שו"ת דברי יציב חלק יורה דעה סימן רלט
אכילת אבל בסעודת נישואי בנו
ב"ה, קרית צאנז, כ"א אדר ב' תש"ל
מ"ש אי שרי ליה לאכול על החתונה של בנו כשהוא אבל תוך י"ב חדש.
הנה למ"ש הראב"ד הובא בטור וב"י יו"ד סי' שצ"א במשיא יתום ויתומה שהשמחה תלויה בו, ועיין בלשון הנקוה"כ שמה על הט"ז סק"ג ממהרי"ל דחשיב שמחה שלו עיין שם, א"כ פשיטא דבחתונת בנו שרי, שעליו מוטל החיוב להשיאו אשה [קידושין כ"ט ע"א]. והרמ"א בסי' שצ"א מיירי באחר ולא באביו. וגם להרמב"ן [תורת האדם עמ' קצ"ז בנדמ"ח] שהחמיר במשיא יתום ויתומה, מ"מ מסתבר טובא דבבנו קיל יותר דחשיב רגל שלו, וכמו במילה שהקיל במהרי"ל [בשו"ת סימן קט"ז, וע"ע לעיל סימן רל"ז], והוה כמו קידוש החדש ופסח שבדידיה ועליו מוטל הדבר שכתב הרמב"ן כן להדיא ודו"ק.
ועיין בגליון מהרש"א [בד"ה שמשיא יתום] שהתיר באמו של חתן אבלה, מפני שלא קיים עוד מצות פ"ו עיין שם. ובתשובות מהרשד"ם יו"ד סי' ר"ב, דאנשי החופה הקרובים אל החתן ואל הכלה מותרים דיו"ט שלהם הוא ואין להם להצטער וליתן צער להחתן, ורק משיא יתום ויתומה אצטריך להראב"ד לתת טעם שאם לא יאכל יתבטל המעשה מפני שהוא איש נכרי ואינו קרוב, והתיר שם מכח כ"ש בתוך יב"ח לאחים הרגילים לאכול יחד עיין שם. וא"כ ק"ו לאב שמוטל עליו להשיאו דפשיטא דרגל שלו הוי ושריא.
ואפשר עוד דמ"ש הראב"ד שיתבטל המעשה, אין הכוונה שיתבטל הנישואין אלא שיתבטל השמחה. וא"כ מכ"ש באב שאם יעדר מהחתונה תערב השמחה ויוגדל התוגה אצל החתן והכלה והמסובים.
ושו"ר בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קע"ט, שכתב להדיא לחלק בין אבלים שאינם קרובים ובין קרובים, דבאב ואם של החתן או הכלה או אחיהם ואחיותיהם והם צריכין להיות שושבינים וכו' דבר פשוט בעיני דאפילו לפי דברי המחמיר מתיר כה"ג עיין שם.
אחרי כתבי ראיתי גם בשולחן העזר סי' י"א סעיף ו' בשמלה לצבי ס"ק י"ג שהביא מספר שב"ש שמפרש מ"ש הראב"ד שיתבטל המעשה כמ"ש דהיינו שיתבטל שמחת הנשואין, ואין הכוונה שיתבטל השידוך או הנישואין, ובזה רצה לתרץ מ"ש הנוב"ק יו"ד סי' ק' עיין שם, ושמחתי.
ולפי זה לא בעי היתר דשימוש. ואפשר עוד להוסיף דעצם נוכחותו של אבי החתן בסעודת החתונה הוי יותר משימוש, שמקבל [פני הבאים] ומברך ברכת מז"ט להנאספים וכדומה ודו"ק.
ולזה לפענ"ד לית דין צריך בשש שמותר לו להיות בסעודת המשתה של בנו ולאכול שמה, והוה ג"כ כרגל שלו. ובפרט כשלא קיים עדיין פ"ו, ובצורבא מרבנן [עיין פסחים מ"ט ע"א], אשר הוא זמן שמחה ויו"ט ודו"ק.
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קסט
באבי הכלה אבל אם מותר לילך לחופת בתו מע"כ ידידי הנכבד מהר"ר ידידיה אליהו דוד הירשענפעלד שליט"א.
הנה בדבר אבי הכלה או אבי החתן שהיה אבל תוך שבעה ששמעו ממני שהאב מותר לילך לחופת בתו ולחופת בנו, אשר כתב ידידי שיש שתמהים ע"ז ורוצה לידע המקור, הנה הוא מכנה"ג הובא בגליון מהרש"א /יו"ד/ בסימן שצ"א ובסימן שצ"ב שכתב דיכול האב ליכנס לחופת בתו, וכוונתו כשהאב הוא האבל, דאם רק החתן או הכלה הם אבלים והוא באופן שמותר לישא מצד הפסד או בנים קטנים, לא שייך לדון בדבר האב שאינו אבל ויכול גם לאכול שם, אלא איירי דהאב הוא אבל שסובר שמותר ליכנס לחופת בתו, ובסימן שצ"א שכתב דהיכא שמותר לו לכנוס משום הפסד, איירי ששניהם אבלים משום דמתה האם שהכלה ואביה הם אבלים שהיתר הנישואין הוא משום הפסד, ופשוט שה"ה שמותר לכנוס לחופת בנו. והטעם פשוט דצער גדול כזה שלא להיות על חופת בתו ובנו שעדיף הוא מהפסד ממון, דהרי חזינן שהרבה הוצאות מוציא האב לבא על חופת בתו ובנו, אין לך דבר האבד גדול מזה שמותר אף בתוך שבעה. אבל אבלים האחרים כאח ואחות אין הצער גדול כל כך ואין להתיר. וכן מש"כ ובלבד שלא יאכל שם הוא משום שהאכילה הוא שמחה נוספת ובשביל זה ליכא להאב צער גדול כשלא יתירו לו לאכול, לכן אוסר דאין להחשיב זה כדבר האבד. וכן פשוט שגם להאם יש להתיר כשהיא אבלה על חופת בנה ובתה, והראנ"ח שהביא גליון מהרש"א בסימן שצ"א שלא התיר לה אלא כשבנה החתן לא רצה לישא אם לא תהיה האם שושבינות, אולי פליג דהכנה"ג משמע שמתיר בכל אופן אף שלא יתבטלו הנישואין משום צער האב, ולדינא יש למיזל באבלות בתר המיקל.
ולהטעם שבארתי אין חלוק בין תוך שלשים לתוך שבעה דדבר האבד מותר אף תוך שבעה. וגם הא /ביו"ד/ בסימן שצ"ב הא דמותר לכנסה שבש"ע הוא אף בתוך שבעה כדאיתא בש"ך סק"ז, וקאי גם על מותר לכנסה הראשון שבדברי המחבר שהוא מחמת הפסד ממון, ואף שהט"ז סוף סק"ה אוסר בתוך שבעה עיין בפ"ת סק"ו שהעיקר דהך לכנסה הוא מיד וכתב שגם הט"ז איירי במתה אחי הכלה שיש מי שיטרח, ובכה"ג איירי הא דהביא גליון מהרש"א מכנה"ג שמותר באב אבל שהוא אף בתוך שבעה. ולענין האב אבל כשהחתן והכלה אינם אבלים לא שייך לדון בדבר הפסד דהא כיון שהם אינם אבלים ומחוייב הוא בפו"ר אין להם לדחות החתונה אפילו לזמן קצר בשביל האב והאם, וממילא מותרין האב והאם אבלים להיות על החתונה משום צערם הגדול וגם משום צער החתן והכלה. ופלא מה שכתב ידידי שבט"ז ובפ"ת סימן שצ"א אומרים שאיתא שם להתיר בתוך שלשים ולא בתוך ז' שלא הוזכר כלל שם נידון דבר זה.
משה פיינשטיין.
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן מ
ט"ז אבל בתוך ז' אם מותר לילך לחתונת בנו בדבר אבי החתן שהוא אבל ששמע כתר"ה שהוריתי שמותר ללכת לחתונת בנו, הנה מפורש זה בגליון מהרש"א סימן שצ"ב סק"ג דרשאי האב לכנוס לחופת בתו, ופשוט שה"ה לבנו והטעם פשוט דלהאב ולאם הוא להיות על חתונת בנם ובתם שוה למעשה כמה אלפים שהרי לבד שרובא דרובא פעמים עושה האב כל החתונה לבת וכן אם נזדמן עושה כל החתונה לבנו שהוא עולה הרבה הרי עצם להיות על החתונה הרי נוסעים מכאן לא"י ואיפכא אף אנשים שלא אמידי וגם אינשי שאין מרויחין אלא בצמצום לפ"מ שצריכין וצריכין ללוות מאחרים, שמזה חזינן שהוא שוה להם הוצאות גדולות האלו שעולין לאלפים, וברור שאף אם היו ההוצאות יותר גדולים נמי היו נוסעים, וסך כזה אף לעשיר נחשב הפסד מרובה שהיו מתירין לו לעשות מלאכה אף בעצמו כשא"א לו ע"י אחרים אף בתוך ג' ימים הראשונים כדפסק הרמ"א /יו"ד/ בסימן ש"פ סעי' ה', ואף שבמלאכה צריך לעשות בצנעא כדאיתא בש"ך סק"ו הוא מחמת שלא ידוע לעלמא שהוא דבר האבד לו ואף שידוע שהוא דבר האבד לא ידוע שא"א לו לעשות זה ע"י אחרים, אבל ללכת לחתונת בנו ובתו ידוע לכו"ע צורך הגדול שיש לאב ולהאם בזה ששוה לאלפים הרבה, וגם לא נישום זה בממון כלל שלכן הוא טעם ברור להתיר להם אף בג' ימים ראשונים, ומש"כ שם ובלבד שלא יאכל בסעודת החתן הא פשוט שאין הכוונה שאסור לו ליהנות מהסעודה דאיזה טעם יש בזה אלא פשוט שהכוונה הוא שלא יאכל בהסעודה באופן כבוד וגדולה כדרך העלמא שיושבין הורי החתן והכלה בראש ושם נותנין להם לאכול אלא יאכלו כשאר אינשי הנמצאין על החתונה, ואולי טוב להחמיר שלא יהיה להם מקום קבוע לאכילתם אלא איזה מאכל יאכלו על שלחן זה ומאכל אחר יאכלו על שלחן אחר, והעיקר שלא יהיה זה בדרך כבוד וגדולה והוא ברור שכן צריך להורות.
שו"ת יביע אומר חלק ט - יורה דעה סימן מג
ב"ה. אלול תש"כ
לכבוד ידי"נ הרה"ג שקדן בתורה ויראת ה' היא אוצרו כש"ת רבי עמרם אזולאי (שליט"א) זצ"ל. אחדשה"ט באה"ר. אודות בתו נצחיה שתחיה אשר נשתדכה למזל טוב לבני ר' יעקב נ"י, ובדעת כת"ר לדחות עריכת הנישואין עד לאחר י"ב חודש לפטירת אמו הרבנית ז"ל, כדי שיהיה אפשר לכת"ר להכנס לסעודת החתן והכלה ולשמחם. עמו הסליחה, שהדבר ברור בעיני שכת"ר יוכל להכנס לסעודת החתן והכלה בשבעת ימי המשתה גם בימים אלו, בהיותו אב הכלה, ולית דין צריך בשש, וכמו שאבאר בס"ד.
הנה במועד קטן (כב ב) ת"ר על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש. וכתבו התוס' יבמות (מד א) ואומר רבינו יוסף הלוי דהא דאסרינן בית השמחה, היינו דוקא שמחה של רשות, וכדאמרינן במס' שמחות (פ"ט) על כל המתים אסור ללכת לבית השמחה עד שלשים יום, על אביו ועל אמו י"ב חודש, אלא אם כן היתה סעודה של מצוה, דאפשר דלא שרי בסעודה של מצוה אלא אחר שלשים, וקאי באבל על אביו ואמו. אך קצת משמע דשרי אפילו תוך שלשים. וכן הובא בהרא"ש שם (סי' כז). וכן הסמ"ג בהל' אבלות הביא כן בשם הר"ר יוסף, ובשם רבינו יהודה מפי רבינו תם ורבינו יצחק, שמותר לאבל ללכת לסעודת חתן, בתוך י"ב חודש. וכ"ה בתשובות מיימוני השייכים להל' אבל (סוף סי' יט). ובשיטת מ"ק לתלמידו של רבינו יחיאל מפריש (מ"ק כב:, עמוד צה) כתב, הא דאמר רבה ולשמחת מריעות ל' יום, ר"ל דדוקא סעודת הרשות, אבל כל סעודת מצוה כגון סעודת חתן וכלה וסעודת שבוע הבן וישוע הבן מותרת אפילו בתוך ל' יום, ואפילו על אביו ועל אמו, שכל מקום שניתנה תורת שלשים להדחות, אין לחלק בין אביו ואמו לשאר מתים. והנימוקי יוסף (מ"ק כב. דף יד ע"א) כתב, הא דשרינן באבל רבתי סעודה לשם שמים, היינו בסעודה שאין בה שמחה כגון ברית מילה דאיכא צערא דינוקא, אי נמי דמיירי במשיא יתום ויתומה, שאם לא יכנס לסעודה יתבטל המעשה. ע"כ. וכ"כ הרא"ש (מ"ק פ"ג סי' מב) בשם הראב"ד, דסעודה לשם שמים היינו שהוא משיא יתום ויתומה, שאם לא יכנס שם יתבטל המעשה, אבל בנישואי עשיר שהזמינו לסעודה כדי להתכבד בו אסור להכנס שם. וכ"כ הטור (סי' שצא) בשם הראב"ד. וכ"כ בספר המכתם (מ"ק כב: עמוד שכז) בשם הראב"ד. וכ"כ רבינו מאיר המעילי בספר המאורות (מ"ק כב: עמוד עח) בשם הראב"ד. וע"ע בבית הבחירה להמאירי (מ"ק כב: עמוד קכח). ובשו"ת משנת ר' אליעזר ח"ב (חיו"ד סי' כג) כתב, דמשמע שביטול המעשה שכ' הראב"ד והנימוקי יוסף, היינו ביטול השמחה של החתן והכלה, ואינו ביטול מעשה החופה והנישואין לגמרי, שהרי ממה שסיים הראב"ד אבל בנישואי עשיר שהוזמן לסעודה כדי להתכבד בו אסור, מוכח דלא שייך איסורא אלא בכה"ג, אבל לאבי החתן או הכלה שהוא המוציא והמביא והמשתדל בעד החתן והכלה בצרכי החופה ובעל הענינים השייכים לנישואין מותר, איברא דהרמב"ן חולק על הראב"ד ואוסר, [וכמבואר בדבריו בספר תורת האדם (דף סד ע"ב) ד"ה בשמחה כיצד], הגם שי"ל דהלכה כהמיקל באבל וכו'. ע"ש. [וע' בשו"ת זרע אמת (ח"ג סי' קסט) בד"ה הכלל העולה, שאם האבל שבתוך י"ב חודש, תלויה בו עיקר השמחה, להראב"ד מותר להכנס למשתה של הנישואין, ולהרמב"ן אסור, ויש לסמוך להקל על הראב"ד, שרוב הפוסקים ס"ל כדבריו, ועוד שהלכה כד' המיקל באבל. וכן כתב הרב שלחן גבוה (סי' שצא סק"ו) שהלכה כהראב"ד שרוב הפוסקים ס"ל הכי, שהביאו דבריו להלכה, הרא"ש והנימוקי יוסף [והמכתם, והמאורות, והמאירי, והטור, וכ"כ מהר"ם בהל' שמחות (סי' מט) בשם הראב"ד, וכ"ה במרדכי (פ"ג דמ"ק סי' תתצא). ובשו"ת מהרי"ל (סי' קטז). וכתב הרדב"ז בפירושו להרמב"ם (פ"ו מהל' אבל ה"ו) שגם הרמב"ם ס"ל כד' הראב"ד], ויחיד ורבים הלכה כרבים. וכ"ש כאן דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל]. אך בלא"ה י"ל דאיכא הכא ספק ספיקא להתיר, שמא הלכה כרבינו יוסף הלוי וסיעתו שבסעודת מצוה שרי בכל גוונא, ואפילו לאינשי דעלמא, ושמא עכ"פ אם יש לחוש שתתבטל שמחת החתן והכלה, שיגרם להם צער בהעדרו, מותר וכדברי מהרשד"ם. ובודאי שאם ימנעו קרובי החתן והכלה להכנס לסעודה, יהיה צער לחתן ולכלה. מלבד צערם שלהם, וכמ"ש בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סי' רב), שלא הוצרך הראב"ד לתת טעם להתיר במשיא יתום ויתומה, משום שיש לחוש פן יתבטל המעשה, אלא מפני שהוא איש נכרי שאינו קרוב לחתן ולכלה, משא"כ אנשי החופה הקרובים לחתן או לכלה, בודאי שמותרים להכנס לסעודה, כי ידוע שיש צער לחתן בהמנעם מלהכנס. ובצערו יגדל צערם. וילפינן מדין סוכה, שהתירו לשושבינין סעודת חתן חוץ לסוכה, אף שהיא מצות עשה דאורייתא, וכל שכן לענין אבלות די"ב חודש דהויא קל שבקלים, דשרינן להו כי היכי דלא ליצטערו. [והנה בודאי לא נעלם ממהרשד"ם דשאני סוכה דבעינן תשבו כדין תדורו, פרט למצטער, אלא דיליף בהדרגה לענין זה, וכעין מ"ש מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' מ אות ב) אליבא דהרדב"ז שכ' כיו"ב. ע"ש]. ואפילו את"ל שלא התירו במס' שמחות אלא בחבורה של מצוה כגון קידוש החודש. משא"כ בסעודת נישואין, כפי' הרמב"ן וסיעתו, מ"מ היינו דוקא לאנשים שאינם מבני החופה, אבל הקרובים לחתן ולכלה שהם בני החופה פשיטא דשרי. ע"כ. וע"פ זה כתב מהריק"ש בהגהותיו (סי' שצא) שהמנהג במצרים שהקרובים לחתן או לכלה, אף שהם בתוך י"ב חודש לפטירת אביהם ואמם, אחר שלשים, נכנסים להשתתף בסעודות החתן והכלה בשבעת ימי המשתה, וכמ"ש מהרשד"ם (סי' רב). וכמו כן המשיא יתום ויתומה או עני ועניה לשם שמים מותר. ע"כ. וגם מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' שצא סק"ב) שלא רצה להתיר בזה בתוך שלשים, כתב טעמו, שהרי אף מהרשד"ם (סי' רב) לא התיר אלא בתוך י"ב חודש לאחר שלשים ומשום צער החתן. (וכן הוא בשיורי ברכה שם סק"א). ע"ש. נקוט מיהא שאחר שלשים מותר אף על פי שהוא בתוך י"ב חודש. וכן כתב בשו"ת זרע אמת ח"ג (חיו"ד סי' קע), שאחר שהביא דברי מהרשד"ם, ופקפק קצת בהם, שראיותיו תלויות על בלימה, מ"מ סיים, ומיהו זהו בשאר קרובים, אבל באב ואם של החתן או הכלה, שהם בתוך י"ב חודש של אביהם ואמם, נ"ל ברור שמותרים להכנס לחופת בניהם, ולשבת עמהם בסעודה כל שבעת ימי המשתה, דלא גרע מדין המשיא יתום ויתומה שהתיר הראב"ד לאכול שם, משום שבלעדו תתבטל המצוה שהיא שמחת חתן וכלה, וכוותיה פסק הרמ"א בהגה (סי' שצא ס"ב). וכן הורתי הלכה למעשה לשנים עברו, בהסכמת מר אחי הרב הגדול ושאר מעלת חכמי הישיבה זכרונם לברכה. עכת"ד. וכ"כ להקל באב ואם של החתן או הכלה, בשו"ת תפארת אדם (חיו"ד סי' סד אות י). ובשו"ת ישמח לב פראנג'י ח"א (חיו"ד סי' טז). וע"ע בערוך השלחן (סי' שצא ס"י) שכתב, שבמקום צורך יש לסמוך על דעת המקילים בזה שהלכה כדברי המיקל באבל, ולהכנס בשמחת בניו ונכדיו בודאי שמותר. ע"כ. שוב ראיתי להגאון מקלויזנבורג בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' רלט) שנשאל באבל תוך י"ב חודש, אם רשאי לאכול בסעודת הנישואין של בנו. וכתב שמדברי הראב"ד שמתיר למי שהשמחה תלויה בו להשתתף בסעודת המשתה, א"כ פשיטא שבחתונת בנו מותר, שהרי עליו מוטל להשיא את בנו, והרמ"א בהגה (סי' שצא) מיירי באיש אחר, ואפילו להרמב"ן שמחמיר גם במשיא יתום ויתומה, מסתברא טובא שבבנו דחשיב רגל שלו שפיר דמי. וכן מבואר בשו"ת מהרשד"ם (סי' רב) שהראב"ד שהוצרך לטעם שבלעדיו יתבטל המעשה מיירי באיש נכרי שאינו קרוב לחתן או לכלה, אבל לקרובים יש להתיר בלא"ה. ואפשר ג"כ לומר דמ"ש הראב"ד שיתבטל המעשה בלעדיו, אין הכוונה שיתבטלו הנישואין, אלא שתתבטל שמחת החתן והכלה, וא"כ בודאי שאם האב יעדר מהחתונה ומהמשתה יגדל הצער אצל החתן והכלה והמסובים. וערבה כל שמחה. וכן הביא בספר שלחן העזר (סי' יא בשמלה לצבי ס"ק יג) בשם האחרונים שפירשו כן דברי הראב"ד, ותירץ בזה קושית הנודע ביהודה (חיו"ד סי' ק). וכ"כ להדיא בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"ב (סי' קעט) שיש חילוק בין אבלים תוך י"ב חודש הקרובים לחתן או הכלה, לשאינם קרובים, שבאב ואם או אחיהם ואחיותיהם, שהם צריכים לשמש כשושבינין, דבר פשוט הוא שאפילו המחמיר יודה להתיר בכה"ג. ובאמת שעצם נוכחות הורי החתן או הכלה חשובה מאד לקבל פני המוזמנים ולהשיב מזל טוב לברכותיהם, ולכן הדבר ברור שמותר לאבי החתן להשתתף בשמחת המשתה של בנו ולאכול שם, ואין צורך לעמוד ולשמש בפניהם. וכ"ש שיש להקל כשעדיין החתן לא קיים פו"ר. ע"כ. גם בספר שבט שמעון (בית אבל דף כט ע"ד) העלה שיש לסמוך להקל ע"ד המהרשד"ם שהתיר לקרובי המשפחה של החתן או הכלה לקחת חלק בשמחת החתן והכלה יחד איתם, שאל"כ תהיה שמחתם ליגון ואנחה, והחתן והכלה יתעצבו על לבם, ובצירוף דעת הראשונים שהתירו בסעודת מצוה, יש להקל. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהראנ"ח ח"ב בספר מים עמוקים (סי' נ). ע"ש. גם הגרא"י ולדינברג בספר אבן יעקב (סי' נו) כתב להקל בענין זה, וכתב עוד דמ"ש בגליון מהרש"א ביו"ד (סי' שצא) שלא התיר מהרשד"ם אלא דוקא כשהאחים רגילים תמיד לאכול ביחד, הלא"ה אין להשתתף בסעודת אחיו החתן וכו'. יש לדחותו דזיל בתר טעמא, שכל קרוב שהוא מבני החופה מותר לו להשתתף בסעודת החתן או הכלה. ושם הביא ג"כ דברי השאלת יעב"ץ הנ"ל. ע"ש. וכ"כ להקל בשו"ת שואל ונשאל ח"א (חיו"ד סי' קסז). ע"ש. וכן ראיתי עוד להגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה כרך ה (חיו"ד ח"ב סי' קעא) שהעלה ג"כ להתיר לאבי הכלה, שהוא בתוך י"ב חודש לפטירת אביו, להוליך את בתו לחופה, ולאכול בסעודות ימי המשתה, והוסיף שגם המנגנים בכלי שיר יוכלו לנגן בנוכחותו, שאין החתן והכלה צריכים למעט משמחתם, שהיא שמחת מצוה, וגם לאבי הכלה לא ניתוסף לו שמחה מהתזמורת יותר משמחת החתונה של בתו, ולהיכר שלא ישכח לגמרי מאבלו, טוב שיאכל שלא במקום קבוע אלא ציבחר הכא וציבחר הכא, שיהא ניכר שאין זו אלא אכילה בעלמא. ומ"מ במקום שנוהגים שהאב יושב בצד החתן רשאי לישב שם אף כשאומרים המסובים שהשמחה במעונו. עכת"ד. ומה שהחמיר בענין האכילה, לא משמע כן מכל האחרונים. והעיקר שרשאי לאכול בסעודה עם המסובים כרגיל, ואינו צריך להיות בבחינת מטפס ועולה מטפס ויורד. וע"ע בשדי חמד (מע' אבלות אות נט), שהביא להלכה דברי הרב משנת ר' אליעזר ח"ב (סי' כג) הנ"ל, להתיר לאבי החתן, אפילו בתוך שלשים לפטירת אמו, להשיא את בנו ולהכנס למשתה בנו, משום ספק ספיקא, שמא בסעודת מצוה מותר אפילו לשאר אנשים, ואת"ל כהאוסרים שמא הלכה כמ"ד שבאנשים הקרובים השייכים לחופה מותר לכ"ע, ושכן עשה מעשה להתיר. ע"ש. וע"ע בשו"ת מלמד להועיל (חיו"ד סי' קמג). ובשו"ת מקוה המים ח"ג (חיו"ד סי' לד ולה). ע"ש. [ותלי"ת שמע הרב בקולינו, שומע לעצה חכם].
ונראה שהוא הדין לסבא וסבתא של החתן או הכלה, שאירע להם אבל של או"א, והם בתוך י"ב חודש לפטירתם, שרשאים להכנס לבית השמחה ולסעוד שם עם המסובים, שבני בנים הרי הם כבנים. וכ"כ בספר שמירת שבת כהלכתה ח"ב (פרק סה אות סו, עמוד שמג). ע"ש.
מסקנא דדינא שהדבר ברור שכת"ר גם בהיותו בתוך י"ב חודש לפטירת אמו הרבנית, יוכל להשתתף שיתוף מלא בכל מהלך השמחה של בתו ובסעודות שבעת ימי המשתה, ללא כל פקפוק. שהרי הבחור שלמו לו עשרים שנה והותר, ולא קיים פריה ורביה, והמצוה מוטלת על שכמו להשיא אליו את בתו ללא דיחוי, כמו שלמדו בקידושין (ל ב) מהפסוק קחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, דהיינו שילבישנה מחלצות, ותזכה להקים בית נאמן בישראל, דור ישרים יבורך, ויקויים בכת"ר מקרא שכתוב: ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה.
