בכי תמרורים

 תמרורים

ביום טוב שני של ראש השנה אנו מפטירים בנבואת הנחמה הגדולה שבספר ירמיה, ובאוזנינו מתנגנות מילים ספוגות חמלה ורוך:

"כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב

הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל" (ירמיה ל"א, א').

נאה פרק זה לראש השנה שהינו יום הזיכרון, שכן רצוף הוא זיכרונות והומה בו "אהבת עולם" שלא תשוב ריקם: "וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" (ב').

ולפיכך לא בכדי שובץ בסדר הזיכרונות שבתפילת מוסף של ראש השנה, פסוק מלא מהפטרה:

"הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים

כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד

עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה' " (י"ט).

אך דומה, שהפסוקים הנוגעים אל הלב יותר מכל, הינם אלה המעלים את דמותה של רחל אמנו המבכה על בניה וממאנת להינחם על גלותם בארץ אויב:

"כֹּה אָמַר ה':

קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים

רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ

מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.

כֹּה אָמַר ה':

מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה

כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה'

וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.

וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה'

וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (י"ד-ט"ז).

רחל אמנו, שבכיה בוקע שערי רקיע, אינה רק האמא הפרטית של יוסף ובנימין, אלא – 'אם האם' – ובכיה הינו הבכי של כנסת ישראל כולה המצפה לשוב הבנים לגבולם ואינה פוסקת מלבכות עד שישוב אחרון בניה הביתה.

דאגתה של רחל לכל אחד ואחד מישראל, רמוזה בכתוב, באמצעות המעבר – יוצא הדופן – מלשון רבים ללשון יחיד: "מאנה להנחם על בניה כי איננו" - ולא כי אינם, ללמדך כי עבור רחל כל בן הוא "בן יחיד", ועל כל אחד מבניה היא בוכה כי איננו. וזועקת: "לבלתי ידח ממנו נדח" (שמואל ב' י"ד, יד).

רחל אמנו שנשאה עד כה את סבלה בדומייה, ואחזה ב"פלך של שתיקה" בשעה שמסרה את סימניה לאחותה בעת חופת כלולותיה כלשון חז"ל ('אסתר רבה' ב), אינה יכולה עוד להתאפק בשעה שבניה נתונים בשביה, ובכיה מהדהד בקול גדול, כתרגום היונתן לביטוי "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע" – "קלא ברום עלמא אישתמע" (ולא בישוב רמה, כדרך שנתפרשו הדברים בטעות על ידי כמה פרשנים שלא דקדקו להבדיל בין בַּרמה בה"א הידיעה שמשמעותה הישוב רמה לבין בְּרמה בשווא שמשמעותו בקול רם).

התמרורים כסימני דרך...

על רקע הדגשת הכתוב כי קולה של רחל נשמע ברמה, דומה שניתן לגלות ממד חדש גם בביטוי הצמוד אליו: "נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים".

מה פשר המילה 'תמרורים'?

הרד"ק מפרש: "במרירות הלב", וכן המצודות: "יללת בכי מר".

אך – ראה זה פלא: מילה נדירה זו – "תמרורים", מופיעה פעם נוספת בהמשך אותו פרק נחמה שבירמיה, במשמעות שונה לכאורה, בשעה שקורא הנביא לכנסת ישראל לשוב הביתה מגלותה, וכה דבריו:

"הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים

שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ

שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל" (כ').

ה'תמרורים' כאן, משמעותם תמרורי דרכים כלשון הנהוגה בימינו, וכך אף מפרש הרד"ק:

"תמרורים – כמו ציונים להכיר הדרך".

ורש"י מוסיף בעקבות המדרש:

" 'תמרורים' – לשון תמרים".

שכן התמרים המיתמרים לגובה, משמשים עד היום ציון דרך מובהק לנודדי המדבר.

אך האומנם יש למילה 'תמרורים' שתי משמעויות נבדלות לחלוטין זו מזו: האחת לשון בכי והשנייה לשון סימני דרך, ושתיהן מצאו באקראי אכסניה בפרק אחד?

מתבקשים הדברים שיש קשר בין שתי ה'תמרומים', ו'בכי תמרורים', אין משמעותו רק בכי-מר, אלא בכי הנשמע ברמה והוא מיתמר ועולה אל-על, כתמרור דרכים.

סוגיה בלשנית מרתקת זו, פותחת פתח להבנת ייעודו העמוק של הבכי – בכלל, ובכיה של רחל – בפרט.

הבכי – הנראה במבט ראשון כתגובה ספונטנית לסבל ולכאב, יש לו, לאמיתו של דבר, תפקיד פונקציונלי מובהק, גם אם אין הבוכה מודע לו לעתים.

צאו והתבוננו דרך משל בבכיו של תינוק רעב. אין ספק שבכי זה נועד להסב את תשומת לבה של אמו ולקרוא לה: בואי להניק אותי. והוא הדין לילדים (…ואף למבוגרים…), הנתונים במצבי לחץ ומצוקה, ומשדרים בבכיים קריאה לעזרה.

"התשמע קולי רחוקי שלי"?

זהו אופי בכייה של רחל, המבכה על בניה.

לא בכי של אבל לפנינו, ולא המיה של נוסטלגיה המתרפקת על מה שהיה ואיננו עוד, אלא 'בכי תמרורים' המיתמר כלפי מעלה ופניו נשואות לעתיד!

'בכי תמרורים' זה ניצב כתמרור דרכים ושולח קריאת כיוון, הן כלפי הבנים, הנתבעים לשוב לביתם, והן כלפי ריבון העולמים, הנדרש להשיב בנים לגבולם.

על כן מכונה כאן בכייה של רחל בשם יוצא דופן: "פעולה", כלשון הפסוק:

"מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה

כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ..."

לכאורה מוזר לכנות בכי במילה פעולה, המבטאת מעשה יצירה. אך לאמיתו של דבר בכייה של רחל הינו 'בכי פונקציונלי' הפועל את פעולתו, ואינו נותן מנוח – לא לאב ולא לבנים – עד שישובו הביתה.

ואכן תמרורים אלה באים לידי ביטוי הן בשפת הקולות והן בשפת המראות בנבואת ישעיה ששובצה בתפילת ראש השנה.

ב'סדר שופרות' שבתפילת המוספים אנו קוראים:

"כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ

כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ" (ישעיה י"ח, ג'),

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל,

וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ, בִּירוּשָׁלָיִם" (שם כ"ז, י"ג).

שתי דרכים מותוות כאן לכינוסו של העם והשבתו הביתה.

האחת בשפת המראות: להרים נס ודגל – "כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ" ולהציב תמרור דרכים הנראה למרחוק – "שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים".

והשנייה בשפת הקולות: לשמוע את קול השופר המקבץ נידחים "וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ" ולהאזין ל"בְּכִי תַמְרוּרִים" של רחל אמנו המתווה דרך לשוב הביתה ולמחות דמעה מעיניה.

זעקת העומק

בספר 'אורות' כתב הראי"ה קוק דברים מופלאים המאירים את בכיה של רחל אמנו, וכה דבריו:

"ובעת קץ גאולה,

בעת אשר רק קו אחד יגלה בתכונה של איזו זהרורית אורה

להחיש ישועה כללית לבית ישראל,

יגלו ויחשפו אלה הסמנים המורים צעקת העומק,

ומתוך כל התנועות הכלליות והפרטיות, הנפשיות והגופניות,

יוקשב אותו הקול האדיר והחזק:

"קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים

רחל מבכה על בניה,

מאנה להנחם על בניה כי איננו".

והקול עולה ומתעלה בתכונות חיים ומעשה,

בתכונות רעיון ומחשבה, בתכונות המון גוים ורוח עריצים,

בתכונות נפשות כמהות, עורגות ומקוות,

בתכונות חולמי חלומות כועסים ומתקצפים,

בתכונות אנשי ישוב ומתינות, בונים ומשכללים,

בתכונות אנשי קדש משקיפים ומקוים, פועלים וצופים ישועה וגאולה,

ומכולם יעלו ויגלו זרמי אפיקי הנחלים של המעמקים,

שכולם אומרים אותה התשועה המנחמת:

"מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה

כי יש שכר לפעולתך נאום ה'

ושבו מארץ אויב

ויש תקוה לאחריתך נאום ה'

ושבו בנים לגבולם".

קרוב למאה שנה עברו מאז נכתבו הדברים ובינתיים הפך נהי בכי התמרורים של רחל אמנו לתמרורי דרך כבירים שמכוחם התחוללה שיבת ציון על ידי כל השותפים למעשה הבניין שבכיה של רחל נגע ללבם.

ובעמדנו על סף השנה החדשה, ולבנו הומה לבשורת נחמה, הבה נאמר דברים פשוטים וברורים:

אשרי השומע את קול בכיה של רחל ופועל עם א-ל להשיב בנים לגבולם,

ואוי למי שאוטם את אוזניו משמוע את הקול, מתעלם מן התמרורים

ומבקש בעזות מצח לעקור בנים מגבולם…

רחמים נבקש עליו שבכיה של רחל אמנו ייגע גם בלבו וגם הוא ישוב הביתה באמונה ובאהבה,

אך יהא אשר יהא – גם אם יבואו הדברים מתוך נפתולים ובייסורים – הבטחתו של ריבון העולמים למחות דמעה מעיניה של רחל אמנו ולבשר לה "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" לא תשוב ריקם:

"יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱ-לֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם!" (ישעיהו מ', ח')

הרב חנן פורת