"הכתוב מזהיר את האדם לאמור: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים". הנה זה יתכן להיות כי מאמין הוא ב"הויה", וב"אלקים" לא יהיה מאמין. איך זה מתחלקים הדברים? זהו ודאי סוד נפלא!
וביאור הדברים: הנה זה יסוד אמונתנו הוא, כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. איפה זה "בשמים ממעל"? ואיפה זה "בארץ מתחת"? אנחנו אין לנו עסקים עם עולמות חוץ מהאדם. אלא הוא סוד הדבר, כל אדם ואדם יש לו בו ובעצמו ב' העניינים, "שמים ממעל" ו"ארץ מתחת".
מצב הקל של האדם, שמה הוא מאמין גמור, מאמין בתכלית, ללא כל שאלות וקושיות - הוא ענין של "בשמים ממעל". וכשיש לאדם מצב קשה, שמה כבר נקרא "ארץ מתחת", שמה הנהו כבר כופר גמור. ואין זה כל סתירה, שני המצבים, שני אנשים כאן! והדבר מתחלק ממש בחוטי שערות, מצב של חוט השערה אחד, הנה זה מן "בשמים ממעל", אשר שם הוא מאמין גמור, ובמצב חוט השערה אחר, הנה כבר "בארץ מתחת", אשר שם הוא כבר כופר גמור.
כל אדם ואדם יש לו ה"בשמים ממעל" שלו, ואת ה"ארץ מתחת" שלו. החילוקים אינם כי אם בהגבולים, איפה נגמר ה"בשמים ממעל", ואיפה מתחיל ה"ארץ מתחת"... אבל זה כלל היותר גדול, כי בשמים ממעל הרי כולם מאמינים, ובארץ מתחת, שמה יש מציאות להיות כופר בתכלית. וזה באדם אחד, ואין כל סתירה!
אומרים בשם הגרי"ס זצ"ל, כי אמר בעניין זה בציור: כששואלים לאיש על איזה אחד, אם הוא איש בטוח ונאמן להלוות לו כסף, ויהיה דברו "כן איש נאמן הוא". ואחר כך אומרים לו: האיש הזה נצרך הוא להלוואה, אולי תלוה לו איזה אלפים רובל? כי אז כבר לא יחזיק בדבריו הקודמים, דעתו ועמדתו על האיש הלז כבר נשתנה ונתחלף!
ותמיד היינו חושבים בביאור דברי הגרי"ס זצ"ל, כי הראה בזה בקורת על אדם להיווכח על טעותים בעמדותיו. כי הרי מתחילה הלא הגיד עליו בשבח ברור כי איש נאמן מאד הוא, וכשאותה השאלה באה למעשה, הנה הוא כבר משנה דבריו - וזה אומר כי לא דיבר נכונה, וכי גם בתחילה לא בירר דעתו אם אמת בפיו. אבל לפי דברינו עכשיו אין הדבר כן. האומנם כי בתחילה במצב הקל, סבר כן באמת ודאי כי איש נאמן הוא, נאמן בתכלית, אפילו להלוות לו סכומים היותר גדולים. אולם אחרי כן במצב הקשה, כשנגע אמנם הדבר אליו ולעצמו באיזה סכום גדול מאוד - שמה כבר איננו מאמין בוודאי.
משה רבינו ע"ה היה ודאי מאמין גמור בתכלית, כנאמר "בכל ביתי נאמן הוא", ובחוט השערה של מי מריבה, אומנם כבר הייתה "לא האמנתם" בתכלית! ואין כל סתירה!"
- רבי ירוחם ממיר, דעת תורה דברים ב עמוד צט
