אתה הוא ד' אלהינו, שהקטירו אבותינו לפניך את קטרת הסמים בזמן שביהמ"ק היה קים.
תכונת הקטרת היא כ"כ אצילית ורוחנית, קשורה בתכן החיים הפנימיים, באותה המדה שההשפעה החיונית הולכת מהפנים אל החוץ, מתוך חיי הנשמה לחיי הכלים, בכל המדרגות כולן. ובערך של תכן פנימי אצילי זה אין הבדל של מדרגות, ולא של זמנים. לא פעל ע"ז שום רשם כל ענין של חרבן, ואין הבדל ביחש זה בין זמן שבית המקדש קים לזמן החרבן, מפני שהתכן הפנימי איננו יורד מגדולתו ואיננו מקבל שנויים, ואין שום הבדל ביחש של המדרגות אשר להדורות, עד שאין חילוק בין הערך של יחש אלהותו אלינו והיחש הזה לאבותינו, ואין צורך להזכיר כאן שתי בחינות בבטוי אלהינו ואלהי אבותינו, אלא אתה הוא ד' אלהינו, "הלא אתה מקדם ד' אלהי קדשי" "ואלהים מלכי מקדם", שהקטירו אבותינו לפניך את קטרת הסמים בזמן שבית המקדש היה קים.
"אתה הוא ה' אלוהינו" – אלו המילים שאנו אומרים כשאנו נזכרים בקטורת שהקטירו אבותינו בבית המקדש.
הקטורת היא לא רק ריח טוב; היא מייצגת את המהות הכי עדינה, אצילית ורוחנית של החיים. היא מבטאת את התוכן הפנימי ביותר של הנשמה, את המקום שבו החיים מתחילים וממנו הם זורמים החוצה אל הגוף ואל המציאות הפיזית.
ברובד הפנימי והעמוק הזה של הנשמה, הזמן והנסיבות לא משנים כלום. אפילו חורבן בית המקדש לא השאיר שם שום סימן. המהות הרוחנית הזו לא נחלשת ולא משתנה לעולם, בין אם המקדש קיים ובין אם הוא חרב.
באותה מידה, בנקודה הפנימית הזו אין שום הבדל בין הדורות. הקשר שלנו לאלוהים היום הוא בדיוק אותו קשר שהיה לאבותינו. לכן, אנחנו לא צריכים לעשות הפרדה ולומר "אלוהינו" וגם "אלוהי אבותינו" כשתי בחינות שונות. ברובד של הקטורת – של הנשמה – אנחנו והם אחד. הקשר הוא ישיר וקבוע: "אתה הוא ה' אלוהינו", אותו אלוהים שהיה איתם הוא זה שאיתנו עכשיו.
זהו קשר נצחי, "מקדם", שלא תלוי בשינויי ההיסטוריה. זו אותה קטורת פנימית שהייתה עולה במקדש, והיא ממשיכה להתקיים בתוכנו גם היום.
