזיק את המעמד, ולתן יד לכל הקצוות ע"פ שיעורם,
ולגבל כראוי את גבול ערכם - היכולת לתת לכל כח את מקומו, לסכם את כל
היש ולהכניס בסיכום את הכל, זה דבר שרק הצורה העליונה יכולה לתת. שום
מדע ושום חכמה לא יכולה לדעת לעשות את הפעולה הזאת. לתת לכל כח את
גבולו ואת ערכו הנכון. לתת לקצוות, שהקצה במהותו הוא מאד רחוק, לתת
לקצה את מקומו הנכון. כיון שזה כל כך מסובך, לכן הפעולה הזאת תלויה בדבר
עליון, זה בדיוק הסליחה העליונה. סליחה רגילה, תפיסה רגילה לא יכולה לתת
ולהכיר מקום כזה.
בסליחה הכללית של יום הכפורים יש רוממות זו, והובטאה והוכנה
בפועל בשעיר המשתלח, שהוא לכאורה נגד השאיפה הכללית של כל
העבודה הקרבנית, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, את קרבנותיהם
אשר הם זובחים על פני השדה- הרב מוכיח שביום כיפור ישנה מידה שהאדם
עולה למקום של הסליחה העליונה. המקום הזה בא לידי ביטוי בשעיר המשלח.
הבעיה בשעיר המשתלח שלכאורה כל שילוחו נוגד את דרך הקרבנות. הרי עבודת
הקורבנות היא להרחיק את האדם מעבודה זרה, להרחיק את האדם מקישור
לכוחות שהם נמצאים מחוץ לקדושה. והנה בשליחת השעיר לעזאזל אנחנו נותנים
כח דווקא לאותם כוחות. הרי השליחה לשעירים, זה מעין הסכמה לכוחות האלה.
הרב מביא פסוק שמוכיח שבעקרון שליחה לשעירים זה נוגד את העקרון של
התורה.
ויקרא פרק יז פסוק ה - ז )פרשת אחרי מות(
לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם. וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה. וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.
יש כאן שתי בעיות קישור לשעירים, וכן שליחה על פני השדה, שהרי נאמר שלא
מקריבים על השדה, אלא צריך להקריב דווקא בבית המקדש
אלא התשובה שבאמת יום כיפור אנחנו עולים למדרגה מיוחדת שהיא מתייחסת
אל הרע. מקום בו אפשר לתת חיות בצורה מסויימת לרע. ההבנה הזאת היא
איננה מתאימה לחיים הרגילים, זאת התייחסות עליונה שמתאימה דווקא ליום
כיפור שהוא מעין עולם הבא.
הקושי עם השעיר מצאנו בהרבה פרשנים, וכך כתב האור החיים הקדוש להקשות.
אור החיים ויקרא פרק טז פסוק ז )פרשת אחרי מות(
- ולקח את שני השעירים וגו'. פרשה זו צריכה למודעי כי למה יצוה ה' דבר כזה, ואם היא
מהמצות אשר לא עשה ה' בהם טעם היה לו לומר חוקה ומה גם תגדל הקושיא לדבריהם
ז"ל )רע"מ אחרי סג. זהר ח"ג קא( כי עזאזל היא בחינת צד הרע הנה כמעט ח"ו שידמה הדבר
לעכו"ם, ומה גם שמצוה ה' )יומא פו א( להשוות שעיר של שם לשעיר זה של דבר אחר
הדברים מבהילים:
הסוד הזה של שעיר המשתלח הוא כל כך כמוס, שכך כותב הרמב"ן על הסוד הזה.
רמב"ן ויקרא פרק טז פסוק ח )פרשת אחרי מות(
- ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש
לו חברים במקרא, ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש
תדענו. והנה ר"א נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו שכבר גלו
אותו רבותינו ז"ל במקומות רבים:
הסיבה שזה סוד כיון שזה לא קשור להנהגה הרגילה של העולם, זה שייך לעולם
העליון. לכן הגילוי של הסוד צריך להיות נסתר
הערצת הפראות וטבע האדם והטבע בנוולו, עד שפל תחתיתה. ועם זה
מתעלה השלטון העליון עד כדי נתינת כח מוגבל גם לאותה הרשעה,
והכל מתהפך לסנגוריא, והאופי האמוני והמוסרי מתעלה להוד החירות
העליונה, המביא כל יפעת קודש- היכולת להעריץ את החלק התחתון, החלק
של הפראות והטבע, זה קשור לסליחה העליונה. יש כאן התעלות של שלטון
שמצליח לתת גבול גם לרשעים. נתינת הגבול הופך את הרע לדבר חיובי. מתוך כל
הרע הוא עצמו כמו סנגוריא. האופי האמוני והמוסרי שבדרך כלל הוא אינו מסוגל
להתרומם לנתינת מקום לרע, מצליח להתעלות למקום של חירות עליונה שנותנת
מקום גם לרשעים.
החירות העליונה קשורה ליובל, קשורה ליום כיפור שזה מסמל את התיקון
המוחלט העתידי, בחירות הזאת אפשר להביא יפעת קודש בכל המציאות כולה.
הרב נריה פופר שליט"א
