שמותיו של הקב"ה וסדר הופעתם במקרא, הינם נושא לתורה שלמה "תורת התארים", ואשרי הזוכה להעמיק בה בנגלה ובנסתר.
והנה בפרשת האזינו, ממש לקראת חתימת התורה, נחשף לראשונה שם חדש לריבונו של עולם: "צור".
"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט" (ל"ב, ד').
"וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (ל"ב, ט"ו).
"צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ" (ל"ב, י"ח).
וכך חוזר שם זה ונשנה בפרשה – כנחל איתן המפכה מן הצור – לא פחות משבע פעמים(!)
מה פשר שם זה ומה בא לחדש ב"תורת התארים"?
האונקלוס עומד על דמיונו של הצור – לסלע איתן, ומתרגם:
"'הצור' – תקיפא".
ובעקבותיו פירש גם רש"י:
"'הצור' – חזק".
האבן עזרא הולך אף הוא בדרך זו, ומדגיש לצד העוצמה של הצור גם את יציבותו:
"וטעם 'הצור' - שהוא עומד תמיד כצור".
וכן הספורנו:
אך הנה בא 'הנשר הגדול', הרמב"ם, והוסיף ממד חדש ועמוק לשם צור, ב'מילון' המופלא שערך בתחילת 'מורה נבוכים' לתאריו של ה' יתברך. וכך כתב שם בחלק א' פרק ט"ז (בתרגומו של הגר"י קאפח):
"'צור' - שם משותף (היינו מילה בעלת כמה משמעויות).
הוא שם ההר – 'והכית בצור' (שמות י"ז, ו'),
והוא שם אבן קשה כגון החלמיש 'חרבות צורים' (יהושע ה', ב'),
והוא שם המחצב אשר ממנו חוצבים את אבני המתכות 'הביטו אל צור חוצבתם' (ישעיה נ"א, א').
ומן העניין האחרון הזה (היינו צור = מחצבה) הושאל שם זה - ליסוד כל דבר ומוצאו. ולפיכך אמר הכתוב אחר אומרו: 'הביטו אל צור חוצבתם... הביטו אל אברהם אביכם וכו'' כאילו פירש כי הצור אשר חוצבתם ממנו - הוא אברהם אביכם, ולכן לכו בעקבותיו ויהי דתכם - דתו, והתנהגו במידותיו, כי טבע המתכת הכרחי שיהא מצוי בדבר שנחצב ממנו (היינו היוצא מן המקור - טבעו דומה למקור).
ועל פי העניין הזה האחרון, נקרא ה' יתעלה - צור. כי הוא המוצא והסיבה לכל מה שזולתו.
ונאמר 'הצור תמים פעלו', 'צור ילדך תשי' 'ואין צור כאלוהינו' (שמואל א' ב', ב'), 'צור עולמים' (ישעיה כ"ו, ב)".
[...וכאן מחולל הרמב"ם תפנית מפתיעה ומרתקת, ומסיים במעין "דרשה חסידית" על מעמד משה על הצור בהר סיני:]
הרמב"ם מפרש אפוא את השם צור במשמעות - מקור. ודבריו הולמים עד מאוד את פשוטו של מקרא. הבה נתבונן בשתי דוגמאות להוכחת דבריו.
א. הכתוב מדגיש: "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ", ומשמעותו מובנת היטב דווקא לאור דברי הרמב"ם. משה מוכיח את העם וזועק לעברם: הן ה' יתברך הוא צורך ומקורך, הוא אביך מולידך וכיצד זה שכחת אותו ונטשתו?
ב. ישעיה הנביא אומר: "כִּי בְּיָ-הּ ה' צוּר עוֹלָמִים" הבי"ת של בי-ה סתומה ומוזרה לכאורה, אלא אם כן נפרש את הכתוב ונאמר: כי בי-ה - המהווה את ההוויה כולה, מצוי מקור המציאות - מקור העולמים בבחינת "הוא מקומו של עולם ואין עולם מקומו".
***
דברי הרמב"ם מאירים באור חדש את כל שירת האזינו, ומבהירים את פשר הדגשת המילה "צור" מאז הופעתה בפעם הראשונה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ... צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". השירה זועקת: הן ה' יתברך - צדיק וישר הוא, וראוי היה שאתם בניו, הבאים ממקורו, תהיו ישרים כמותו. כיצד אפוא הפכתם לעקומים "דור עיקש ופתלתול"? כיצד יכולתם להפנות עורף ולבגוד בו? הן בכך פגעתם בעצמכם, ושיחתתם את צלם אלוהים שבכם.
"מתוך ביטחון בצור ישראל..."
ומן השירה אל המדינה:
ב- ה' באייר תש"ח בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, התכנסו מנהיגי האומה ובראשם דוד בן גוריון - להכריז על תקומת המדינה.
באסיפה מכוננת זו, גובשה מגילת העצמאות המתווה את עקרונות היסוד של המדינה, אך כשהכול היה מוכן לחתימה, נתגלעה בין המנהיגים מחלוקת קשה, אשר איימה לפוצץ את כל ההסכמות שהושגו בעמל רב.
וזה היה דבר המחלוקת: האם ניתן לסיים את מגילת העצמאות בלי להזכיר שם שמים, ומבלי לציין כי בעזרת ה' הוקמה המדינה?
עמד אז הרב מיימון מראשי המזרחי והתריס כלפי חבריו: כיצד נהין להשמיט את שם ה' מן המגילה, ולא להודות לו על כל המפעל הגדול אשר הוקם בחסדו יתברך?
ולעומתו התייצב גרינבוים מראשי מפ"ם וטען בלהט: אנו במו ידינו הקמנו את המפעל הציוני, ואתם אל תכפו עלינו שם שמים בעל כורחנו.
לבסוף נמצאה הנוסחה הגואלת, ובחתימת המגילה נאמר:
לכאורה היתה זו עוד פשרה "פושרת", המלווה את הציונות מראשית דרכה, וכדרכה של פשרה נשארה הסוגיה עמומה והמחלוקת נותרה בעינה - אלה פירשו: "צור ישראל" הלא הוא "אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו" ונוסח זה אף קבעו בתפילה לשלום המדינה. ואלה פירשו: "צור ישראל" – זהו הכוח הפנימי של האומה הטמון בשורשיה ובמעמקי נשמתה.
אבל לאמיתו של דבר, לא פשרה היתה כאן אלא קריאת כיוון היורדת ונוקבת עד תהום, ואנו עומדים לעומתה בפרספקטיבה של דור ושפתינו דובבות: "מה גדלו מעשיך ה', מאוד עמקו מחשבותיך". כי באמת אין שם שמים ההולם יותר את מגילת העצמאות מאשר שם זה "צור ישראל", והוא מבשר ואומר, כי גם אם אין האומה בשלה עדיין "להכיר את עומק הישות העליונה שהיא יסוד תקומתה, ושם שמים עדיין לא שגור על פיה" (הראי"ה קוק, אורות התחייה ל"ב). הרי עצם הכרזת האומה על ביטחונה בצור ישראל ועל רצונה לבקש את שורשיה וצור לבבה, סופו שיביא אותה לגלות את מקור חייה ולהתוודע לאלוהיה השוכן בקרבה.
אכן זהו מהלך ארוך ומורכב שלא ניתן היה למצותו בהכרזה פורמלית ופשטנית, אבל במגילת העצמאות הונח היסוד והותוותה הדרך הלאומית לבקש את צור ישראל. כדוד המלך האומר ברוח קודשו: "לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב' כ"ג, ג'). וכך מתוך חיפוש מתמיד אחר מקור חיינו וטעם חיינו בארץ הזאת עוד יתברר כי צור ישראל הוא אבינו גואלנו, הדופק ללא הרף על דלתות לבנו.
בנקרת הצור
סוד זה מתגלה למשה ביום הכיפורים, ולפיכך מצטווה משה ביום זה לבוא בנקרת הצור - כעובר במעי אמו - כדי להתוודע בדרך ההמחשה לרז הגדול אותו לימדנו הרמב"ם:
במעמד זה מתוודע משה לשלוש עשרה המידות, שאינן מידות זרות לאדם, אלא אידיאלים אלוהיים - אנושיים, אשר מכוחם דבק האדם בבוראו, וזו אכן הסיבה שביום הכיפורים אנו כה מדגישים מידות אלה שניתנו למשה ביום כיפור - בנקרת הצור.
ובבואנו אל נקרת הצור – ביום כיפור, הומה בלבנו תפילה לשלום האומה העושה דרכה במעלות ובמורדות, לגלות את מהותה ולחשוף את צור לבבה:
"אנא אל נא רפא נא לה, בהראות לה נועם זיוך".
כי אמנם נתבעת היא - ובצדק - לסול את דרכה בעצמה "ולעבד את חייה בכוחותיה הנמצאים בשורשי נשמתה" (אורות התחיה, שם). אך אתה, ריבונו של עולם, ברחמיך הרבים אנא אחוז בידה לנחותה הדרך בעלותה בשביל המתפתל אל מעון ביתך, לבל תיפול לתהומות הייאוש והייסורים.
שמע קולה בשוועה אליך באלם קול: ענני ה' ענני! הבט משמים וראה כי ב'צור ישראל' היא בוטחת ואליך היא נושאת את עיניה, וגם אם "אין שם שמים שגור בפיה" ובניה המבקשים את נפשם, עוד יקראו אליך בעטוף לבבם:
"צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם" (תהלים ע"ג, כ"ו).
