בפרק א' מהלכות תפלה הלכה א' כתב וז"ל, מצות עשה להתפּלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ד' אלקיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים איזו היא עבודה שבלב היא תפלה ואין מנין התפילות מן התורה ואין משנה התפילה הזאת מן התורה ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה. . ובמגן אברהם כתב וז"ל, צריך עיון אם התפלל בלבו אם יצא דלכאורה משמע דיצא אע"ג דקיי"ל הרהור לאו כדיבור דמי, וכמש"כ בסימן ס"ה וסימן קפ"ה שאני תפילה דגמרינן מלעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שבלב זו תפילה, אם כן תלה בכוונת הלב והקב"ה יודע מחשבות אלא דבגמרא משמע דלא יצא דאם לא כן הוה להו לתקן שבעל קרי יהרהר בלבו התפילה דהא רשאי להרהר כיון דקיי"ל הרהור לאו כדיבור דמי, אלא על כרחך דלא יצא בהרהור דבעינן שיחתוך בשפתיו וכו', וכן משמע בפוסקים דהא בגמרא ט"ו ע"ב אמרינן אם בירך ברכת המזון בלבו יצא והוא הדין לשאר ברכות וכתב הרא"ש פרק מ"ש דמיירי שמוציא בשפתיו שהרהור לאו כדיבור דמי, וכן פסק בסימן קפ"ה, אם כן סבירא ליה דכללא כייל בכל מילי, דאם לא כן יש לחלק בשלמא קריאת שמע כתיב ביה ושננתם, משא"כ ברכת המזון דכתיב וברכת וכשמהרהר נמי מברך להקב"ה כי הוא יודע מחשבות אלא ע"כ אין לחלק, וכן משמע בגמרא וצריך עיון עכ"ל. ולשיטת הרמב"ם דתפילה היא מן התורה מלעבדו בכל לבבכם, לכאורה יוצא בהרהור כיון דמן התורה העיקר הוא כוונת הלב, אם כן יקשה למה לא תקנו שבעל קרי יהרהר בלבו, ולפי דברי המגן אברהם הוא ניחא אם נימא דתפילה הוא מדרבנן וקרא דלעבדו בכל לבבכם הוא אסמכתא בעלמא, אבל אי דין תפילה היא דאורייתא הרי מפורש ילפינן מלעבדו בכל לבבכם דהיא עבודה שבלב ולא נאמר דין דיבור כלל, ואין לומר דכיון דיוצא בהרהור הרי בתפילה הרהור כדיבור ושוב אסור לבעל קרי להרהר בתפילה, דזה אינו דכיון דהרהור לאו כדיבור בכל התורה כולה, א"כ נהי דבתפלה יכול להתפלל במחשבה מ"מ הרי אינו דין מסוים שבתפלה אמרינן הרהור כדיבור דמי אלא יסודה וקיומה הוא חלות דין מחשבה מגזיה"כ דלעבדו בכל לבבכם דאין צריך דיבור כלל ולא מטעם הרהור כדיבור אתינן עלה, וא"כ בודאי מותר לבעל קרי להרהור בתפילה בלבו מכיון דנאסר רק בדיבור ועדיפא מיניה אמרינן שם, דאפילו אם הרהור כדיבור מותר לבעל קרי להרהר בקריאת שמע ויוצא בהרהור כדאשכחן בסיני, דכתבו התוס' פירוש אע"ג כדיבור דמי לענין שיצא מ"מ לאו כדיבור דמי לענין שיהא בעל קרי אסור להרהר כדאשכחן בסיני דהיה שם דיבור והיו צריכין לטבול ואעפ"י שהיו שותקין שומע כעונה דמי, (ועיין במחנה לוי מה שהאריך בזה ואין דבריו מחוורים כלל), וא"כ קשה למה לא תקנו לבעל קרי להרהר התפלה בלבו, כדי לצאת ידי חובת תפלה דאורייתא.
אולם הרמב"ן תמה על הרמב"ם מסוגיא זו דאמרינן דבעל קרי קורא ואינו מברך על המזון ואינו מתפּלל, ומסקנת הגמרא הוא משום דקריאת שמע וברכת המזון הוא דאורייתא ותפלה דרבנן, והכסף משנה תירץ דכיון דאין מטבע התפלה מן התורה ואין זמנה קבוע ביום, ואם כן מה שאמרו בעל קרי שאינו מתפּלל היינו שאינו מתפּלל תפלה בנוסחתה שלש פעמים ביום אבל אומר הוא בעצמו תפלה קצרה פעם אחת ביום, והרי לדבריו אתי שפיר כיון דמיירי בתפלה דרבנן שקיום דינא הוא כדיבור כדילפינן בברכות דף ל' מפרשה דהנה שפתותיה נעות, מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו, ושפיר מדמה הגמרא הרהור בתפלה לקריאת שמע, והנה בצל"ח ברכות כ' הקשה על הרמב"ם שבפרק א' מהלכות ברכות הלכה ז' פסק בכל הברכות שיצא בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו, ועיין בכסף משנה שם. ומבואר דסובר שהרהור כדיבור דמי בכל התורה, ובפרק ב' מהלכות שבועות ובפרק ב' מהלכות נדרים פסק כשמואל דצריך להוציא בשפתיו, ואיך אחז החבל בשני ראשין, ועיין שם בארוכה, ועיין בשאגת אריה במה שהעיר על השמטת הרי"ף פלוגתת רבינא ורב חסדא אי הרהור כדיבור דמי וז"ל, וצריך לומר משום שהביא שם הרא"ש בשם הר"ר יונה ראיה דהרהור לאו כדיבור דמי מדאמר במסכת שבת פרק השואל ממצוא חפצך ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר, ופריך והאמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא אלמא הרהור כדיבור דמי ומשני התם משום דכתיב והיה מחניך קדוש כלומר הא דאסר רבי הרהור לאו משום דכתיב ולא יראה בך ערות דבר דהרהור לאו בכלל דיבור אלא משום דכתיב והיה מחניך קדוש משמע אפילו בהרהור ע"כ, וכיון שהרי"ף פסק שם בפרק השואל דיבור אסור הרהור מותר סמך אהא דש"מ הרהור לאו כדיבור דמי, והרמב"ם שפסק דבכל הברכות וכו' ש"מ דסבירי ליה הרהור כדיבור דמי, וק"ל שהרי בפרק כ"ד מהלכות שבת כתב ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר לפיכך אסור לו לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כדרך שמדבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או האיך יבנה או באיזה סחורה ילך למקום פלוני וכל כיוצא בו אסור שנאמר ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר אלמא לאו כדיבור דמי.
ולפי המתבאר נראה ליישב שיטת הרמב"ם דהנה בפרק ב' מהלכות תפלה ביאר הרמב"ם יסודה של התפלה וז"ל אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהיה אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לד' על הטוב שהשפּיע לו כל אחד לפי כוחו וכו' (ועיין בלחם משנה שכתב ואחר כך נותן שבח יש לשאול שמניין לו לרבינו שזה הוא מן התורה והבעל קרית ספר כתב לא איתפרש לי היכא, ואמנם באור שמח ציין שמקורו של הרמב"ם הוא מהספרי פרשה ברכה שמ"ג ופירש בזה מה שאמרו בתוספתא מנחות פרק ששי הלל והשבח ותפלה מעכבין זה את זה, והיינו דהלל הוא בראש התפלה והתפלה הוא באמצע והשבח הוא ההודיה שבסוף התפלה שלשה אלה מעכבין זה את זה ומדמעכבין זה את זה על כרחך דהוי דבר תורה כמו תפלה לשיטת הרמב"ם, ועיין שם בארוכה), והמתבאר מזה דכל אלה השלשה דהיינו השבח בראש התפלה והתחנה באמצע וההודיה בסוף הוא מעצם המעשה תפלה וחלותה, וכיון דיסוד דין קיום של תפלה הוא בלב ומחשבה אם כן הרי עצם חפצא דהודאה ושבח מתקיים על ידי מחשבה, וברמב"ם פרק א' מהלכות ברכות הלכה ד' כתב נמצא כל הברכות כולן שלשה מינין ברכת הניה וברכת מצות ברכת הודיה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו, וברכת הניה מהותה הוא גם כן ענין שבח והודיה על ההנאה, (ועיין מה שהאריך בזה בספר המצות לרב סעדיה גאון בפירושו של הרב פּערלא מצוה ג').
ונראה כיון דקיומה וחלות שם של שבח והודיה הוא במחשבה, נמצא דעצם חפצא דשבח אינו תלוי בדיבור כלל, ואם כן נהי דברכת המזון ותפלה שני חלות דינים נפרדים הם דתפלה חייב אדם להתפלל בכל יום וברכת המזון אינו רק שבח והודיה על מה שאכל וקיבל הנאה מאכילתו והם שני חיובים שונים בעצם מהותם אבל יסודה של המעשה שלהם ומושגה הוא חפצא של שבח והודיה והלא עצם קיום של שבח והודיה חל במחשבה ואין צריך דיבור כלל ושפיר פסק הרמב"ם דבכל הברכות אם בירך בלבו יצא מן התורה דאין צריך דיבור כלל אבל היכא שנאמר דבעינן מעשה דיבור יש לומר דסובר דהרהור לאו כדיבור דמי, ומיושבים דברי הרמב"ם, ואין שום סתירה משבת דגבי שבת הלא נאמר דין דיבור מדבר דבר וכן בנדרים וכדומה שצריך הפלאה ודיבור, ועיין בתוספות רעק"א פרק ב' אות ל' שכתב, וזה לשונו בסוגין אמר רבינא זאת אומרת הרהור לאו כדיבור דמי וכו', וקשה לי דאמרינן אמר לו רבינא לרבא נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינא לאפוקי רבים ידי חובתן הא לרבינא ממילא יוצא השומע מדין הרהור, ע"כ ובתורת האוהל לרבינו הגדול מרן המרי"ל דיסקין כתב וזה לשונו ויש לומר דאינו יוצא בהרהור עד שידע הענין שמהרהר ואם אינו מבין בלשון הקודש ומהרהר ברוך אתה וכו' אין זה הרהור כלל, משא"כ במוציא בשפתיו או בשומע דהוי כעונה כל שאומר בלשון הקודש יוצא אעפ"י שאינו יודע פירוש המלות כלל וכמבואר בחידושי הרשב"א ז"ל ע"כ, וביאור דבריו נראה דהוא כמו שכתב הרשב"א בדף ט"ו דאמרינן דטעמא דרבי יוסי משמע השמע לאזניך ותנא קמא שמע בכל לשון שאתה שומע, וזה לשון הרשב"א שם ור"י ממילא ש"מ בכל לשון שאתה שומע פירש רש"י תרתי שמע מינא כי דרשת נמי שמע בכל לשון שמיעה שמע מינא דצריך להשמע לאזניו ואינו מחוור בעיני דמנלן דש"מ תרתי ועוד דלאו היינו ממילא ונ"ל פירושו דה"ק כיון דדרשינן מניה בכל לשון שאתה שמע ממילא ש"מ שהוא צריך להשמיע לאזניו דאי לא למה לי דאיצטריך רחמנא למישרא בכל לשון שאתה שומע פשיטא שהרי אם אינו צריך להשמיע לאזניו אפילו בהרהור בעלמא שרי כדמשמע לקמן גבי בעל קרי ובהרהור הלב לא שייך לשון ממילא שמעת שאין קפידא בין לשון הקודש לשאר לשונות, ויסוד דברי הרשב"א הוא דבמחשבה שבלב העיקר הוא המכוון של הענין ולא מעשה מחשבה של הברת האותיות וצורתן דזה שייך רק בדיבור (זכר לדבר הוא מה דאמרינן עקימה שפתיו הוי מעשה) שעצם המעשה דיבור יש עליו חלות דינים מה שאין כן במחשבה, וזה הוא מה שתירץ בהתורת האוהל דאם אינו מבין מה שמהרהר אין זה הרהור, דבמחשבה העיקר הוא כוונת הלב, ואולם לפי דברינו דשיטת הרמב"ם דקיומה של תפלה מן התורה הוא במחשבה שבלב אם כן באינו מבין הלשון נהי דיוצא ידי חובת תפלה דרבנן שמצותה בדיבור כדילפינן מקרא דחנה, ורק שפתיה נעות, מכאן למתפּלל שצריך שיחתוך בשפתיו (ברכות דף ל'), אבל ידי חובת תפלה דאורייתא שילפינן מלעבדו בכל לבבכם דהוא עבודה שבלב שהוא תפלה שצריך שיתחנן ויתן שבח לד' בלבו אינו מקיים כיון שאינו מבין הלשון ואינו חושב בלבו את תוכן התפילה שאומר, והרי קיימ"ל דאדם מתפּלל בלשון הקודש אף שאינו מבין פירוש המלות, ועוד דדין דיבור אינו מועיל מן התורה רק מצד מה שהיה בלבו בשעה שאומר שהרי כיון דאין צריך חיתוך שפתיו מן התורה ואין על הדיבור קיום דין של מעשה תפלה, והמעשה דיבור אינו מעלה ולא מוריד, ובאינו מבין מה שאומר איך יוצא ידי חובת תפלה מן התורה, ועיין במגן אברהם סימן ס"ב, וכן מבואר לכאורה גם בדברי הרמב"ם עצמו, דאם אינו מבין הלשון יכול לצאת, דבפרק ה' הלכות ברכות הלכה ט"ו כתב וז"ל שנים שאכלו כאחת כל אחד ואחד מברך לעצמו, ואם היה אחד יודע ואחד אינו יודע, זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה ויוצא ידי חובתו, ובכסף משנה כתב וזה לשונו ברייתא שם מ"ה שנים שאכלו כאחד מצוה ליחלק במה דברים אמורים כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא, וכתב רבינו והשני עונה אחריו אמן, משום דכשעונה אמן חשוב כמברך עצמו ושומע ואינו עונה לא חשיב כמברך עצמו כמו שכ' בפרק א' מהלכות אלו, והערוך השולחן בסימן קפ"ה כתב דמוכח מדברי הרמב"ם אלה דשומע כעונה אף שאינו מבין לשון הקודש, והרי מבואר בדברינו דברכת המזון דינו כמו בתפלה דחלות קיום דינו הוא בלב, (אלא דיש לומר דברכת המזון ענינו הוא בדיבור, ורק משום דיסודו הוא ענין שבת שפיר מועיל בו הרהור, וכיון דנאמר בו דין דיבור שפיר מועיל בו דבורו אף דאינו מבין הלשון כיון דאין בו חלות קיום של דיבור). אבל באמת נראה מוכרח דהרמב"ם איירי שם כשמבין פירוש המלות (ולא מהערוך השולחן ורק שאינו זוכר את בכל הברכה או שאינו יודע בדיוק אבל פירוש הענין הוא יודע) אלא שאינו יכול לברך מעצמו, דאי אינו יודע מה שחבירו אומר לא שייך בו ענית אמן, דאמרינן בירושלמי ריש פּרק ז' דסוטה דפרשת סוטה הוא בכל לשון וז"ל כתיב ואמר הכהן לאישה בכל לשון שהיא שומעת דברי רבי יאשיה אמר ליה רבי יונתן ואם אינה שומעת למה עונה אחריו אמן וכו' ואין לחלק דאמן הנאמר בסוטה הוא מתורת שבועה וקבלת דברים ואם אינה שומעת לא שייך אמן דגם בברכה נימא הכי (ועיין באבני נזר סימן מ' אורח חיים). איברא שיש לחלק דבשבועה אם אמר דברים שאינו מבין אין כאן שבועה כלל, כיון שאינו יודע מה שהוא אומר ולא קיבל עליו כלום, ולכן גם לא שייך בזה שיהיה חייב באמירה אמן על מה שאינו מבין, מה שאין כן בברכה אם נימא דיוצא כשהוא עצמו אומר בלשון שאינו מבין שפיר מועיל בו ענית אמן ומדין דשומע כעונה וחשיב כאילו אמר בעצמו ואכן במשנה ז' דסוטה קחשיב שם תפלה בהדי אלו דנאמרין בכל לשון ואמרינן בגמרא משום דתפלה רחמי הוא ולכן יכול לאומרה בכל לשון שירצה, ובירושלמי שאמר דלהכי יכול לאומרה בכל לשון כדי שיהיה אדם יודע לתבוע צרכיו, וכן קאמר שם ברכת המזון כדי שיהיה יודע מי מברך, ולשיטת הרמב"ם דההודאה מתחלה ולבסוף הוא מעצם מעשה התפלה, ומבואר דהיה יוצא אי לאו הטעם משום דצריך לתבוע צרכיו, והרי כיון דהעיקר הוא כוונת הלב בתפלה מן התורה, אם כן אין כאן כוונת הלב, ועל כן מוכח בשיטת הרמב"ם דגם בלב שייך מחשבה אף שאינו מבין הלשון, וכל שמחשב בלשון הקודש יוצא ודלא כשיטת הרשב"א, ובקצרה, בלא זה על כרחך מוכרח הכי בשיטת הרמב"ם על פּי דברי הירושלמי דלמה ליה למימר דתפלה נאמרת בכל לשון מפּני תביעת צרכיו תיפוק ליה בפשוטו כיון דמן התורה יוצא בהרהור שבלב, אם כן לא שייך בו לשון כסברת הרשב"א, ודוחק לומר דאיירי בדינא דרבנן דצריך דיבור או להעמיד זה בכוונת הבבלי, ועל כן מוכרח לשיטת הרמב"ם דיש חילוק גם בדברים שבלב בין הרהור של לשון הקודש להרהור בשאר לשונות וגם דבמחשבה שייך לומר שמהרהר הברת האותיות וצורתן, ואם כן אכתי יקשה קושיות הגרע"א לשיטת הרמב"ם שביארנו. ואין לומר דזה תלוי בפלוגתא דרבי יוסי ותנא קמא דהא לא פליגי בהא אם בהרהור שייך לשון כמו שכתב הרשב"א דרבי יוסי דלית ליה הכי הוא משום דסבירי ליה דאף על גב דאי צריך להשמיע לאזניו מכל מקום צריך להוציא בשפתיו ולא בהרהור לבד משום הכי איצטריך רחמנא למשרי בכל לשון שאתה שומע, והכי מבואר מדברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות קריאת שמע שכתב וצריך להשמיע לאזניו כשהוא קורא, ואם לא השמיע לאזניו יצא, וכתב על זה בכסף בשם הר"ר מנוח וצריך להשמיע לאזניו שיחתוך בשפתיו ולא שיקרא בלבו, והיינו משום שמסיים הרמב"ם, ואם לא השמיע לאזניו יצא, משמע דצריך דיבור, דבפרק א' מהלכות ברכות כתב כל הברכות כולן בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו יצא ולא כתב ואם השמיע לאזניו יצא כמו גבי קריאת שמע והוא דבקריאת שמע בעינן שיוציא בשפתיו דצריך דיבור, ועיין בשאגת [אריה] סימן נ' או"ח.
ואמנם בבעל המאור גבי מה שפירשו בפלוגתת רבינא ורב חסדא כתב וז"ל בעל קרי מהרהר בלבו אמר רבי אבינא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי פירוש ומי שאינו בעל קרי והרהר בלבו קריאת שמע יצא בדיעבד דאי סלקא דעתיך לאו כדיבור למה מהרהר וכו' ורב חסדא הרהור לאו כדיבור דמי אית מאן דמוקי פלוגתא דרבינא ורב חסדא במחלוקת שנויה דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו וכו' רבי אבינא כרבי יהודא ורב חסדא כרבי יוסי והשיג עליו הבעל המאור וזה לשונו ואין בפירוש הזה נראה נכון משום דקשיא על רב חסדא דאמר הרהור לאו כדיבור דמי, דאי סלקא דעתיך כדיבור דמי יוציא בשפתיו והרי רבי מאיר דאית ליה כדבור דמי דתניא אמר ליה רבי מאיר הרי הוא אומר על לבבכם אחר כוונת הלב הן הן הדברים ותניא בעל קרי שאין לו מים לטבול מהרהר ואינו מוציא בשפתיו, והכא אמר רב חסדא אי סלקא דעתך הרהור לאו כדבור דמי יוציא בשפתיו ואלא על כרחך יש הפרש בין המהרהר ובין הקורא ולא השמיע לאזניו שזה מוציא בשפתיו וזה אינו מוציא בשפתיו, וכיון דלא איפסקא הלכתא נקטינן לחומרא ככל דאורייתא כרב חסדא דאמר הרהור לאו כדיבור, ואם הרהר קריאת שמע בלבו ולא הוציא בשפתיו לא יצא, ועיין שם מה שהאריך, וליישב שיטה זו הסוברת דפלוגתא דרבינא ורב חסדא תלוי בפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי, מקושיות הבעל המאור, נראה בזה ביאור חדש, דהנה בעיקר פלוגתא זו אי הרהור כדיבור דמי או לאו כדיבור דמי צריך ביאור אי מחלוקותם הוא בכל התורה היכא דצריך דיבור אי מחשבה הוי כדיבור, וכלומר שאין חילוק בין מחשבה לדיבור בכל מקום אלא שלדינים הנוגעין לאדם וזולתו כמו קנינים וכדומה לא מהני מחשבה ולא מטעם חסרון מעשה הדיבור אלא מטעם שדברים בלב אינן דברים ובעינן שיהיה בלבו ובלב כל אדם כמבואר בהראשונים בהרבה מקומות והוא דין מסוים בחלות הקנינים וכדומה שבעינן שיהיה הדברים גלוים לכל אבל חפצא דדיבור הוי אף במחשבה ולכן לענין קריאת שמע וכדומה שפיר יוצא לרב חסדא בהרהור או דיסוד פלוגתת רבינא ורב חסדא הוא אי בעינן דיבור כלומר שלא בעינן כלל דיבור בקריאת שמע ושאר דברים אלא העיקר הוא מה שבלבו, וכבר נגענו בזה בדברינו דלעיל, ונפקא מינא נראה לענין אם צריך לברך ברכת קריאת שמע בהרהר בלבו, דהתוספות שם בסוגיא דברכות כ"א א' בד"ה והרי תפלה הקשו על מה דמקשה הגמרא לר"א דהרהור לאו כדיבור דמי ומהרהר כדי שלא יהיו עוסקין בו והוא יושב בטל, ומקשה והרי תפלה דדבר שהציבור עוסקין בו, ובתוספות כתבו וז"ל ואם תאמר אמאי שבק קריאת שמע דקאי בגווה דדבר הציבור עוסקין בו וקתני אינו מברך לפניה, ועיין שם מה שתירצו, ועיין בהגהות מלא הרועים מה שכתב שם בתוך דבריו דברכות קריאת שמע הוא ברכת המצוות, וז"ל ועוד יש לומר דאפילו אי נימא הרהור כדיבור דמי מכל מקום לא קשה מברכות קריאת שמע כיון דיוצאין קריאת שמע בלב שוב אין מברכין עליה דלא שייך ברכה דאין מברכין על דברים שבלב וכמה שכתבו הפּוסקים דלכך אין מברכין על ביטול חמץ דאין מברכין על דברים שבלב אך יש לחלק בין ביטול שהוא בלב ממש ובין הרהור שהוא על ידי אותיות המחשבה שמחשב כל אות ואות ועו"ק, דאם כן אף כשקורא קריאת שמע בפה לא יברך כיון שיוצא בהרהור וכמו בביטול דאין מברכין אף אם מבטל בפה ע"כ, ולפי זה הלא אם נימא דהרהור כדיבור הוא משום דלא בעינן דיבור אלא העיקר הוא המחשבה, והכוונה שבלב אם כן הרי דמי זה לביטול חמץ, ולא שייך בזה ברכה דאין מברכין על דברים שבלב, מה שאין כן אם נימא הרהור כדיבור הוא מטעם דמועיל כמו מעשה דיבור, אם כן שפיר יש לחלק ולומר כיון שהוא על ידי אותיות המחשבה, וכדברי המלא הרועים.
ונראה לומר דיסוד פלוגתתם תלוי אי בהרהור שייך לשון דאי נימא כהרשב"א דבהרהור לא שייך לשון והיכא שצריך לשון הקודש לא שייך הרהור, אם כן הרהור לאו כדיבור, אבל אי נימא דבהרהור גם כן שייך לשון אז יש לומר דהרהור כדיבור דמי ואף שאינו מוכח דאף אי נימא דגם בהרהור שייך לשון, מכל מקום יש לומר דבעינן שיחתוך בשפתיו, אבל ממאן דאמר דהרהור כדיבור דמי מוכח דאף בהרהור שייך לשון, דאי לאו הכי לא שייך שיחול על הרהור חלות דין של דיבור וליכא למימר דסגי במחשבה ואין צריך דיבור דאם כן לא שייך ברכה בקריאת שמע, וכמו שביארנו, והבית יוסף כתב אורח חיים סימן מ"ז וזה לשונו כתב האגור שאם מהרהר בדברי תורה קודם שבירך ברכת התורה שפיר דמי דהרהור לאו כדיבור דמי לענין ברכה כמו קריאת שמע ותפלה, וכן פסקו התוספות בפּרק מי שמתו דהלכה כרב חסדא דהרהור לאו כדיבור דמי, וכן לענין בעל קרא מותר להרהר בקריאת שמע ע"כ, וכן פּסק בשולחן ערוך, ולכאורה למה ליה לומר הטעם דהרהור לאו כדיבור דמי, הא על דברים שבלב לא שייך ברכה כמו שכתב הבית יוסף עצמו בסימן תל"ב לענין ביטול חמץ, ועל כן מוכח דאי אמרינן הרהור כדיבור דמי שוב לא מקרי דברים שבלב, אבל בביטול חמץ הוא משום שאין צריך דיבור אלא דסגי במחשבה, אכן יש לדחות דהא לכמה שיטות ברכת התורה היא דאורייתא, ואם כן אי אסור ללמוד דברי תורה בלי ברכה הרי ע"כ דחייבא תורה על המחשבה למ"ד דאמר דהרהור כדיבור דמי, ולעולם הוא יוצא בלבו, ואם כן לא שייך כאן ברכה על דיבור כמו שכתב המלא הרועים, ועל כן דחייבא תורה לברך על המחשבה גם כן מה שאין כן בשאר ברכת המצוות לא תקנו על דברים שבלב, אבל לכאורה יש לומר בזה דכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו, ואין כאן מקומו להאריך, ולפי זה נראה לומר דזה הוא יסוד פלוגתת רבינא ורב חסדא אי הרהור כדיבור דמי דרבינא סובר דבלב ליכא דין של לשון ורק בעקימת שפתיו שייך לשון ורב חסדא סובר דגם בלב שייך לשון, ואם כן הרי זה תלוי בפלוגתת רבי יהודה ורבי יוסי וכפירוש הרשב"א, והיינו דרבי יוסי לטעמיה שסובר דממילא שמעינן מנא תרתי דכיון דיוצא בלב שוב לא צריך קרא דיכול לאמור בכל לשון דבלב לא שייך לשון, וממילא דלדידיה לא שייך לומר הרהור כדיבור דמי כיון דבהרהור לא שייך לשון ורבי יהודה פליג וסובר דלא אמרינן תרתי שמעת מנא, והיינו דהוא סובר דגם בהרהור שייך לשון ונפקא מניה דיוצא בכל לשון ואיצטריך לרבוי שיוצא בכל לשון ולדידיה באמת יש לומר חילוקא בין הרהור לשון הקודש להרהור בלשון אחר, ואף אי יוצא בלב לא שמעינן דהרהור כדיבור דמי, ולא כמו שכתב הרשב"א דגם רבי יהודה מודה בזה, והיינו משום דהרשב"א סובר דבעינן שיחתוך בשפתיו כמו שכתב שם, ונמצא דלפי ביאור זה פלוגתת רבינא ורב חסדא תלוי בפלוגתת רבי יוסי ורבי יהודה, וזה הוא ביאור השיטה שהביא הבעל המאור, ולפי זה לא קשה מה שהביא מרבי מאיר דסובר דיוצא בלב ואפילו הכי בעל קרי מהרהר בלבו דלרבי מאיר מה שיוצא בקריאת שמע בהרהור אינו משום דאמר דהרהור כדיבור דמי אלא דסובר דלא בעינן דיבור, דאין צריך בקריאת שמע שיבטא בשפתיו אלא חלות דין קיומה של קריאת שמע הוא במחשבה, וכמו שאמר אחרי לבבכם אחרי כוונת הלב הן הן הדברים ודו"ק כי זה דרך עמוק בישוב שיטה זו התמוה שהביא הבעל המאור, ולפי זה יש לומר דשפּיר קאמר הירושלמי דתפלה נאמרה בכל לשון דאיצטריך טעם זה לרבי יהודה ולרב חסדא דסברי דהרהור כדיבור דמי ולדידהו באמת בהרהור שייך לשון הקודש אלא דבשיטת הרמב"ם הלא על כרחך אין לפרש הכי דכיון דביארנו בשיטתו דבקריאת שמע צריך שיוצא בשפתיו וכדברי הבעל המאור והרשב"א בזה, ועוד דהרי לפי זה ממילא נסתרו ישובו של בעל תורת האוהל, כיון דקושיות הגרע"א הוא אליבא דרבינא דסובר דהרהור כדיבור דמי ולדידיה הרי שייך לשון אף בהרהור אף אי אינו מבין לשון הקודש ומהרהר בלבו יוצא כיון דגם בהרהור שייך לשון הקודש ולא אמרינן דהעיקר הוא המכוון אלא כמו דבדיבור חל עליו חלות דין ברכה במעשה הדבור כמו כן בהרהור גם כן הכי הוא ונשארה קושיות הגרע"א.
ולכאורה יש להוכיח עוד דשיטת הרמב"ם היא שלא כהרשב"א, דהנה במשנה סנהדרין דף צ' אמרינן דההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא, ובפירוש המשנה כתב רבינו ההוגה את השם באותיותיו באותיות יו"ד ה"א שהוא שם המפורש, ואם נימא דבדברים שבלב לא שייך לשון, אם כן למה חייב משום הוגה את השם באותיותיו כיון דהאיסור הוא דוקא בצורת והברת האותיות של שם המפורש (ולהרשב"א יש לומר דמפרש באמת כרש"י בעבודה זרה י"ז שפירש ההוגה את השם באותיות שדורשו בארבעים ושתים אותיותיו). ומוכרח דגם במחשבה שבלב חלו פרטי דינים של צורת והברת האותיות ושייך חלות דין לשון גם במחשבה שבלב, אכן פּשוט דהאי הוגה את השם באותיותיו הוא בדיבור, כי כבר ביארו שורש הגה לפעמים הוראתו הוא עיון ומחשבה, ולפעמים בדיבור כמו והגות לבי תבונות (תהלים מ"ט) והגית בו יומם ולילה (יהושע ל"ח) והגיתי בכל פעליך (תהלים ע"ז וקמ"ג) שמורים על ההתבוננות, אבל נאמר הגה בדיבור כמו ולשוני אם יהגה רמיה (איוב כ"ז), פּי צדיק יהגה חכמה (תהלים ל"ז), לשונם עולה תהגה (ישעיה נ"ט), לא יהגו בגרונם (תהלים קט"ו), וכדומה, הוראתם הביטוי בכלי הדיבור שמהגרון הלשון והשפתים, ואם כן מה דאמרינן במשנה ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא, מיירי בדיבור דוקא לשיטה זו וכדאמרינן בעבודה זרה י"ח, אלא משום הוגה את השם בפרהסיא, הרי דפירוש הוגה הוא בדיבור, ואף שאין מוכרח מזה שאינו אסור במחשבה אבל מכל מקום חזינן מפורש דהוגה את השם כוונתו גם לדיבור, ושפיר דברינו.
ואמנם ביסוד הענין נראה דהנה השאגת אריה בסימן ז' כתב על דברי הרשב"א אלו דעיקר דבריו תמוהים דגם במחשבה יש חילוק בין שמהרהר בלשון הקודש למהרהר בלשון אחר, ואכן בהתבונן ביסודה של מחשבה יתבאר כי דברי הרשב"א הם מוכרחים מאד, הלא זה ברור ובחון שאי אפשר לו לאדם לחשוב שום מחשבה בלי פעולת הדמיון החושי ואי אפשר לחשוב על מושגים מפשטים בלי לדמות בכח הדמיון איזה ציור חושי, וציור האותיות ודמיון הברתן מועילות לו לאדם לחשוב על כללים ומושגים מופשטים בלי תיאור אותם בפרט הנפעל, כמו שאי אפשר לדמות המושג של חכמה או גבורה וכדומה, מופשט מהאיש החכם או האיש הגבור לולי שידמה בנפשו אותיות או הברות שם החכמה או הגבורה, ועל ידי האותיות או הברות תעורר נפש האדם להמושג המכוון בהן, ונמצא שהאותיות וחברתן הן סימנים ואמצעים לנפש האדם, שבהם יכוון זכרונו לכוונת איזה דבר, ולזה כשאדם חושב באיזה לשון שהוא הרי עצם צורת האותיות בדמיונו אינם רק סימנים שמעוררים אותו בכח זכרונו אל רצונו למה שהוא מתכוון, אבל לא היה כאן שום פעולת דיבור במציאות שהרי לוא היה האדם חושב באיזה סמלים אחרים ולא היה ידוע לו שום לשון של דיבור היה סדר מחשבתו גם כן ככה, כמו אלם שדרכו להגיד ברמיזה הלא מחשבתו הוא על ידי סימני רמיזה או סימנים אחרים, ולמשל כשאדם יצייר בנפשו קול שופר דבודאי לא יעלה על הדעת שיוצא, וכי צריך לבוא עלה משום שמהרהר אינו כשומע קול הלא בלא זה פשוט שאין כאן שום פעולה של תקיעת שופר אלא הוא רק דמיון בנפשו כדי לצייר אל שכלו על הענין שהוא חושב כי בלא זה אי אפשר לחשב שום מחשבה כי הלא כן הוא סדר מחשבות בני אדם לחשוב בציורים מדומים כי אי אפשר לחשוב מופשט בלי שום ציור מה במח, וכמו כן אם מהרהר איזה דבר בלבו אף אי הרהור כדיבור דמי אי אפשר לומר שהיה כאן פעולת דיבור שהרי לא היה רק דמיון כדי לדמות מה שהוא מתכוון בשכלו כמו שהסברנו בהמשל של השופר, ואף שיש לחלק במציאות הענין אבל הלא סדר המחשבה הזה במעשה הדיבור כמו בקול של שופר, ועל כן מה דאמרינן דהרהור כדיבור דמי הוא פירושו שהמכוון של הענין ודברים שבלב הוי כמו דיבור, וכלומר שלא בעינן מעשה הדיבור אלא כוונת הענין, - ולפי זה הרי אם מהרהר באיזה דבר שהוא ואינו יודע פירוש המלות הרי הוא מדמה בנפשו רק צורות והברות, והוא מתכוון רק לדמיונן כפי שהוא משיג אותם במוחו על ידי החוש, וכוונת הענין בהם הוא ציורם שהוא זוכר, ואם כן הרי לא חשב כלום אלא צייר לנפשו בכח הדמיון איזה ציורים שהם בעולם הדמיון שהרי אפשר לצייר כל הדמיונות שבעולם, וכוונת לבו הוא מה שראה בנפשו דמוים של הברות וציורים, אבל לא היה כאן שום פעולת דיבור וכוונת לבו הלא לא היה על ענין של התפלה, אלא אל הדמוים, שעל ידן הוא חושב את התפלה, - שהם אינם אלא אמצעים, - וזה הוא עומק דברי הרשב"א, והוא דרך נכון מאד בביאור דבריו, ויתבאר אמתתו לבעלי המדע במקצוע זה.
והנראה בזה לומר ביאור חדש בהך דלעבדו בכל לבבכם, ויתבאר דגם הרמב"ם אינו פליג על הרשב"א, דהנה הרמב"ם בפרק ד' הלכה א' כתב ה' דברים המעכבין את התפלה אף על פי שהגיע זמנה וכו' וכוונת הלב וכו' כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה ואם התפּלל בלא כוונה חוזר ומתפּלל בכוונה. מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתישב דעתו עכ"ל. ומסתימת לשון הרמב"ם מבואר דדין כוונה הוא על כל התפלה שכל התפלה הכוונה מעכבת בה, וקשה ממה שפסק הרמב"ם בפרק י' שם ז"ל מי שהתפּלל ולא כיון לבו יחזור ויתפּלל בכוונה, ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך, דמבואר להדיא דהכוונה אינה מעכבת רק בברכה ראשונה. ובחידושי רבינו חיים הלוי כתב ליישב, וזה לשונו, ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפלה. האחת כוונה של פירוש הדברים ויסודה הוא דין כוונה. ושנית שיכוון שהוא עומד בתפלה לפני ד' כמבואר בדבריו פרק ד' שם. וזה לשונו ומה היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה. ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפלה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ד' ומתפּלל אין זה מעשה התפלה והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה, ועל כן מעכבת כוונה זו בכל התפלה דבמקום שהוא מתעסק דינו כלא התפּלל כלל וכאלו דלג מלות אלו, והלא ודאי דלענין עצם התפלה הכל הי"ט ברכות מעכבין ורק היכא שמכוון ומכיר מעשיו ויודע שהוא עומד בתפלה אלא שאינו יודע פירוש הדברים שזה דין מסוים רק בתפלה לבד בזה הוא דאיירי הסוגיא דברכות וכו', ועיין שם בארוכה בדבריו המאירים. והנה ברוב מצוות התורה הרי לא באו בתורה בפירושן אלא נתפּרשו או בדברי קבלה או בתורה שבעל פּה והרבה דינים ילפינן מדברי קבלה, וכמו דאמרינן בזבחים דף י"ח, דבד הוא כתנא, וילפינן זה מיחזקאל מ"ד וקאמר שם אמר ליה רב אשי לרבינא ועד דאתא יחזקאל מנא לן וליטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו כל בן נכר וערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי עד שבא יחזקאל מנא לן אלא גמרא גמירי ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא הכי נמי גמרא גמירי וכו' וכמוה הרבה דינים שילפינן מדברי קבלה שבאמת הן דאורייתא מפירושי התורה שבעל פּה ובתורה לא נאמר רק המעשה של המצוה אבל לא צורת המצוה, ולפי זה לענין תפלה הרי לא נאמר בתורה צורת התפלה ומהותה אלא נאמר רק מעשה התפלה אבל צורתה ופירושה נתפּרש בדברי קבלה, והיינו דאפילו אי נימא דתפלה אינה מן התורה זה רק דחיובה אינה דין תורה אבל קיומה וענינה הוי לכו"ע מן התורה. וכמו שכתב שם בחידושי רבינו חיים הלוי, ואם כן נראה לומר דמה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שבלב זו תפלה לא נאמר כלל שיוצא בלב אלא נאמר על מעשה התפלה שהוא צריך לכוון כעומד לפני המלך וזאת היא עבודה שבלב שעצם מעשה התפלה הוא שיכוון בלבו כאלו עומד לפני המלך ואם לא כיון זה הרי לא היה כאן מעשה התפלה כלל. אבל צורתה נתפּרש בדברי קבלה, והיינו מה שנאמר בקראי דהנה, וכיון דנאמר ורק שפתיה נעות ואמרינן מכאן שצריך שיחתוך בשפתיו, אם כן יש לומר שהוא דין דאורייתא שאינו יוצא מן התורה בלא דיבור דצורת מעשה התפלה הוא בדיבור והוא נתפּרש בדברי הקבלה, דמה שנתפּרש מצורת המצוה בדברי קבלה יש לומר שהוא דין תורה כיון שהוא רק סיפּור של מעשה המצוה האיך היתה נוהגת, ואם כן שפיר מן התורה בעינן דיבור גם לשיטת הרמב"ם, ואין שום מחלוקת בין הרמב"ם והרשב"א לפי ביאור זה, ומיושב שפיר קושיות הגרע"א. והסתירות ברמב"ם לענין הרהור כדיבור הרי כבר ישבו באופנים שונים ועיין בתוספות שבת דף מ' דכתבו ז"ל וכי תימא בלשון חול שאמר ליה אף על גב דאסור להרהר נימא דאין אסור להרהר אלא בלשון קודש והוא מהרהר בלשון חול, ומשמע מפורש דגם בהרהור שייך לשון הקודש, ומבואר שלא כדברי הרשב"א, ואכן אינו מוכרח דהתוספות פליגי על הרשב"א, דיש לומר דרבנן גזרו על הרהור לשון קודש או דאסור לזלזל וצריך לנהוג קדושה אף בדמוים ללשון קודש כיון שהם מכשירים לקדושה, והבן. [בנין הלכה]
