"עָלָה אֱ-לֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר"
מזמור מ"ז בתהילים שנהגו לאומרו שבע פעמים לפני התקיעות בראש השנה, הינו המנון מלכות נורא הוד, שאפשר שנאמר בעת הכתרת ריבון העולמים למלך על כל הארץ בראש השנה.
זכות גדולה היא לנו לעסוק בו לקראת יום הזיכרון הממשמש ובא.
ואכן קולות השופר והתרועה הבוקעים ועולים מכל עבר, מעצימים בלבנו את האמת המבשרת ואומרת:
"מָלַךְ אֱ-לֹהִים עַל גּוֹיִם
אֱ-לֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ" (ט').
מתוך המנון מלכות זה הבה נדלה כמה נטפי אור הראויים לשעה הגדולה זאת.
א. הפסוק קורא:
"כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה" (ב').
שלושה פירושים נאמרו על הביטוי "תִּקְעוּ כָף". שלושתם ישרים ויקרים.
רש"י פירש:
"תקעו כף: התערבו יחד זה עם זה להריע לא-להים בקול רינה".
ולפי פירושו זה "תִּקְעוּ כָף" משמעותו: שלבו ידיכם זה בזה לרקוד יחדיו.
לעומתו פירש "מצודות ציון":
"תקעו כף: עניין הכות כף אל כף – לשמוח".
ומשמעות הביטוי: מחיאות כפיים כמקובל מני קדם ועד ימינו.
אך הנה בא רבי מנדל מקוצק – החריף שבחסידות, ופירש את המושג "תִּקְעוּ כָף" במשמעות חדשה:
"תקעו כף: של נאמנות וערבות הדדית, והבטיחו לקבל עול מלכות שמים עליכם".
יש לציין שאין פירוש זה דרשה בעלמא שאין לה עיגון במקרא, שהרי בספר משלי (ו', א') נאמר במפורש
על מי שערב לאחר:
"בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ".
הרי שתקיעת כף משמעותה קבלת אחריות וערבות.
ועתה שימו לב: שלוש תקיעות כף אלה של שמחה ונאמנות נאמרים לא רק על ידי ישראל אלא על ידי כל העמים המוחאים כפיים ומודים "כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ" (ג').
פסוק זה נראה על פניו כעומד בסתירה לפסוק הבא, שבו קוראים ישראל:
"יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ" (ד').
כיצד מצפים אנו שהעמים כולם ישמחו וירננו בשעה שאנו 'מאחלים' להם להיות מודברים תחת רגלי ישראל? האם אין כאן התעללות מבישה שלא ניתן לשאתה?
המפתח להבנת הדברים נעוץ בהבנת הביטוי "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ".
המילה "יַדְבֵּר" מלשון הנהגה שינהגו ישראל באומות העולם וידריכו אותם ללכת בדרכם.
אמנם במזמור מלכות זה אין ניסיון לטשטש את עצמתנו הלאומית והכתוב מדגיש בגאון:
"יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.
יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ
אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה" (ד'-ה').
אך אמת זו שאליה יתוודעו העמים לעתיד לבוא לא זו בלבד שלא תנסוך בהם לדיכאון ועצבות אלא תביא אותם לשמוח ולרנן עמנו יחדיו על גאון יעקב המאיר לכל העולם.
ב. ועתה מתחולל טקס ההכתרה בתרועה רמה:
"עָלָה אֱ-לֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר" (ו').
וטקס זה מלווה בזמירות ובניגונים של שמחה המהדהדים בכל העולמות:
"זַמְּרוּ אֱ-לֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱ-לֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל" (ז'-ח').
כאן לכאורה ניתן היה לסיים את המנון המלכות. אך הניגון שבמזמור עדיין לא תם והוא בא לידי ביטוי ייחודי דווקא לאחר שמתברר שה' מולך על כל הגויים ועל כל הממלכות:
"מָלַךְ אֱ-לֹהִים עַל גּוֹיִם אֱ-לֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ" (ט').
אמנם ה' מולך על כל העמים, אבל סביבו נאספים דווקא נאמניו:
"נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם" (י').
מי הם אותם "נְדִיבֵי עַמִּים" שבהם חותם המזמור?
דברים יקרים ונרגשים אומר על כך רש"י:
"נדיבי עמים - שהתנדבו עצמם לטבוח ולהרג על קדושת שמו".
ולאור זאת מובן עד מאוד האזכור ש"עַם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם" שהלך בדרכו, אם כדברי המדרש על הירידה לכבשן האש בילדותו אם כדברי התורה על ההליכה לעקידה בזקנותו.
"נְדִיבֵי עַמִּים" אלה בין אם מישראל הם שאותם ניתן לכנות "עַם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם", ובין אם חסידי אומות העולם הם הנאספים אל ישראל ומבקשים לדבוק בדרכם – הרי הם יקרים יותר מכל בעיני ריבונו של עולם, והם הם "מָגִנֵּי אֶרֶץ" שעליהם מושתת העולם.
ב"מָגִנֵּי אֶרֶץ" אלה ההולכים בדרכו של אברהם אבינו, אנו חותמים את הראשונה שבברכות שמונה עשרה - ברכת האבות במילים: "מגן אברהם", ומאירים בכך את התובנה העמוקה כי דווקא אברהם "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" – ייעודו העליון לתקן עולם במלכות ש-די "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".
זוהי התודעה שאין גבוהה ממנה ועליה ראוי לשורר ברינה ובגילה:
"כִּי לֵא-לֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה" (י').
הרב חנן פורת
