"כשהאדם משים את לבו ודעתו להתדבק באור האלהי, המאיר בכנסת ישראל
בכללה, בכל הנשמות ובכל הדורות מראשית ועד אחרית, מתדבק הוא עי"ז ממילא
באור האלהות השורה בכללות שיעור הקומה של כלל האדם, שכנסת ישראל היא
מרכזה ותמציתה, ועי"ז הוא מתדבק ג"כ בכללות האור של האלהות המתגלה בכל
ההויה, שבצד העליון של נשמת האדם משתקפת כל תמציתה, וממילא
מקשר הוא בזה את דעתו לדבקות באלהות העליונה שלמעלה מכל ההויה, ונפשו
מתמלאה חיות מלא קודש ותפארת גדולה וגבורה, ובתוספות כחו מוסיף הוא כח
בכללות כנסת ישראל, מפני שהוא חלק ממנה, וממילא מוסיף הוא כח בקומת
האדם ובכל העולמות, שנאמר תנו עז לאלהים, על ישראל גאותו ועזו בשחקים,
נורא אלהים ממקדשיך, אל ישראל הוא נותן עז ותעצמות לעם, ברוך אלהים".
דרשו חז"ל על הפסוק "לדבקה בו": וכי אפשר לידבק בו? והלא אש אוכלה הוא!
אלא הידבק בתלמידי חכמים. לכאורה אין הדבר מובן; הרי המצווה היא דווקא
לדבקה בו, והדבקות בחכמים היא עניין אחר! אלא, זה האופן בו האדם דבק
באלוקות, שהיא אש אוכלה, באופן שהדבקות אינה מחלישה אותו, אלא להיפך-
מחזקת אותו. 'תנו עוז לאלוקים'.
בפרק הקודם, עסקנו בקשר שבין היחיד והכלל. קשר הוא יחס בין שני צדדים
לעומת הדבקות שהיא התאחדות. המדרש אומר, שברית המילה היא ביום
השמיני, כדי שתעבור על התינוק שבת לפני הברית. אי אפשר לבוא אל המלך
בלי לפגוש את המלכה תחילה. כך מנהג קהילות אשכנז, בשבת הראשונה אחרי
הלידה עושים סעודת מצווה (שלום זכר), כי זו מדרגה בהתקשרות התינוק עם
הקדושה: הוא נפגש עם השבת, לפני גזירות המלך.
"כשהאדם משים את לבו ודעתו להתדבק באור האלהי, המאיר בכנסת ישראל".
התשוקה האלוקית של האדם היא לדביקות באלוקות העליונה שלמעלה מכל
ההויה. כלפי ההוויה העליונה שלמעלה מכל המציאות- כולם שווים. הנברא
איננו רחוק מבוראו. שווה ומשווה קטן וגדול. מצד זה, קיימת באדם עריגה אל
האלוקות העליונה, שלמעלה מכל ההוויה.
והרי 'אש אוכלה הוא'; דבקות זו תבטל את האדם ואת כל ערכיו. את כל
ההבדלות בין קטן לגדול, בין אסור למותר, בין שטות לחוכמה.. כל החילוקים
בטלים כלפי השלמות העליונה המוחלטת, ששום ערך וגודל לא תופס בה מקום.
הכול בלוע בתוכה.
שאיפת האדם להידבק באלוקים היא ההשתוקקות הפנימית הטבעית של העריגה
האלוקית באדם. אי אפשר לממש השתוקקות זו. "חולת אהבה אני".. אהבה שהיא
מחלה. לרגלים לפרש את המילים 'חולת אהבה' כאהבה מאוד גדולה; אך מחלה זו
חולשה. יש כאן משהוא נגד החיים.
מוטלת עלינו משימה- להתגייר. ספר הכוזרי, שעיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים
בו, אינו ספר לאולפן גרים; הוא ציור 'אמונת ישראל', התגיירות. "אתם ידעתם את
נפש הגר". האדם צריך "לשים את ליבו ודעתו" להתדבק באור האלוקי; לקחת את
הלב שלו למקום אחר.
את התשוקה לאלוקות העליונה צריך להלביש בלבושים אחרים. אי אפשר להגיע
אליה אלא בדרך עקיפה. הרב מדגיש את המעבר משלב לשלב כ"ממילא"; כיון
שהתהליך טבעי, הוא נעשה בהסכמה מכל הצדדים. תנועה ממילאית לוקחת את
הכול איתה. היא לא מפרה את האיזונים ואת האחדות; להיפך. זו תנועה טבעית,
ממילאית.
"כשאדם משים את ליבו ודעתו"- לוקח את הלב, הרצון וההכרה שלו- "להידבק
באור האלוקי המאיר בכנסת ישראל". זו המלכה. היא לא עצם המלכות, אלא כבוד
המלכות. כנסת ישראל בהופעה הנצחית שלה, היא עצמה הארה אלוקית. האור
האלוקי המאיר בכנסת ישראל- במציאותה. בנים אתם לה' אלוקיכם.
הנצרות טוענת שיש בן לאלוקים. לכאורה המקור לזה הוא בתורה: "בני בכורי
ישראל". אבל ההבדל הוא, שהם מתכוונים לאיש פרטי שהוא מציאות משתנה,
חולפת, זמנית, לעומת זאת, ישראל הם אור אלוקי. מציאות שמופיעה בחיים
האנושיים, אבל היא על-טבעית, על-זמנית, נצחית.
"להתדבק באור האלהי, המאיר בכנסת ישראל בכללה, בכל הנשמות ובכל
הדורות מראשית ועד אחרית"- איך אפשר להידבק באור שמאיר באחרית? הרי
אתה עדיין לא נמצא באחרית... ! אלא הכוונה למהות הזו, שמצידה ברור שיש
אחרית. ברור שהמציאות תגיע אל ישועתה, וכנסת ישראל תגיע אל גאולתה.
נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא. זה האור האלוקי, מלובש בהויה
האנושית. ההוויה האנושית הכללית נכשלה באפילה. אבל בתוך חיי האנושות
קיימת כנסת ישראל; גורל מיוחד, שנברא להיות מרכז ותמצית כל האנושות.
"מתדבק הוא עי"ז ממילא באור האלהות השורה בכללות שיעור הקומה של
כלל האדם". צלם אלוקים, המדרגה המיוחדת של אדם כוללת את כל מין האדם.
זו דרגה חדשה בבריאה, אדם שיש בו צלם אלוקים. מין האדם, הוא מדרגה
בבריאה: צומח, דומם, חי, אדם.
מה שאין כן ישראל; כנסת ישראל היא הופעה נבדלת, בתוך מין האדם. היא
אינה דומה לשאר הנבראים. מציאות הטבע משכיחה את ה', את הערך הנשגב
של החיים, ולכן בני אדם לא מצליחים למצוא את צלם אלוקים שבהם.
אבל לישראל גורל שונה. דרכם ניסית, על טבעית. ההנהגה המיוחדת של ישראל,
המבדילה אותם, נובעת מכך שהם מרכז האנושות; נקודה נבדלת מכל הנקודות
הנמצאות על המעגל. נקודת המרכז של המעגל היא נבדלת, ובזה נותנת למעגל
את השיטתיות. המעגל עקבי, כי יש לו נקודת מרכז.
יש לנבדלות של ישראל משמעות של סדר כלפי כל הנבראים: היא מרכזת אותם.
לכן, ההידבקות באור האלוקות השורה בכנסת ישראל, מקרבת את האדם, ממילא,
אל מה שהיה ויהיה, אבל עדיין לא קיים בהווה: "אור האלהות השורה בכללות
שיעור הקומה של כלל האדם"- לזה צריך שכל הארץ תהיה שפה אחת ודברים
אחדים. אז תופיע קומת אדם הראשון. אבל זה עדיין לא קיים. זה היה, וזה עתיד
להיות, כאשר כל הארץ תהיה שפה ברורה: "אז אהפוך לכל העמים שפה ברורה,
לקרוא כולם בשם ה'". הדבקות הזו אינה אפשרית לאדם, מפני שבמציאות עדיין
לא הופיעה.
העולם קשור לכנסת ישראל , הוא אוחז בממשות שלה, אך עליו לאחוז בה מתוך
הכרת נצח ישראל, היות הזהות הזו, גורל זה, מגיע מראשית עד אחרית, ועושה את
דרכו בטח, מתוך התרוממות והפגישה עם המלכה- מתוך כך, הוא יגיע אל המקום
הזה בכללות האנושות.
"ממילא" , כלמר זה תהליך שאין האדם יכול לעשות. אם ינסה אדם להתקשר
לאנושות במצב זה, הוא יספוג את זוהמתה, כפי שהרב אומר ב'נשמת הלאומיות
וגופה' (לעיל עמוד קלג): "האנושיות המעשית מתלבשת בלבושים צואים, אורותיה
הרבים נופלים לתוך הקליפות הקשות שהיא עטופה בהן, והאוהב אותה כמו שהיא
לא יוכל להתעלות. הוא מוכשר לספוג אל תוכו את הזוהמא הצבורה בקרבה יותר
ממה שיקלוט את ניצוצי הקדושה הנסתרים במחבואיה".
רק בדרך של ממילא; תנועה שהגורם המניע אותה גם שומר עליה. תנועה הנעשית
על ידי גורם אחר, כמו שהוא מניע, כך גם שומר עליו. במקום שיש סכנה- הוא
יפסיק לנוע, ולא תהיה תנועה. מה שמניע את ההתקשרות וההתחברות, הוא
הדביקות באור האלוקי שבכנסת ישראל. ממילא, הוא קשור לאנושות במובן
המרומם שלה, ואינו מתקשר אל הנפילה שבהווה. כי זה "ממילא".
"שכנסת ישראל היא מרכזה (של האנושות) ותמציתה". ישראל מגיעים למצרים
שבעים נפש, כולל יוכבד שנולדה בין החומות: נקודת השבעים היא גם נקודת
הגאולה של ישראל. המספר שבעים קשור לשבעים ה אומות, והוא גם שורש
גאולת ישראל.
כנסת ישראל היא "תמציתה " של האנושות, כמבואר בתחילת פרק א. האחדות
האנושית היא אידיאל עליון של דביקות אדירה בשלמות אינסופית, אלא
שבירידה, הדבקות הזו מאד מסוכנת. האנושות נמצאת במציאות של ירידה
שפלה ומזוהמת וכו'. בישראל, זה נמצא באופן תמציתי, שורש השבעים
המתוקן, לפני הירידה. כיוון שכך, "מי שדבק באור האלוקי של כנסת ישראל,
משים את ליבו" - מתכופף, לא מדלג לעריגה האלוקית המוחלטת עצמה, אלא
להידבק בהארה של כנסת ישראל, נצח ישראל, ומתוך שהוא מקבל את פני
המלכה לפני פני המלך, לפני שהוא בא אל המהות עצמה, זה השער לה'- הוא גם
מתקשר ל"אור האלהות השורה בכללות שיעור הקומה של כלל האדם", בלי
לסבול את הירידה הנוראה. זו הסיבה לחטאי ישראל בבית ראשון: ההימשכות
אחרי הדמות האנושית הכללית, אחרי שיעור הקומה הכללי של האנושות-
כמות שהוא.
"ועל ידי זה הוא מתדבק גם כן בכללות האור של האלהות המתגלה בכל
ההויה". עוטה אור כשלמה. כל הבריאה היא תואר אלוקות. "שבצד העליון של
נשמת האדם משתקפת כל תמציתה". מצד הנפש הבהמית האדם קשור
למציאות החומרית, והכוחות הבהמיים נמצאים בו, והם עלולים להשפיל אותו. זה
הקשר המקולקל, כפי שהזכרנו לגבי כנסת ישראל ביחס לאומות העולם, שיש קשר
משפיל. הקשר צריך להתברר. כך גם לגבי האנושות: האנושות מרכזת בקרבה את
כל ההוויה, וזה מתבטא בכך שבאדם עצמו יש 'הד' של הבהמיות, של ה'עפרוריות',
כדברי המסילת ישרים, שהעצלות הטבעית שבאדם באה מהיסוד העפרורי
שבקרבו. יש באדם את כל היסודות בצורה מפוזרת, ולא כמציאות אחת באופן שכל
ההויה היא מאמר אלוקי; אלא יש חלקים שונים.
הרב משתמש בביטוי 'השתקפות': כנסת ישראל היא 'תמצית' של כלל האדם,
והאדם הוא 'השתקפות' של תמצית ההוויה. הדבר לא מופיע בעצמו, אלא במקום
אחר לפי תכונתו. יש לו ערך אחר, אבל אחת התולדות שלו היא השתקפות לפי
תכונת החיים של האדם. יש באדם עפרוריות, ונפש בהמית, אבל 'נפש האדם אחת
היא'; הכול מופיע בצורה שונה. זו השתקפות.
האדם נברא בצלם אלוקים; תכונתו היא כזו, שחייו הם התגלות אור אלוקות. אבל
התפזרו הניצוצות, הת רסקה הדמות הזו, והיא שרויה באופן תמציתי בכנסת ישראל.
'אתם קרואים אדם'.
ההוויה כולה, שייכת למדרגת ה'בכח', כמבואר במאמר 'ערך התחייה' (עמוד קלה):
"הדביקות בה' היא התשוקה היותר טבעית לאדם. מה שהיא בכל המצוי כולו,
בצורה אילמת חרשת, בצורה כחנית, התפתחה באדם בצורה מושכלת והרגשית".
אצל כל המצוי, הדביקות האלוקית אטומה וסגורה במידתו. היא פועמת ברצון
החיים, אבל אין בו כלליות; אצל האדם, הוייתו הפרטית היא פונקציה בתוך
המציאות הכללית. כי אור אלוקי יש בו. לבעלי חיים אין את ההשקפה להיות
חלק מכל המציאות. הוא רואה את עצמו חלק מהעדר המסוים שהוא שייך לו.
הכל סובב סביב תכונת החיים הפרטית שלו, ותו לא.
'עוטה אור כשלמה'; ההויה כולה כלבוש אור אלוקים, מתגלה רק מתוך
ההשתקפות באדם. האדם גואל את הנבראים מהאטימות, החירשות, האילמות,
הכוחניות. כן מבואר בעולת ראיה, על מצוות "קדש לי כל בכור"- "לי"; הבכור
הוא קדושה בכוח. שהרי במה הוא קדוש? הוא יצור חומרי לגמרי! אלא זו
קדושה בכוח. והציווי הוא 'קדש לי': צריך לרומם את הקדושה שבטבע אל
הבפועל, אל האמת האמיתית האלוקית, שהיא מעל הזמן. כל העניין של
ה'בכוח', הוא רק מצד הזמן: יש הדרגתיות, וממילא יש 'בכוח' ויש 'בפועל'; אבל
במדרגה שאינה תלויה בזמן, אין בכוח. הכל בפועל. קדש 'לי'.
לכן, "באדם ובבהמה לי הוא". ישראל יוצאים ממצרים בה הבהמות היו קדושות,
ובחתימת יציאת מצרים, בסוף פרשת בא, נאמר "באדם ובבהמה לי הוא". זה
הכוח שמתגלה מתוך הופעת האדם. כשישראל מופיעים בעולם, האדם חוזר
לעולם. האדם מקומו בגן עדן, אבל בעולם הזה, הוא איבד את זהותו. והוא חוזר
ומופיע ביציאת מצרים ככוח אנושי המותאם לעמוד בכל אתגרי המציאות, בכל
מחשכי העולם.
יעקב הוא הקדושה בסיבוכיות, והוא גם הבחיר שבאבות: כאשר נשמת אברהם
ויצחק מופיעה ביעקב דרך הסיבוכים- משמעות הדבר היא שהאדם חוזר
ומופיע בעולם הזה. יעקב אבינו היא צורת האדם שעל כיסא הכבוד. המלאכים
עולים ויורדים בסולם: הם מסתכלים למטה, ורואים את יעקב, ומסתכלים למעלה,
ורואים את דמותו על הכיסא.
כשמופיע האדם בעולם, מתגלה ה'בכוח' של כל המציאות; המצוי גם בנפש
הבהמה. יש הדרגה, כמובן. הכוח מופיע גם בבהמות טהורות.. אבל גם בחמור. רמז
יש כאן: זה נמצא בכל.
"האלוקות המתגלה בכל ההוויה שבצד העליון של נשמת האדם". 'אוזר ישראל
בגבורה'. להבדיל בין הצד התחתון לצד העליון. הצד התחתון הוא התפקודים
הטבעיים שיש באדם לפי צורך הטבע. צריך זהירות שלא להימשך אחרי העיוורון
של ה'בכח' הזה; החירשות והאילמות של נטיות החיים שביצורים הבהמיים. האדם
זקוק לנטיות האלו כדי להתקיים בטבע. זה החלק התחתון של החיים, הבסיס שעל
ידו ניצב האדם בעולם. יש כאן סכנה, כי הצד הנמוך, הבהמי, נמצא בו בפועל,
ובפועל עליו להיות נבדל מהבהמה. אם לא כן, לא יגדל אדם על בסיס בהמה, אלא
בהמה.. הרצי"ה היה אומר: אם אתה משכיב בלילה במיטה שלך חמור, אל תתפלא
שאתה קם בבוקר ומוצא חמור... אי אפשר ללכת לישון חמור ולקום בנאדם..
"מהצד העליון של נשמת האדם משתקפת"- כל המציאות משתקפת בגלל
הבהמיות וכו'; אך הכל מופיע לפי תכונת אדם. באדם מופיעה כללות ההוויה.
כאשר האדם דבק באור האלוקי המופיע בכללות ההויה, הוא הגיע אל מחשבת
הראשית. כי כללות ההוויה היא מעשה בראשית. וכשהוא דבק באור האלוקי
שבכללות ההויה, הוא קשור לנעלם. אש אוכלה הוא, אמנם כאשר זה בא "ממילא" ,
הקשר מביא ברכה. כי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא על בריותיו. וכשהדברים
הולכים מתוכם, הם מאוזנים ומדויקים. וזו הנקודה העיקרית. זה המעבר
מ"כשאדם משים את ליבו", ל"מתדבק הוא ממילא". הוא לא מתאמץ באופן
ישיר להידבק באלוקות העליונה. מצד זה אין שום מרחק. 'משווה קטון וגדול'.
'נפש החיים' אומר, שיש נערים קלי דעת, שמצאו לעצמם דתיות קלה: הקדוש
ברוך הוא הוא הכול, אין עוד מלבדו, אז אין מה להתאמץ בלימוד התורה, נצא
ליער ונפגוש שם את הקב"ה... נדמה להם כמו הבעל שם טוב, שהיה יוצא לטבע
ופוגש את הקב"ה... אבל הבעל שם טוב פגש את הקב"ה בטבע אחרי שהוא למד
ש"ס, והתמלא בכתבי האר"י.. אז הוא מצא את הקדוש ברוך הוא גם בטבע-
בדביקות מוחלטת ואינסופית, העומדת מעל כל דרגות מציאות.
קלי דעת, יוצאים לטבע וחושבים שהכל אלוקות... כל זה הבל, קיצורי דרך,
שמאריכים ומסבכים את הדרך. האדם חושב שהוא פתר את בעיית הגבול..
במעמד הר סיני, הקב"ה אמר ביום השני: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי
קדוש", וביום השלישי אמר להם מצוות הגבלה. כי יש סכנה, שהנשמות
המתמלאות עריגה לשלמות, ירצו לפרוץ את הגבול ובבת אחת להיות שם. לכן
באה מצות הגבלה, האומרת לאדם: עד פה תבוא. יש גבול, יש הדרגה, יש סדר.
מצוות הגבלה מוכרחה להיאמר. הדבר נראה קרוב מאוד, כי מצד השאיפה הוא
באמת קרוב, אך קירבה זו בנפש אינה מפותחת מקבלת פירוש זר לחלוטין.
לכן, "כשהאדם משים ליבו ודעתו"- לוקח את כל הלב העורג להיות דבק בכנסת
ישראל, מתוך כך, מתחולל תהליך טבעי, ש"ממילא" מביא אותו ל"כלל האדם" ,
וממילא לתמצית העליונה של האדם, שם משתקפת כל המציאות כולה באור
אלוקים. כל זה אומר את מה שהנס אומר לנו: שכל גילוי המציאות הוא לבוש, ועצם
הישות היא מעל כל גבול, ומעל כל תואר;
מתוך התעלות זו, "ממילא מקשר הוא בזה את דעתו לדבקות באלהות העליונה
שלמעלה מכל ההויה". ואז, הדבקות באלוקות היא קרוב מכל קרוב ונפשו
מתמלאה חיות. תחילה הוא בטל לכנסת ישראל, שיריים לכנסת ישראל. ההבנה
שלו אינה שמחיה וממלאת אותו, אלא מה שאמיתי- נצח ישראל. האמת הגדולה
שהפרטיות בטלה כלפיה. מתוך כך, הוא הולך בדרך הראויה, ומגיע אל המלך,
שקירבתו נחתמת בבשרו: ברית המילה. ולפני היום השמיני, הוא נפגש עם המלכה-
עם שבת, בת הזוג של ישראל. שבת היא ההופעה של האלוקות המתגלה בכנסת
ישראל, "לא נתתו לגויי הארצות". מתוך כך הוא מתעלה לכלל האדם, כלל ההוויה
(שבת היא היום השביעי של בריאת העולם), ומתוך כך הוא מתמלא חיים, שהם
עצמם דבקות.
"ונפשו מתמלאה חיות מלא קודש ותפארת גדולה וגבורה". חיות כזו אינה שממה.
יש דבקות מדכאת, כפי שהתבאר, שדבקות הישירה באלוקות שלמעלה מהעולם-
משממת את האדם. אין משמעות לשום הבדלים, חילוקים, דרגות, ערכים. הכול
בטל. הקדוש ברוך הוא נמצא בכול, אין עוד מלבדו. אין תורה, מצוות וכל ערכים.
צריך לדעת, שעם הארץ השרוי בתפיסה זו, יש לחשוד בו שהוא רמאי וגנב. כי הכל
אפשרי אצלו. אין לו ערכים, הוא אדם מושחת. שום דבר לא עוצר אותו. אולי לחץ
חברתי, אבל מצידו, אין גבולות. הקדוש ברוך הוא איתו בכל דבר, הוא יכול לעשות
ככל העולה על רוחו.
אבל הדביקות הבאה בסדר הנכון, מביאה את האדם לחיות מלאה ערכים. החיים
מתמצים בדרגה עילאית של ישות קודש, שממנה קורנת שלמות כל הערכים
המסדרים את המציאות תפארת, והרמוניה של הכול, המופיעה בגדולה וגבורה,
ובשני הצדדים של חסד ודין, פרט וכלל, הווה ונצח, חומר ורוח. כל השניות
שבעולם מוארת מתוך הגדולה והגבורה.
"ובתוספות כוחו"- כעת נוסף לו כוח. כפי שהתבאר, קשר ישיר אינו מוסיף כוח.
"אש אוכלה הוא". אבל האדם ש"משים דעתו וליבו להידבק באלוקות המתגלה
בכנסת ישראל"; אדם כזה, התהליכים הפנימיים שמתרחשים בקרבו מעבירים
אותו: מהיותו בטל, להיותו מתמלא ישות, וכוח אדיר. האישיות שלו הופכת
להיות נטף של ממשות מוחלטת. החיות הזו, מיושבת בעולם, ומלובשת בכל
הלבושים: מופיעה בתפארת, גדולה וגבורה...
"בתוספות כוחו מוסיף הוא כח בכללות כנסת ישראל, מפני שהוא חלק ממנה".
בפרקנו אנו עוסקים בדבקות בכללות ישראל, שאינה מוחקת את האדם אלא
להיפך: כשאדם הוא 'שיריים' לכנסת ישראל, הוא הופך להיות זה שנותן את
הכוח, נותן עוז לאלוקים. "מוסיף הוא כוח בכללות כנסת ישראל, מפני שהוא
חלק ממנה".
"מוסיף כוח בכנסת ישראל" - על זה אנחנו מתפללים ' השיבה שופטינו', 'קבץ
נדחינו', 'בונה ירושלים'.. אבל על תיקון העולם, אנו מתפללים (בתפילת לחש)
רק ב'עלינו לשבח' בראש השנה וביום הכיפורים (עי' עין אי"ה ברכות ט': קי"ד).
מפני שזה לא נעשה על ידינו. אלא זו פעולה ממילא: " וממילא מוסיף הוא כח
בקומת האדם ובכל העולמות", ובכל ההויה כולה.
הרב מדגיש כאן: 'כל העולמות'- לא רק ההויה הגלויה. בבריאה, כלולים גם בריאת
שמי שמים, האור הגנוז, המלאכים... והאדם מקשר עליונים ותחתונים. יש לו את
המגע בשמיים ובארץ.
הופעה זו של האדם, כתמצית ההוויה כולה, היא כוללת את כל העולמות על ידי
הוספת כוח שבו, "ממילא הוא מוסיף כוח ...בכל העולמות", וזו המשמעות של "תנו
עוז לאלוקים". לעצם היות ההוויה כולה לבוש אלוקים, אדרת. זה פועל על כל
האנושות, על כל רוח, על כל יצור, על ההוויה כולה. "תנו עוז לאלוקים". איך? כי "על
ישראל גאוותו"- כבודו מופיע בישראל- גאותו, "ועוזו- בשחקים". ה'עוז' שייך לעצם
הבריאה, עצם הופעת המציאות כולה ממקור הבורא.
ולמעלה מזה: "נורא אלוקים ממקדשיך". "אל ישראל, הוא נותן עוז ותעצומות
לעם". "הוא", ישראל, "נותן עוז ותעצומות לעם", ומתוך כך "ברוך אלוקים". תוספת
הארת אלוקות בכל, בהויה כולה, בבריאה כולה.
הפסקה הזו היא חזון שלם של ההידבקות בכנסת ישראל. אחר כך יש פרטים.
הרב אלי בזק
