כשהחקירה המדעית הולכת ומוצאת דיוקים מכוונים בתוך העלילות כולן של התוהו והבהו, כשכל התנועות, שהוות ושהתהוו בעולמים לפני יצירתם הגמורה, כ"כ מתאימות הן למטרת הבנין הגמור בשכלולו. הולכת בזה חכמת מעשה בראשית להיות יותר ויותר חכמה גלויה, שנדרשת ברבים,[א] ושנותנת מחיה לרוחות רבים.
ולפי ערך ההכשר הזה שהעולם מתכשר לצפונותיה של חכמת היצירה המעשית, הולכים לעומתו הרעיונות של חכמת היצירה הרוחנית, ומתגבלים עם החיים והמציאות. והאמתיות האלוהיות, שבחותם האמת העליונה, שהיא תמיד מעוזם של חכמי עולם האמתיים, ושהיא אורם של ישראל בכללות, החפץ תמיד שהאמת העליונה המוחלטת תהיה המנצחת בעולם, והפועלת על כל הליכות החיים כולם בגבורתה, הולכות הן ונעשות לדברים שהם שוים לכל נפש, עד שאי אפשר עוד להסביר גם אמונה פשוטה לאנשים בינונים, כי אם על פי הרחבת הצעת רזי עליון, שהם עומדים ברומו של עולם.
ופתחי השערים של מעשה בראשית הם הם גורמים עצמיים לפתיחת שערי מעשה מרכבה, שהיא ההנהרה העליונה, המסגלת את החושים ואת הרצונות, את ההכרות ואת ההרגשות, להאחז בעומק הרעיוניות האיתנה, מקור חיים תמימים ונצחיים, עד שהחיים הולכים באומץ קדושתם לנצח כולו את המות, והטוב ממתיק כולו את כל הרע כליל.
התפיסה השכלית הרוחנית העליונה, כשם שהיא מתממת את הרצון האישי, ומעדנת את הקשר החברותי, היא פותחת את החושים הגשמיים והרוחניים להתקשר עם המציאות כמו שהיא, והעושר והעדן, הנוי והנצח שלה הולך ומתגלה לפניה. החיים שבגויה נעשים רחבים, טהורים, קדושים ועדינים, והחיים שמחוץ לגויה וממעל לה, מאירים תמיד בכל נגהם.
הרוחניות הולכת היא ומתעלה באדם ובעולם, בכל רגע של חיים. וההשכלה העליונה תופשת בהכרתה את הריקום של העילוי, והיא מתעדנת מרב זיו, ומעדנת את העולם כלו. כשהרוחניות משתלמת בקצבתה, וחפצה היא מרוב עדנה ושבעון להעתיק את כחותיה לככר יותר לשדי, כל הסביבה מסתגלת לזה, והד קול העונג מקצה העולם ועד קצהו נשמע.
לאור טוב זה, למבט כזה, על אותה האפלה, שחכמת החיים הבינונית קוראה זה מות, מחכה העולם. וההחלטה של הליכה באור האמת העליונה היא מביאה אותו אל מעמד איתן כזה.
החיים החברותיים עם כל מילויי תקוניהם, החופש השכלי וההרגשי עם כל הרחבתם, אומץ הרוח וגבורת הבשר עם כל חסנם ויפים, כל אלה יחדיו יחוברו למשאלות הנצח, שרק הן בהפתרן תעמודנה לעולם בשעת דחקו.
רק דעות עליונות, שהן נובעות ממקור עליון של חיים עליונים, ישיבו להעולם וכל אשר בו, לכל הנשמות העשוקות הערטילאות, ולכל שוכני מאפליות בגויות חולות, הרוסות ומזוהמות, את עז גבורת חייהם, את ברק יפעת נצחם. ושלום העולמים, והדר הרוחות לכל בשר, ישוב ויגלה, בגאון עז, ממעל לכל הגה ורעיון מוגבל.
באופן עקרוני יש בפרק שלפנינו שני חלקים: החלק הראשון – עוסק בתיאור תהליך ההתגלות המתמשכת של כוונת הבורא בבריאת העולם והנפש על ידי המאמץ האנושי – התקרבות, רצון והבנה יתרה, באותן הסוגיות שנקראות מעשה בראשית ומעשה מרכבה. מעשה בראשית – במובן של סוד החומר הנחשף לאיטו על ידי המדע, מעשה מרכבה – במובן של סוד הרוח המופיע בגילוי הקודש, האחדות והטוב שבהויה ומגמתה. גם באשר לסוגיות הללו, עליהן נאמר "אין דורשין" א, שהיו בעבר סוד גמור – בגלל תנאי החיים, בגלל חיסרון בהכשרה המדעית, התרבותית והנפשית של האנושות – מגיע הפרק שבו הן נעשות יותר קרובות, יותר מובנות ומשמעותיות, לחיי היחיד והתרבות בכלל.
החלק השני – הוא התמודדות עם המוות. המשכה ממעשה בראשית ומעשה מרכבה, אך ברמה שונה. ברמה הראשונה ישנה בריאה, אך הבריאה לא החזיקה מעמד בשלמותה הראשונית שבגן העדן, כי בתוכה כבר נכלל החטא, התהלך הנחש והמוות הטיל את צילו. לכן, ברמה השניה, כאשר מתמודדים עם המוות, לא די בשיבה לגן עדן, כי הפגם יישאר במקומו – יש להתגבר על הפגם היסודי. לא די בבריאת יש מאין, אלא צריכה להיות תחיית המתים – בריאת יש מיש למרות סופיותו, בריאה מן המוות – להוציא מן העז מתוק.[1]
הערך שמחבר בין שני החלקים הללו הוא האמת. בחלק הראשון – האמת המדעית, חקר האמת, בחומר וברוח. החלק השני – אפילו האמת שבמוות, האמת שבדין. המוות הוא נורא – מתלווים אליו סבל, כאב וקושי, טמון בו חטא קדמון וחטא שנמשך, התפרקות וזוהמה. מהי נקודת האחיזה של הקודש בזה? האמת. זו משמעות הברכה שמברכים – "ברוך דיין האמת". זה יסוד התחיה, יסוד פעולת מעשה בראשית ומעשה מרכבה, גם כאשר מדובר במוות. אמת שבבריאה ואמת שבתחיה, אמת שבחסד ואמת שבדין.
בביאור המושגים מעשה בראשית ומעשה מרכבה, הרב הולך כאן למעשה אחר דעתו של הרמב"ם.[2] מעשה בראשית – זו חכמת הטבע, הפיזיקה, החכמה המדעית, ומעשה מרכבה – זו החכמה שאחר הטבע, מעבר לטבע. הרב אומר כאן שעם ההתפתחות וההשתכללות של המחקר החדש אנו מוצאים יותר דיוקים – בתוך העלילות כולן של התוהו והבהו, כשכל התנועות, שהוות ושהתהוו בעולמים לפני יצירתם הגמורה, כ"כ מתאימות הן למטרת הבנין הגמור בשכלולו. אנו מוצאים יותר ויותר התאמה בין מחקר החול – החוקים הכלליים של הפיזיקה כמו שמוכרים היום, לבין מסורת הקודש – התנועות – קווי הבניין, קווי ההתהוות של הטבע, כפי שתוארו ברמז במסורת הקדומה של מעשה בראשית. המחקר מגלה לנו את העקבות הטבועים בטבע ובהויה, עקבות של אותו מעשה ראשון הנמשך והולך, את חידוש מעשה בראשית בכל יום. אנו רואים כיצד היסודות הראשונים של היקום הולכים ומתהווים ומוצאים את שיווי משקלם לכלל המעשה המוגמר יחסית, שאנו רואים היום. למרות גודלו העצום של היקום יש בו איזשהו שיווי משקל, שאמנם יש בו תנועות, שינויים והתהוויות שונות, אבל זה הוא שמאפשר בסופו של דבר את הפלא המופלא של הבנין הגמור בשכלולו. הוא מאפשר לקיים בתוכו עולמות ועולמי עולמות של חיים משוכללים ביותר, שיש בהם הפן הפיזיקלי, הכימי והביולוגי ואצל האדם אפילו הרוחני. כל שינוי משמעותי באיזון הזה לא היה נותן אפשרות לעולמנו הקטן להתקיים בפועל. הולכת בזה חכמת מעשה בראשית להיות יותר ויותר חכמה גלויה, שנדרשת ברבים, ושנותנת מחיה לרוחות רבים. על ידי המחקר המדעי אנו מתוודעים יותר ויותר לחכמה הזאת. היא מופיעה יותר ויותר בספרי לימוד ולומדים אותה עשרות ומאות אלפים רבים ושונים שעוסקים בתחומים האלה. אנחנו מתוודעים לשכלול המורכב והמדויק ביותר של היקום על חוקיו ועל החכמה האדירה החורזת אותו ושזורה בו. היא נדרשת ברבים, ונותנת מחיה לרוחות רבים, כלומר מאפשרת גישה יותר נוחה של האדם אל הטבע וההוויה. אדם חש יותר קרוב אל ההוויה כאשר הוא מפענח במידה מסוימת את צפונותיה.
ולפי ערך ההכשר הזה שהעולם מתכשר לצפונותיה של חכמת היצירה המעשית, הולכים לעומתו הרעיונות של חכמת היצירה הרוחנית, ומתגבלים עם החיים והמציאות. מתגבלים – נעשים גבוליים, נושקים אל החיים והמציאות. הרב אומר כאן, שיש תהליך של קרבה יתרה בין חכמת הטבע לחכמה הרוחנית על כל ההשלכות שיש בזה.[3] אין ספק, שככל שתבונת האדם לובשת את האופי של המחקר המדעי – מוצאת את החכמה בהוויה – כך היא חוזרת אל עצמה, ומנסה לגבש מתוך המחקר ומתוכה מושגים וערכים, ליצור יצירה רוחנית ולעמוד על משמעויות הקיום. מתוך הבנת המבנה של הקיום והיקום, לעמוד על משמעויותיו. הרעיונות של חכמת היצירה הרוחנית הולכים ומתגבלים, מתקרבים ומושפעים מאוד מהמחקר המדעי. הוגה דעות כמעט לא יכול להרשות לעצמו לדבר על מערכת ערכים ומושגים שמנותקת לגמרי מהתוצאות האדירות של המחקר המדעי – בתחום הפיזיקה, הביולוגיה, מדעי הרפואה, ההתנהגות והחברה. צריך להבין את פעולת הגומלין בין הנפש והגוף, הגוף והסביבה, והסביבה עם הסביבה הגדולה, מעגל בתוך מעגל.
והאמתיות האלוהיות, שבחותם האמת העליונה, שהיא תמיד מעוזם של חכמי עולם האמתיים, ושהיא אורם של ישראל בכללות, החפץ תמיד שהאמת העליונה המוחלטת תהיה המנצחת בעולם, והפועלת על כל הליכות החיים כולם בגבורתה, הולכות הן ונעשות לדברים שהם שוים לכל נפש, עד שאי אפשר עוד להסביר גם אמונה פשוטה לאנשים בינונים, כי אם על פי הרחבת הצעת רזי עליון, שהם עומדים ברומו של עולם.
לא בכדי חכמת הקבלה או חכמת הסוד נקראת גם חכמת האמת. שאר החכמות עוסקות בצדדים מסוימים במציאות – טובים ומועילים, אבל הם לא כל האמת, אלא חלקים ממנה. לעומתן חכמת האמת עוסקת בסוד הגדול. יתרה מכך, חכמת האמת לא רק מגלה את האמיתות הגדולות של העבר, אלא מעצימה את האמת הגדולה שבחפץ האמת הנובע משאיפת הקודש הבלתי פוסקת שבנשמה. ההתמודדות הכנה והאמיצה עם השאלות הגדולות של רז הקיום: מעשה בראשית ומעשה מרכבה. שהיא תמיד מעוזם של חכמי עולם האמתיים – חז"ל, המקובלים, ואולי אפילו חכמי אומות העולם האמיתיים, עליהם נאמר: "שמע האמת ממי שאמרה" (הקדמת הרמב"ם לפרקי אבות, הקדמה לשמונה פרקים). גם החוקרים מכוונים אל האמת וגם להם האמת יקרה מכל.[4] ושהיא אורם של ישראל בכללות. ישראל מביאים לעולם לא רק תורה שהיא מועילה ומסדרת, אלא תורת אמת. מידת האמת אצל ישראל עוד קודמת לקבלת התורה "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז, כ), מידתו של יעקב היא אמת, ועל כן זהו אורם של ישראל בכללות. החפץ תמיד שהאמת העליונה המוחלטת תהיה המנצחת בעולם וזו האמת האלוהית, אמת התורה. יש אמיתות שונות, בכל רובד ורובד במציאות ישנה אמת, אבל האמת העליונה המוחלטת היא הכרת ה'. אהבה, יראה ותורה – זו האמת הכוללת. והפועלת על כל הליכות החיים כולם בגבורתה בירור האמת גם לגבי הליכות החיים, לא התחסדות המתעלמת מהן, אלא אמת. רבים אפילו ביקרו את חכמי ישראל על ההתעסקות בכל תחומי החיים. אמרו להם: תהיו יותר אידיאליים, תתעלמו מחלקים נמוכים יותר של החיים. אבל חכמי ישראל לא מתעלמים אפילו משפיר ושִליה וכמובן שלא מתעלמים מן הדברים הגבוהים. אדרבה, חז"ל שיבחו מאוד את דוד המלך שלכלך את ידיו בשפיר ושליה להתיר אשה לבעלה (ברכות ד, א). אי אפשר להתעלם, כי כל האמיתות שבחיים צריכות להיות קשורות אל האמת העליונה המוחלטת. בגבורתה – בשביל הירידה הזו, ויכולת ההצטמצמות, צריך גבורה, כמו שתורת האמת ניתנה בלשון בני אדם מפי הגבורה.
האמתיות האלוהיות הולכות הן ונעשות לדברים שהם שוים לכל נפש, עד שאי אפשר עוד להסביר גם אמונה פשוטה לאנשים בינונים, כי אם על פי הרחבת הצעת רזי עליון, שהם עומדים ברומו של עולם.
הרב אומר שאי-אפשר לבוא אפילו לאדם בינוני, ובהתעלם מכל המידע שהושג כבר, לומר לו: "תאמין בבורא עולם". זו אמנם האמת אבל זו לא כל האמת. הוא ישאל: אני רואה עולם ומלואו, כוכבים בשמים – איך הם התהוו? באיזה אופן? באיזו הדרגה? לשם מה? צריך להסביר גם אמונה פשוטה על פי הצעת רזי עליון – מעשה בראשית. אל הפסוקים בבראשית צריך להתייחס שלא כפשוטם. גם בתוך חכמת האמת היהודית מדובר על עידנים ארוכים, על עולמות שנחרבים ונוצרים, ולכל אלו יש עקבות. כל המדעים כולם בדיוקם, קוראים אל אותם הדברים שנאמרו בפירוש או ברמז בחכמת האמת היהודית. אי אפשר להסביר גם אמונה פשוטה מבלי לתת את המושג והתחושה שהדברים האלה ישנם. לא כל אחד חייב להמשיך לחקור, אבל מי שירצה מאוד להתעמק – יוכל. כמו שלא כל אדם בעולם מתעמק בכל רזי המדע, אבל הוא יודע שמדובר על עניינים רציניים. גם כאן, לא כל אחד צריך להיות מקובל, אבל הוא צריך לדעת שהנושאים האלה קיימים, מדוברים, ויש בהם עיון גדול, ודווקא כך תפשו אותם תמיד חכמי האמת.
ופתחי השערים של מעשה בראשית הם הם גורמים עצמיים לפתיחת שערי מעשה מרכבה, שהיא ההנהרה העליונה, המסגלת את החושים ואת הרצונות, את ההכרות ואת ההרגשות, להאחז בעומק הרעיוניות האיתנה, מקור חיים תמימים ונצחיים, עד שהחיים הולכים באומץ קדושתם לנצח כולו את המות, והטוב ממתיק כולו את כל הרע כליל.
כאשר אנו עומדים על האדירות, השכלול, הדיוק, החכמה והתבונה שבמעשה בראשית, ומתרשמים שזהו לא מבנה כאוטי של גחמנות פשטנית, אלא מבנה בעל תכלית שמוביל לאיזושהי מטרה, אנו תוהים על משמעות הדבר – על הרצון העליון שעומד מאחורי מעשה בראשית. אז אנו מתקרבים למעשה מרכבה – פותחים לעצמנו שער לעסוק בסודות המציאות שמעבר למעשה בראשית – הרצון האלוהי.
כאן המעבר מן הרמה הראשונה, של משמעות מעשה בראשית ומעשה מרכבה שקשורה לעולם הזה ולגוף, אל הרמה השניה, העליונה יותר – לנצח את המוות, להמתיק את הרע כליל. במעשה בראשית טמון הפוטנציאל הקבוע לתחיית המתים. פתיחת השערים של מעשה בראשית על ידי המדע החדש, מגלה שיש בחומר פוטנציאל לקיום שהוא מעבר למוות – המוות הוא אפשרי אבל לא הכרחי. עם כל הגודל והפלא שבמעשה בראשית – הפגם היסודי שהתגלה בו, המוות, הוא שמזקיק את פתיחת שערי מעשה מרכבה, שהיא ההנהרה העליונה. הנהרה בשני מובנים: במובן של להאיר, וגם במובן של מנהרה – פריצת דרך ויצירת קשר, או נהר – זרימה מרמה אחת לרמה אחרת. כלומר מעשה מרכבה מאיר את משמעותו של מעשה בראשית. כיצד הוא עושה זאת? על ידי תפישת המציאות לא כמציאות סטטית, מוגבלת, עומדת וקבועה, אלא כמציאות משתנה כמו נהר זורם. אם אנחנו תופשים את העולם בפשטנות כעומד וקבוע, אנחנו מסוגלים להבין רק את ההווה המיידי. אבל כאשר המציאות משתנה אנחנו מבינים שמה שראינו קודם, לא היתה התמונה במלואה. שהרי לא יכול להיות שינוי אלמלא היה חבוי כבר באופן פוטנציאלי בתוך ההווה. מעשה מרכבה גורם לנו לתפוס את המציאות כרציפה – זורמת ממקור אחד אל תכלית מסוימת.
המסגלת את החושים ואת הרצונות, את ההכרות ואת ההרגשות, להאחז בעומק הרעיוניות האיתנה. המילה רעיון היא ממקורה מארמית – רעווא. רעיון הוא גם מחשבה וגם רצון – החיבור בין רצון למחשבה. כשהרצון הופך למחשבה זהו רעיון. זהו רצף: הרצון – ההופעה הראשונית שאין לה עדיין גדר, גבול, שם או הגדרה, הופכת לחישוב, מחשבה, הבהרה של מושגים, ואחר כך לברירת אמצעים, שיטות וגישות לביצוע, כדי להשיג ולספק את הרצון. עד שאנחנו לא מספקים את הרצון, אנחנו עדיין נמצאים ברצף של התנועה הזאת. מושג המרכבה בא מחזון המרכבה של יחזקאל (יחזקאל א). יחזקאל רואה מרכבה רתומה לארבע חיות, הוא רואה אופנים, גלגלים, כסא, ועל הכסא דמות אדם. מה נוהג במרכבה שרואה יחזקאל? הרצון. מעשה בראשית כשלעצמו הוא רק הרכב בלי האדם הרוכב. חז"ל אומרים על גוף האדם שהוא מרכבה לשכינה.[5] האדם הוא לא רק ידיים רגליים ואיברים שונים, כל אלו הם מרכבה לרצון. הרצון יוצר מגמה, והמרכב הוא ההרכבה של הכלים והכוחות השונים לצורך השגת המטרה שקבע הרצון. באופן זה, כל מעשה בראשית – הכלים, הכוחות, תבונת המח ותבונת הלב – החושים, הרצונות, ההכרות וההרגשות – מסתגל להיות חלק, רכיב במעשה מרכבה. כך אנו מבינים שמעשה בראשית כשלעצמו לא יכול להתגבר על אותו המכשול והפיתוי של המוות, והוא מוכרח להאחז בעומק הרעיוניות האיתנה.
עד שהחיים הולכים באומץ קדושתם לנצח כולו את המות, והטוב ממתיק כולו את כל הרע כליל. אנחנו יכולים להבין את המוות בתוך מעשה בראשית, זהו דבר רגיל שחוזר על עצמו. מדענים והוגי דעות רבים אמרו שמוות הוא טבעי – אי אפשר לחיים בלא מוות, המוות כאילו מזין את החיים הלאה. זוהי השלמה שמעשה מרכבה איננו מסכים איתה, הוא לא מסכים עם השלווה הזאת. מבחינת הרצון שלנו, אנחנו לא משלימים עם המוות – יש רצון של חיים של תגבורת חיים ללא הפסקה. במוות יש תחושה של אובדן, גם אם האובדן לא מוחלט, הוא מצער אותנו. אנחנו מתייחסים לדברים שהם מעבר למעשה בראשית: רצון, צער, שמחה, חדווה – כל אלו לא נכנסים לתוך חוקי הטבע, חוקי ההויה והבנת המבנה. ע"י התעמקות, התחברות והסתגלות למעשה מרכבה, כשאנחנו נאחזים בעומק הרעיוניות האיתנה, אנחנו משנים את תפישת עולמינו גם לגבי הדבר היסודי הזה.
כאשר אנחנו פונים אל התיאור של מעשה בראשית אנחנו רואים שחז"ל (בראשית רבה ה, ט, וע"ע אורות התשובה ו, ז) ציינו את מקום הפגם, התיקון שצריך להיעשות, מי צריך לתקן וכיצד צריך לתקן. חז"ל קוראים לפגם היסודי "חטא האדמה". האדמה נצטוותה להוציא עץ פרי והיא הוציאה עץ עושה פרי. עץ פרי פירושו שאין הפסקה, העץ הוא הפרי – "טעם העץ כטעם הפרי", לעומת זאת, עץ עושה פרי פירושו שיש הפסקה בין העץ ובין הפרי. כלומר, ברצף הזה של רצון, מחשבה וביצוע חל איזה פגם – הביצוע לא תאם בדיוק את הרצון. החטא נועד להיתקן על ידי תוספת הרצון של האדם, תפקידו היה: "לעובדה ולשומרה", מצד אחד לשמור – לא לקלקל, ומצד שני לעבוד את האדמה – לתקן את הפגם הבסיסי הזה על ידי הרצון שלו הרעיון, המחשבה והמעשה. אחרי שהאדם חטא בהיכנעו לפיתוי הנחש והפגם נהיה רצוני ובחירי, לא נשאר כבר מי שיתקן. דברי הנחש מסמלים בעת ובעונה אחת את הרצון האדיר לשלמות מוחלטת אלוהית שחבוי באדם ובהויה, אך גם הצעת דרך קלוקלת לממש את הרצון הזה. הפיתוי הוא אשליה מתוקה שארס טמון בה: להגיע אל מלוא הרצון על ידי דילוג על עבודת הבירור באשר למהות ההויה, המבנה שבה והממשות המדויקת של התגשמות הרצון האלוהי במציאות. הדמיון הכוזב שאפשר ליהנות מפרי עץ הדעת מבלי להכיר, להבין ולהחכים את העץ עצמו משורשיו וכל כוחות גידולו, מטה את לב האדם לבחור בדרך הקלה. הצדקת בחירה זו נעוצה בתאוות הטוב העליון והשלם, ובתחושה שהצו האוסר חל רק בתנאי שהאדם עוד לא הגיע למלוא תאוות הטוב והשלם. אולם לכשהגיע ואף נמצאה הדרך הקצרה – כך ראוי לנהוג. יתרה מזאת, הרי עצם הימצאותו של הנחש המתהלך בגן והמציע פתרון נעים ופשוט כל כך – האם לא ברצון ה' היא? האם אין זה הסימן המובהק שפג האיסור? באמת, הימצאותו של הנחש וכוחו לעורר את תאוות הטוב והשלם, רצון ה' היא, אולם בחירתו של האדם, לא זו בלבד שלא היתה צריכה לנטות אל הכניעה, אלא להפוך את עצם הכח העצום הזה לתוספת הבנה ודעת. לפענח את הניחוש כרמה עליונה של רצון חופשי בתוככי החוקיות שבחכמה. על ידי הנחש הופיעה והתממשה הבחירה החופשית של האדם והוא אמור היה לעלות למדרגת ברית עם אלוהים על ידי בחירתו ולא לרדת למדרגת יצור המונע על ידי הרצון העיוור. באופן סמלי, האדם היה צריך להפוך את הנחש למשיח[6] הגואל את החכמה מכבלי ההכרח שבה, מזווג לה את הרצון הבלתי מוגבל, וחושף בה את העונג, היופי והגדולה שבחירות שלמה.
אך לאחר שחטא האדם הפסוק חוזר ואומר: "ארורה האדמה בעבורך" (בראשית ג, יז). אותו הפגם הראשוני של ההפסקה ברצף בין העץ לפרי, נתגלגל להיות ההפסקה בין העולם הזה לעולם הבא – המוות. "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" (עירובין כב, א). "אשר ברא אלוהים לעשות" (בראשית ב, ג) – עושה פרי – זה העולם שלנו זוהי המציאות שלנו. הפרי אמנם יהיה אבל באמצע ישנו מעבר – המוות. ממתיק כולו את כל הרע כליל. הרע – זהו הגירעון, הפגם הבסיסי. מעשה מרכבה בא כדי להנהיר, להזרים רצון ורעיון על מעשה בראשית ולתקנו מפגמו הראשון. כך היה צריך להיות בגן עדן, על ידי אדם הראשון, אך כיוון שגם הוא חטא, התיקון נדחה.
פתיחת שערי מעשה מרכבה היא גם שינוי במעמדו של האדם במציאות. האדם עובר ממצב של צופה במעשה בראשית, משקיף ומזדהה – חכם במובן פסיבי, אל העמדה האקטיבית – היוצר המצטרף אל היוצר הגדול העליון. על ידי הרצון המחשבה והמעשה – מעשי מצוות ומעשים בכלל, האדם הופך את כל חכמת מעשה בראשית – ממושא להערכה, הערצה והתפעלות – לכלי יוצר.
פתיחת שערי מרכבה יוצרת את התכלית, המטרה והחזון, היא שמנווטת ויוצרת את המציאות השלמה. היא מנהירה, יוצרת את הרצף, הזרימה והמשמעות גם יחד. מעשה מרכבה משלים את מעשה בראשית. מעשה בראשית הוא המרכב שנוצר בצורה מסוימת ולמען מגמה מסוימת. הרצון העליון של הבורא כבר חבוי בו בצורה פוטנציאלית, אבל הוא יוצא לפועל רק על ידי האדם. האדם נוצר כמי שמופקד על הפעלת המרכב הזה והכוונתו. חז"ל אומרים "אשר ברא אלוהים לעשות" – על ידי האדם. כיצד יעשה זאת? על ידי שהאדם מבין ומתחבר אל הרצון החבוי שבמרכב – הוא מצרף את רצונו לרצון העליון. הצירוף הזה יוצר את התרכובת – מרכב ה' – "המרכבה". כשם שנוספה האות ה' לאברהם ולשרה, והיא מסמלת את הנוכחות האלוהית המודעת, כך מעשה מרכבה הוא עשיית האדם את רצונו כרצון ה' בעולם והנעת העולם אל מילוי הרצון הזה. זו השלמת מעשה בראשית ושלמותו. עד שהחיים הולכים באומץ קדושתם לנצח כולו את המות.
כיצד יהיה התיקון? האם המצב יחזור לקדמותו למחשבה הראשונה שיהיה 'עץ פרי'? או שכיוון שנבין את ההפסקה – למה העץ עושה פרי – יהיה לנו טעם גם בזה? אפשר לומר שאמנם אפשר לתקן בפועל, שבאמת יהיה עץ פרי, אלא שהתיקון יהיה על ידי הבנה למה עץ עושה פרי, וזה ייתן את הטעם, המתיקות, גם לרע – והטוב ממתיק כולו את כל הרע כליל. זה מזכיר את מה שאומר ר' צדוק הכהן מלובלין על פי דברי הגמרא על הפסוק "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו"[7] (ישעיהו א, יח). הפשט הוא שגם אדום כשני כשלג ילבין. אבל הוא מפרש שני מלשון שנים, כל השנים של כל העבירות – יתברר בסוף ש"כשלג ילבינו". יתברר שגם בעבירות היה טעם, גם העבירות הביאו למה שהיה צריך להביא מאחר וגם הן לימדו משהו. בדרך כלל אנחנו מתייחסים לעבירות כמציאות של בדיעבד, של בזבוז זמן וכח ואל "כשלג ילבינו" כהתנקות מהעבירות. ר' צדוק אומר שגם בעבירות עצמן, של השנים, ההיסטוריה האנושית כולה "כשלג ילבינו". יהיה תיקון גם של טעם, הטוב ממתיק כולו את הרע כליל.
התפיסה השכלית הרוחנית העליונה, כשם שהיא מתממת את הרצון האישי, ומעדנת את הקשר החברותי, היא פותחת את החושים הגשמיים והרוחניים להתקשר עם המציאות כמו שהיא, והעושר והעדן, הנוי והנצח שלה הולך ומתגלה לפניה. החיים שבגויה נעשים רחבים, טהורים, קדושים ועדינים, והחיים שמחוץ לגויה וממעל לה, מאירים תמיד בכל נגהם.
התפיסה השכלית הרוחנית העליונה זאת אותה הרעיוניות האיתנה שאדם מתוודע אליה בהצלחת עיסוקו במעשה בראשית ומעשה מרכבה. הצלחה זו מביאה אותו אל ההתגברות על אימת המוות, ההבנה שהמוות הוא לא באמת הסוף, אלא רק הגבול של ההווה העומד, ושהמציאות כמות שהיא, איננה בדיוק כפי שהיא נתפשת על ידי השכליות המתמקדת בלימודי החומר והגוף של המציאות – שכליות שטרם נחשפה לרוחניות העליונה. היא מתממת את הרצון האישי – עושה שלום בין שני הרצונות החזקים שבאדם: הרצון הפועל בהווה והאחראי לרווחת האדם ומילוי צרכיו, והרצון האלוהי שבתוכו, המרים את עיני נפשו כלפי מעלה, היוצר שאיפות לתיקון שלם. לא רק מעשה מתחבר למעשה על ידי ציות לצו התורה וקיומו, אלא גם רצון מתחבר לרצון. עלולה אמנם להיות תפישה שכלית שלא כוללת את הרצון, אבל היא חסרה מאד, כי היא לא לוקחת בחשבון את מה שיש בתוך המציאות. הוגה דעות או מדען בעל תפישה שכלית כזאת, הלוקחת בחשבון רק את המוחשי, יופתע כל פעם מחדש מגילוייו, כי המציאות משתנה ומקור שינוייה הוא ברצון הפנימי שבה ושבו כאחד.
ומעדנת את הקשר החברותי – את חיי החברה אנו יכולים לתאר על ידי שני מצבים מנוגדים: המצב האחד – מלחמת הקיום. מלחמת זו היא בראש ובראשונה התנגשות הרצונות הפרטיים. בראייה שטחית נוכל לקבוע כי במאבקים אלה "דרך רשעים צלחה" (ירמיהו יב, א), לעולם ינצח בה הבריון, הנוכל או הבוגד.[8] אולם ברור לנו שהתוצאה הממשית של ניצחונות כאלה היא חדלון העולם – המוות. המצב השני – היחשפות של הפרטים לרצון העליון, מקור החיים והקיום, גילויו של רצון זה בתוך נפשם והארתו את כל הרצונות הפועלים. מהלך כזה מעדן את חיי החברה עד כדי מושג גן העדן, שבו מתקיימת הרמוניה דינאמית של כל הרצונות הפרטיים המשלימים אלה את אלה ומאירים בשמחת ההופעה של הרצון העליון הטמיר.
היא פותחת את החושים הגשמיים והרוחניים, אדם החי בתפיסה השכלית הרוחנית העליונה כמו נפתח מחדש לכל עולם התחושות והחוויות הגשמיות והרוחניות. השינוי המבורך שחל בו בעקבות פתיחת שערי מעשה בראשית ומעשה מרכבה, פותח את סגור ליבו ואת שמורות עיני הבשר ועיני הנפש. הרצון, החכמה והלב כמו מתנבעים מתוכו ואומרים "טעמו וראו כי טוב ה'" (תהילים לד, ט). טעם החיים מתחדד בטובם ובחסרונותיהם. חושי הצדק והיופי תובעים באומץ את התיקון הגמור וחווים בביטחון את אפשריותו. להתקשר עם המציאות כמו שהיא, לא כפי שהיא נתפשה לפני כן, אלא כמות שהיא – כל מה שרצוי ואפשרי בה, כמו שהיא נוצרה מלכתחילה על ידי הרצון העליון. והעושר והעדן, הנוי והנצח שלה, של המציאות, הולך ומתגלה לפניה – לפני התפיסה השכלית הרוחנית העליונה. המימד הכמותי של המציאות – הריבוי שבה, מתגלה עתה כעושר, כח פריה ורביה לללא גבול, מושג מה של עוצמת כל-יכולוּת אלוהית. המימד האיכותי של המציאות – הארגון הפנימי שלה ותלותו של כל פרט ופרט החלש והסופי בפני עצמו בשאר הפרטים, ויניקתו מן המכלול מתגלה עתה כעדן – שיתוף פעולה של כל הפרטים לא מתוך חולשה ותלות אלא אהבה ורצון, רגישות והתחשבות. המימד האסתטי והעיצובי של המציאות – היופי הטבעי והמלאכותי-האומנותי, השובה את הדמיון והמתחרה עם התוכן הפנימי והטוב העצמי, מתגלה עתה כביטויה הנאמן של המהות העצמית הקדושה. הנוי – בא מלשון נווה, שפורח במדבר מתוך מעיין מים חיים, הבוקע ממעמקי המציאות. בית המקדש לפי חז"ל נקרא נויו של עולם (זבחים נד, ב). מימד הזמן שבמציאות – כל החולף ועובר, המופיע כדי להעלם והמשמח כדי להעציב, האמת היחסית של עולם חומרי ומוגבל שבו טוב ללכת לבית האבל מללכת אל בית המשתה (קהלת ז, ב), מתגלה עתה כמניב ברכת נצח בחושפו מניעים פנימיים, רצונות, מאוויים, אידיאלים, תכנים ומשמעויות. הם הנותרים לאחר הסרת הקליפה הדקה של הזמניות הנשחקת, הם המנצחים את ההבל השטחי, והם החיים לעדי עד בשינויי צורה איכות וכמות, בהתווסף עליהם תמיד עוצמה של קודש.
החיים שבגויה נעשים רחבים, טהורים, קדושים ועדינים, והחיים שמחוץ לגויה וממעל לה, מאירים תמיד בכל נגהם.
החיים שבגויה הם האור הפנימי שמחיה את המציאות מתוכה. בהארת התפיסה השכלית הרוחנית העליונה – גבולו של האור הפנימי מתרחב מהיותו מקיים הגויה בלבד לכזה שקורן מפניה. אור זה לא רק מוסיף בעוצמתו כי אם מִטהר מסיגי הדמיון הגס והתלהבות השווא. חיים עוצמתיים וטהורים אלה מתקדשים בידיעת הייחודיות העצמית, ובלי ליפול למלכודת ההכללה המדומה שאינה אלא השתעבדות להמון. רק המודעות הגמורה לייחודיות הטהורה והעזה יכולה להביא לעדינות שפירושה אהבת הבריות והעולם, רגישות לצורכיהם ועצמיותם, והטבתם עד בלי די. והחיים שמחוץ לגויה וממעל לה הם האור המקיף המהווה אוצר בלתי-נדלה של אין-ספור כוחות חיים שהאור הפנימי קולט לפי מידת התרחבותו ועומקו. מאירים תמיד בכל נגהם אף שהאור המקיף בלתי מושג, הוא לא נעלם וחשוך ביחס לתפיסה השכלית הרוחנית העליונה. לעולם, תמיד, יאיר בגובלו באור הפנימי כאופק אמונה ואופטימיות. לגבול ואופק זה יקרא בלשון המקובלים נגה.
הרוחניות הולכת היא ומתעלה באדם ובעולם, בכל רגע של חיים. וההשכלה העליונה תופשת בהכרתה את הריקום של העילוי, והיא מתעדנת מרב זיו, ומעדנת את העולם כלו. כשהרוחניות משתלמת בקצבתה, וחפצה היא מרוב עדנה ושבעון להעתיק את כחותיה לככר יותר לשדי, כל הסביבה מסתגלת לזה, והד קול העונג מקצה העולם ועד קצהו נשמע.
וההשכלה העליונה תופשת בהכרתה את הריקום של העילוי – המילה ריקום כוללת שני מובנים: רקמה והתרקמות. רקמה היא ההווה העשוי, התרקמות היא העתיד הנוצר והולך ומתהווה מן ההווה. העילוי איננו שרירותי ומקרי, אלא הוא רקום מכל העבר, מכל הכוחות שהיו אי פעם – מן הרצונות וההתנסויות שהיו בצד הרוחני, וגם מכל הצורות שנוצרו בצד הגופני והחומרי, זהו הריקום של העילוי. ההשכלה, כאשר היא תופסת בהכרתה את הריקום של העילוי היא מתעדנת מרוב זיו, כלומר מרוב הארה שהולכת ומתפשטת. יש די הרבה מילים נרדפות לאור: אור, נוגה, נהרה, זיו ועוד, אבל לכל אחת מהן יש משמעות ייחודית. זיו, כמו זווית, הוא אור שמתחיל בנקודה אחת והולך ומתפשט. כלומר, אם אנחנו נתפשים לנקודה אחת על ידי ההכרה, כשהיא הולכת ומתעלה, הרי ההבנה, ההעמקה וההתחברות שלנו אל המעשה הולכות ומתפשטות. לכן ההכרה בעצמה מתעדנת מרוב זיו, מתעדנת כלומר נעשית רגישה יותר – שמה לב ליותר פרטים וקשרים. כמו שבד למשל נראה מרחוק חלק, אבל אם מתקרבים רואים את הריקום, הרקמה, את החוטים השונים, את המעשים השונים שהיו ושישנם – איך כולם מתקשרים ויוצרים את ההמשך. העידון כאן הוא רגישות יתר וראיה יותר פרטית של הכלל – לא על חשבון הכלל, אלא של הכלל, של כלל המציאות. אנחנו קולטים דברים, והם לא נשארים מטען מת אלא מתקשרים, מתעלים ומעלים את האדם.
כשהרוחניות משתלמת בקצבתה – כלומר כאשר מגיעים לגבול הידיעה של איזה דבר ושלמים בידיעתו. וחפצה היא מרוב עדנה ושבעון להעתיק את כחותיה לככר יותר לשדי, למקום עם לשד, עם פנימיות מחיה, עם כוחות חיים יותר גדולים, עם יכולת הפעלה יותר גדולה של המציאות. לשד העצם הוא מח העצם, הפנים של העצם, זה מרכז החיוניות. זו לא העתקה לעניין אחר, אלא לשכבה יותר פנימית. אנחנו מגלים רמה אחרת של התייחסות, והיא פותחת לפנינו שדה חדש לגמרי – ככר יותר לשדי. כל הסביבה מסתגלת לזה. כלומר האדם לוקח איתו את כל הידע שנצבר, הוא לא זונח את הקודם. כל מה שהוא רכש פעם מסתגל לרמה החדשה – כל ההבנות, ההתנסויות וההעמקות הופכות להיות חלק ממנה. אם קודם הוא חשב שהן שלמות, עכשיו הוא מגלה שהן מצטרפות בתור חלק, והן אמצעי למחקר ולפעולה בשדה החדש. ברור שבמעבר משלם לחלק, המשמעות משתנה. והד כל העונג, השיתוף של האדם במציאות, היכולת שלו לפעול, וההיפתחות שלו בגלל פעולת הגומלין עם המציאות, הם עונג נפלא כמו מוזיקה מענגת שנשמעת מקצה העולם ועד קצהו. הרב משתמש בדימוי שפעם השתמשו בו חכמי ישראל כשדיברו על כך שכשעוברים מספירה לספירה, אז שומעים את המוזיקה של הספירות, יש מוזיקה של היקום. בהתחלה נדמה שיש רעש רקע, עד שמבינים את ההרמוניה. וכשעוברים לרמה יותר גבוהה זה נשמע עוד יותר נפלא.
לאור טוב זה, למבט כזה, על אותה האפלה, שחכמת החיים הבינונית קוראה זה מות, מחכה העולם. וההחלטה של הליכה באור האמת העליונה היא מביאה אותו אל מעמד איתן כזה.
הרב משתמש באותו מושג שראינו אותו קודם: האמת. אמת לעומת בינוניות. זה מזכיר את מה שהרב אמר קודם, לגבי הסברת אמונה לאנשים בינוניים. הבינוניות פירושה אי תפישת הדברים בעומקם – לא רשעות, לא חטא, לא עוון, לא פשע ואפילו לא טיפשות. אדם מגיע לרמה מסוימת וטוב לו שם, הוא לא מרגיש צורך ללכת ממנו הלאה. מעבר לזה, הוא מפחד מהשינוי, השינוי הוא אימתני – כשאין חדשות אלו חדשות טובות. לעומת האיש הבינוני, האדם הגדול לא מפחד מהשינוי כי הוא חלק ממהותו, חלק מהגדילה והצמיחה שלו. עם כל הסיכונים, הייסורים ועינויי הנפש שיכולים לבוא עם השינוי, האדם הגדול משתוקק אל הגדולה. יש ייסורים, אבל אלו ייסורים של אהבה. לאור טוב זה, למבט כזה, על אותה האפלה, שחכמת החיים הבינונית קוראה זה מות, מחכה העולם. הרב מבחין כאן שהעולם התרבותי נכנס לשלב כזה בהתפתחותו שאפשר לקרוא לו עידן המהפכות. בשלב הראשון של עידן זה, נדמה באופן פשטני שדי במהפכה טכנית, להוריד שליט זה ולשים אחר במקומו, לחלק את הרכוש אחרת, די בכך כדי להביא לאושר הכללי. בשלב השני, שבו אנחנו נמצאים, מבינים שלא די בכך שזה עצמו לא מביא את האושר. אבל העולם מחכה למהפכה, מחכה לגדולה. וההחלטה של הליכה באור האמת העליונה היא מביאה אותו אל מעמד איתן כזה שהוא יכול לנצח את המוות. לראות את המוות רק כשלב, לא כגבול הכרחי, לא כאבדון, לא כאפילה אלא אור של טוב. זהו רק מעבר מן העולם הזה לעולם הבא, ובאחרית הימים תחיית המתים ואיחוד העולמות.
החיים החברותיים עם כל מילויי תקוניהם, החופש השכלי וההרגשי עם כל הרחבתם אומץ הרוח וגבורת הבשר עם כל חסנם ויפים, כל אלה יחדיו יחוברו למשאלות הנצח, שרק הן בהפתרן תעמודנה לעולם בשעת דחקו.
הרב מתייחס כאן ממש אל תקופתו, תקופה של מהפיכה חברתית, בה החופש נעשה ערך יסודי. החופש הוא המגבה את כל הגחמות האפשריות. מטרת המהפכה היתה להסיר את השלשלאות. אמנם לא פשוט לבצר את החופש ולהשיל את שלשלאות המוסכמות, אבל דווקא אחרי שמצליחים – מגיעה שעת דחקו של העולם. אז נשאלת השאלה הנצחית: בשביל מה אני קיים? זוהי שעת הדחק הנצחית האמיתית. קודם היו הסורגים של בית הסוהר אותם האדם רצה לפרוץ. אמנם לא קל לפרוץ אותם, אבל קל לסמן את המטרה, קל לחיות בשביל זה. אבל אחרי הפריצה מה לעשות הלאה? פתאום מתברר דבר מופלא – שנוח לו יותר לאדם הבינוני לא להיות חופשי. כך כתב בשנת 1941 אריך פרום, שהיה פסיכולוג חברתי מן המובילים בעולם. הוא כתב ספרון שנקרא: 'מנוס מחופש'. זהו פלא – הרי רק בשביל החופש לחמו והקריבו, איך ייתכן שעכשיו נסים מפניו? הוא אומר שמבחינה פסיכולוגית נוח לו לאדם הבינוני, נוח לה לחברה ונוח לו לעולם ללא חופש. לאור העיקרון הפסיכולוגי הזה הוא רואה את עליית הנאציזם לשלטון.[9] זהו עיקרון מאוד חשוב. דווקא ניצחון החופש זוהי שעת הדחק. כל אלה יחדיו יחוברו למשאלות הנצח ישנן משאלות שעה: רכוש, מעמד, חופש תנועה, זכות לחצות גבולות לנסוע ולטפס על הרים אלו משאלות שעה. ולעומתן משאלות נצח: האושר שבחיים, החיים שלאחר המוות ואושרם.[10] ובהיפתרן של משאלות הנצח אפשר יהיה לחזק את העולם בשעת דחקו.
רק דעות עליונות, שהן נובעות ממקור עליון של חיים עליונים, ישיבו להעולם וכל אשר בו, לכל הנשמות העשוקות הערטילאות, כלומר העירומות, ולכל שוכני מאפליות בגויות חולות, הרוסות ומזוהמות, את עז גבורת חייהם, את ברק יפעת נצחם.
ושלום העולמים, והדר הרוחות לכל בשר, ישוב ויגלה, בגאון עז, ממעל לכל הגה ורעיון מוגבל.
כאן הרב מדבר על המצב הבלתי נודע והמיוחל מאוד של תחיית המתים. איך יחיו המתים: איך לא רק שנבין את המציאות הגדולה של העולם הבא – של אי התוקף הסופי ההחלטי של המוות – אלא כל החולי, הזוהמה והמוגבלות, יהפכו לחיים טובים. הרב כורך את תחיית המתים בדעות העליונות – בחלק הנעלה של האדם – ההכרה וההשכלה. רק דעות עליונות, שהן נובעות ממקור עליון של חיים עליונים, מתחברות אל אותה חכמה שחורזת את כל המציאות כולה, חכמה שיש בה כמובן גם הרצון. רק דעות אלה ישיבו להעולם וכל אשר בו, מה יש בו: הנשמות העשוקות הערטילאות נשמות תלושות. בספרות העברית של תחילת המאה העשרים, יש תקופה שמבקרי הספרות קוראים לה תקופת הגיבורים התלושים. במיוחד הצטיין בזה הסופר ברדיצ'בסקי שגיבוריו הם תלושים בין שמיים לארץ. עשוקים מהעולם שממנו הם באים, אבל לא הגיעו לעולם אחר, הם כאילו ערומים, גזולים ותלושים מכל דבר. אלו הנשמות העשוקות, האנשים הנודדים שלא יכולים להכות שורש בשום מציאות ממשית, נטולי שייכות וזהות. שוכני מאפליות בגויות חולות, אנשים ששקעו בתהומות החטא או התאווה. ביקשו איזה מזור בעושר, באכילה, בשתיה, בתאווה. הם חיפשו משהו להעגן ולהיאחז בו אבל התוצאה היא חולי, זוהמה וקושי. הם אמנם חיים, אבל בקושי. להשיב לכל אלה את עז גבורת חייהם, יש בחיים עוז – החיים הם לא היסחבות. אנשים חיים עם תחושה פנימית שהם "סוחבים" את החיים. לא חסר להם בפועל שום דבר אבל הם לא מרוצים. עז גבורת חייהם היכולת להחליט החלטות, להציב מטרות, היכולת להקריב. אדם שיש בו התכונה המוסרית שהוא מסוגל להקריב על אף הייסורים הכרוכים בזה, הוא אדם נעלה, איש המעלה. החיים שלו ממוקדים כי הוא יודע את ערך הדברים. את ברק יפעת נצחם, ברק היופי וההופעה של הנצח. אדם יכול לנצח ובכל זאת להפסיד כי הוא מתוסכל מבפנים. בערב הוא אומר מי ייתן בוקר ובבוקר הוא אומר מי ייתן ערב. הברק וההארה חסרים לו.
ושלום העולמים, והדר הרוחות לכל בשר אין כאן ביטול של חופש אלא השלמה, שלום העולמים – כל העולמים משלימים זה את זה, לא יוצרים ניגודים: העולם הזה נגד העולם הבא, העבר נגד ההווה, ההווה נגד העתיד, אלא שלום העולמים והדר הרוחות לכל בשר ישוב ויגלה כמו שהיה בגן העדן העליון בגאון עז ממעל לכל הגה ורעיון מוגבל, מעבר למה שרעיון ומחשבה שמסתמכת על גבולות התפישה יכולה להציב כמטרה וכחזון. שום תרבות ושום הוגה דעות לא יצרו את אותו חזון שיצרו נביאי ישראל לעולם ומלואו. חזון כולל, שיש בו מוסר, שיש בו אמונה אדירה באדם ובעולם, שיש בו הצבת מטרה וקריאה לדגל. רק נביאי אמת יכלו ליצור חזון של אמת. זהו המושג הבסיסי בפרק זה: האמת – היא החיבור בין מה שבפוטנציה ובהווה לבין מה שראוי להיות, ואיך שראוי להיות. זו האמת של המציאות, של רצון האדם שמזדהה עם רצון ה' עם האמת הגדולה האין-סופית. גדולתו של חזון הנביאים הוא בכך שהוא יוצא מתוך אמונה בכוחות העצומים הגנוזים בהוויה ובאדם מעבר לגבולות הקיימים.
[א]
הערת רד"ך: חגיגה י"א, ריש פ' אין דורשין [עמ' ב, משנה ב, א: "אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה
ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו"], ופסק ר' יצחק דילאטאש בריש ספר הזהר [בפסק על היתר הדפסת ספר הזֹהר: "הן קרבה שנת השבע… מתי יתקיים בנו (ישעיהו יא, ט):
כי מלאה הארץ דעה את ה'? אם לא עכשיו, אימתי?… הנה עבר כמעט השליש מהשִשי… [במשנה של "אין דורשין" וכו'] הכונה להזהירך בדרך העיון
בסתרי תורה, כי מאחר שסודות התורה הם החקירה בידיעת אמִתת הבורא ית'… והוא העיון בעשר ספירות, אלא שאין לנו עסק בספירה העליונה כתר עליון… בתיקון כ"ב ז"ל [סח, ב]: כתר
עליון דא איהו שלימו דחמשין שערי בינה ודא איהו דלא אתייהיב למשה דעליה אתמר (איוב כח, ז): נתיב לא ידעו עיט, ועליה אמרו ז"ל: במופלא ממך אל תדרוש וכו', בגין דאיהו מקור דלית ליה סוף, ובמקור דלית ליה סוף מאן יכיל לאשגא ולאשכחא ליה… אבל העיון בשאר ספירות שהורשינו צונו בעל המאמר להתבונן בהם, וזהו המכוון בפסוק (דברים כח, כט): הנסתרֹת
לה' אלוהינו והנגלֹת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת… פירוש הפסוק שיש לנו בידיעתינו ובחקירה האנושית שלושה מני חכמות וידיעות: האחד אסור מכל
וכל, והיא ההשכלה באין סוף ובעִלת העִלות כתר עליון, והם הנסתרות… השני הנגלות, והם העיון במה שנגלה ממנו והנאצל מהאור הקדמון הצח והמצוחצח. לנו ולבנינו עד עולם,
כלומר עד ועד בכלל העולם, שבזה הותרה רצועת ההתבוננות וההשכלה. והג' לעשות את כל דברי התורה הזאת, וזהו העיון בשמירת המצות וידיעת מעשיהם שהם דברי תורה כפשוטה…
אם כן [שהחכמה הפנימית "הם דברים שבע"פ שלא נתנו להכתב"] מה ראו על ככה אלה לכתבם, רבי שמעון בר
יוחאי שכתב הזהר והתיקונים? … למה יגע לרוח ועמלו לריק? ועוד מי התיר לרבי עקיבא לכתוב ספר יצירה וקראו משנה? … אלא ודאי לא חשו לדבר זה ומעשה רב וכשם שהותרה
תורה שבע"פ להכתב בענין המצות, הותרה נמי בענין סתרי תורה… בשני אלפים של ימות המשיח… תתפרסם זאת החכמה ותתגלה לכל…"].
[1] שופטים יד, יד. "מעז יצא מתוק" – המונח עז מציין את הגבול האחרון, המוות, כמו במילה עזאזל, "עזה כמוות אהבה", והמתוק אלו החיים. הדבש הוא טהור מטמא חיים מן המוות. הדבורה היא טמאה והדבש הוא טהור.
[2] מו"נ (פתיחה, תרגום פרופ' מיכאל שוורץ): "מעשה בראשית הוא חכמת הטבע [מדע הטבע, הפיסיקה (מילולית: "הידיעה הטבעית")], ומעשה מרכבה הוא חכמת האלוהות [מדע האלוהות, המטפיסיקה (מילולית: "הידיעה האלוהית")]. הסברנו את דבריהם [של חז"ל: אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשניים,] ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו… מוסרין לו ראשי הפרקים".
[3] לא כל ההשלכות הן חיוביות, לפעמים אדם עלול להתרשם מהיקום המכניסטי מדי או מן הטבע התחרותי מדי, וזה עלול להשפיע על הערכים הרוחניים שלו לרעה.
[4] כמו שאמר אריסטו בהתייחסות למחלוקת שלו עם אפלטון על אף שהיה מורו, רבו וידידו (אתיקה, מהדורת ניקומאכוס א, ליבס, 20): "שבהיותנו אוהבים את ידידינו וגם את האמת, מצווה קדושה היא להעדיף את ההיא".
[5] השל"ה (תולדות אדם בית דוד): "סוד כסא הוא האדם, שיהיה מרכבה לשכינה נושא השכינה, כי אדם בצלם ודמות עליון". ואילו חז"ל אמרו שהאבות הן המרכבה, בבראשית רבה (לך לך מז): "אר"ל האבות הן הן המרכבה שנא' ויעל אלוהים מעל אברהם, ויעל מעליו אלוהים, והנה ה' נצב עליו".
[6] נחש בגימטריא משיח (עי' רבי צדוק הכהן מלובלין בישראל קדושים ה, יח).
[7] שבת פט, ב: "אמר רבי יצחק: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו – כשלג ילבינו".
[8] רשע שהשעה משחקת לו (ברכות ז, ב). אבל כל נצחונו והצלחת עולמו אינה אלא לשעה, והוא ממיר את חיי הנצח בחיי שעה.
[9] "האדם המודרני עדיין סובל מחרדה ומתפתה למסור את חירותו ביד רודנים מכל הסוגים, או לאבדה בכך שהוא הופך את עצמו לבורג קטן במנגנון, שבע ולבוש היטב, ועם זאת לא אדם חופשי אלא אוטומט" (עמוד 11).
[10] בקהלת רואים שהמוות יוצר את סימן השאלה הגדול על משמעות הקיום: יצירתו של האדם, מה שהוא שמח בו ומקווה לו.
