Esav tried to show Yitzchak how frum he was by asking how one takes maaser off of salt and straw.
The problem is [pointed out the Lubavitcher Rebbe ztz"l, Melech Hamoshiach] - that doesn't prove his piety. It proves his ignorance!! [Me saying "Melech Hamoshiach" proves MY ignorance. If you are ztz"l then you are not Melech Hamoshaich].
Here is a suggestion: Maybe Yitzchak knew that Eisav was putting on a show and trying to impress him with the very mitzva that Yitzchak instituted [see Rambam Melachim 9/1]. He just appreciated how hard he tried to honor his father by even feigning excessive piety. There is something to be said for trying to give one's parent nachas. He loved him because ציד בפיו - He know that he was trying to impress him by asking maaser questions.
The following is how R' Simcha Zissel of Kelm understood the love:
And on the topic of Maaser and the Lubavitcher Rebbe:
מצוות מעשר
מצווה להפריש תרומות ומעשרות מפירות העץ והאדמה הצומחים בארץ-ישראל: לתת "מעשר" ללוי ולתרום לכהן "תרומה" (וכן להפריש מעשר שני ומעשר עני). מצווה מן המובחר להפריש מהטוב, הנאה והמשובח שבפירות ובירקות.
נוסף לציווי התורה להפריש מתנובת השדה הצומחת בקרקע, חז"ל הרחיבו את הציווי גם לשאר הרווחים, וכן נפסק להלכה (קצושו"ע, לד): יתן אדם צדקה מעשר מכל הריוח שהרויח [חוץ ממה שמוציא לצרכי ביתו. ומצוה מן המובחר שיתן חוֹמש - עשרים אחוז]. ויש אומרים שגם חיוב זה מדאורייתא (כן משמע מספרי על הפסוק "עשר תעשר" - דברים, יד,כב. שו"ע יו"ד, רמט).
ולכאורה משתמעים הדברים גם מסיפור התורה בפרשתינו (יד,כ) על אברהם אבינו שבשובו מהנצחון האדיר במלחמה על ארבעת המלכים הגיבורים בראשות נמרוד המלך הרשע, הוא נתן למלכי צדק הכהן מעשר מהשלל שהוא לקח מהמלחמה, ומעשרותיו היו מכל מיני השלל ולא רק מהצומח, מכאן רמז למצוות מעשר מכל הרווחים הכספייים וכדומה, ולא רק מגידולי הקרקע.
למען דעת שהכל שלו
משמעות פנימית עמוקה למצווה זו של תרומות ומעשרות - הכרה והכרזה שהכל שייך להקב"ה, "לה' הארץ ומלואה":
הלא ימים רבים עמל האדם ביזע רב והשקיע כוחות וכספים חרש, זרע וכו', וכאשר סוף סוף הקרקע הניבה פירות, והשקעותיו הניבו הון ריווחי כלכלי, מצווהו ה' יתברך להפריש מקצת מרווחיו לכהן וללוי כו', או אז האדם עשוי לשאול מדוע? הלא אני עמלתי והרווחתי את כספי בצדק וביושר, מדוע איני יכול להנות מכל הרווחים לבדי?!
על היהודי להתבונן ולהכיר באמת: שכל הפעולות וההצלחות הנעשות בעולם אינן תלויות בהשקעה האישית של האדם, אלא הכל מאת ה', אף שהאדם השקיע את כל כוחותיו ומרצו, אין הרווחים פרי ההשקעה שלו, אלא הם בהחלטת הקב"ה בלבד, הקב"ה הוא שנתן לו את הריווח שהשיג, לכן כל הרווחים שייכים להקב"ה ולא לאדם.
זו המחשבה האמיתית שצריך לחשוב ולחוש בעת שמפרישים תרומות ומעשרות:
התרומות והמעשרות אינן מעשה חסד ולפנים משורת הדין, אלא ביצוע הדין והצדק: היות שהכל קנוי ושייך להקב"ה, כלומר גם החפצים הגשמיים עצמם שהאדם עמל וטרח בעמל יזע ויגע רבים - שייכים להקב"ה, וממילא התרומה לכהן וללוי במצוות ה' זה הדין והיושר, כי בעל הפירות האמיתי הלא הוא הקב"ה, ציווה להפרישם וליתנם.
תקנת המעשרות של יצחק
הרמב"ם (הלכות מלכים, ט,א) כותב שמצוות מעשר למדים מיצחק אבינו, "יצחק הפריש מעשר", כפי שחז"ל לומדים מדברי התורה "וימצא בשנה ההיא מאה שערים" (תולדות כו,יב) שיצחק הפריש מעשרות.
ולכאורה, שואל הראב"ד, הרי כבר אברהם אבינו הפריש מעשר ומדוע הרמב"ם תולה את המצווה ביצחק ולא באביו אברהם?
בלקוטי שיחות מסביר הרבי שבדברים אלו רומז לנו הרמב"ם על מהות מצוות המעשר:
בקבלה מוסבר שהשורש הרוחני של נשמות אברהם ויצחק היה שונה: נשמת אברהם היא ממדת החסד האלוקית, לכן הוא היה נדיב לב ועסק בהכנסת אורחים וחילק מזון לכל עובר ושב; ואילו נשמת יצחק היא ממדת הדין והגבורה האלוקית, שהיא מידה הנותנת לכל אחד לפי המידה והשיעור המגיע לו ולא יותר.
לכן מייחס הרמב"ם את מצוות המעשר דווקא ליצחק:
אילו תקנת המעשר היתה נלמדת מאברהם איש החסד, ניתן היה לחשוב שמעשה ההפרשה יש בה ממידה של גמילות חסד, כי הנתינה היא מעשה של לפנים משורת הדין; לכן מדגיש הרמב"ם שהמצווה יסודה ביצחק אבינו איש הדין והגבורה - ללמדינו שמעשר הוא מידת הדין: מן החובה והצדק לתת מעשרות ללוי וכו', כי זו הוראת הבעלים האמיתיים - הקב"ה.
אמרו חז"ל "מעשה אבות סימן לבנים", שהמעשים שעשו האבות מהווים סימן ונתינת כח לבנים, הם בני ישראל שלאורך כל הדורות: גם ממעשהו של יצחק יונקים כלל ישראל לדורות לתרום מעשר בהכרה ותחושה שזה הצדק והיושר.
[על הפסוק "ויזרע יצחק" שואל המדרש "וכי יצחק זרע דגן חס-ושלום"? והוא מסביר שהוא "זרע צדקה לעניים", כלומר המעשה הגשמי של זריעת הדגן נחשבה אצל יצחק למעשה אלוקי-רוחני של צדקה, היות שהכל מאתו יתברך].
הבדל בין המעשרות של אברהם ויצחק
יש הבדל מהותי בין הדברים מהם הפרישו אברהם ויצחק את המעשרות:
סיפור התורה על המעשר של אברהם היה על הפרשתו מהשלל שנטל בנצחונו במלחמה את ארבעת המלכים, ואילו הסיפור על יצחק היה על הפרשתו מהפירות והירקות שהוא בעצמו חרש זרע וגידל בשדותיו.
לכן יש חידוש גדול בהפרשה של יצחק שמתוך עמל ויגיעה ולא מנצחון המלחמה של אברהם:
ברור לכל בר-דעת שנצחון אברהם את הצבאות האדירים והעצומים של ארבעת המלכים היתה ביד ה' ובדרך ניסית ועל-טבעית, ונטילת השלל מהאוייבים לא הושגו בכוח הטבע הגשמי, אלא מאת ה', בצורה כזו של שלל ורווחים קל לאדם למלא את הוראות הקב"ה ולהפריש מעשרות, כי הוא מבין שהשלל לא הושג בזכות כשרונותיו ויכולותיו אלא מאת ה';
אך כשהרווחים מושגים בעמל ויגיעה אישית של האדם והוא לא ראה בגלוי יד אלוקית ניסית, עלול האדם להרהר בלבו ולחשוב: הרי אני הרווחתי את הרווחים בזכות כשרונותי ויכולותי, אם-כן מדוע עלי להפריש מעשרות,
כאן בא החידוש הגדול הנלמד מיצחק אבינו: יש להפריש מעשרות גם מרווחים שהושגו בעמל ויגיעה, כי הכל מאתו יתברך.
[רצוי להבהיר: היות שהאבות קיימו את כל התורה, ברור שאברהם הפריש מעשרות לפי דין התורה גם מגידולי הקרקע ורווחיו משאר כל עמלו, אך אנו עוסקים בדברים אותם התורה דואגת לציין בפירוש, שכן הם מבטאים מידה של סימן לאופי המיוחד של אישיות האבות, ובזה: מצויינת ההפרשה של המעשרות דווקא על יצחק].
פרטי מצוות מעשרות
לפי זה יובנו כמה פרטים במצוות תרומות ומעשרות:
1) בשונה מכמה ממתנות הכהונה שהן מוגדרת על חלקים מסויים, זרוע לחיים וקבה, הרי מצוות תרומות ומעשרות היא בעצם על כל היבול, כל דבר שנקטף יכול בפוטנציאל להוות תרומות ומעשרות, וכאשר מפרישים עשרה אחוז הרי אותם אחוזים הם כביכול שלוחי כל מאה האחוז ופוטרים ומטילים מהם את החובה להיתרם ללוי כו',
זאת אומרת שבעיקרון הכל שייך להקב"ה, אלא שכאשר מפרישים מעשר ותרומה אז מתקנים את הפירות, ובעל הפירות האמיתי - הקב"ה - מעביר את היתרה הנותרת לידינו.
2) ההלכה קובעת שאסור לאכול מהפירות והירקות לפני שמפרישים מהם לכהן וללוי, כי למרות בעלותינו החוקית על הפירות והירקות, באמת הם לא שלנו, הם בבעלות ה' יתברך, והוא מוסר לנו ומאשר לאכול מהם, רק אחר שנפריש תרומות ומעשרות ונתקן את פירותינו.
מקורות: הרב יוסף קרסיק עפ"י לקוטי שיחות חלק ה, עמוד 68. ועוד.
