From a 1991 symposium:
הרב אהרן ליכטנשטיין: "קוננו פה על הנתק משני המישורים. אני, כמובן, לא רואה סימטריה בנתק משני הצדדים. זה נכון שמצד אחד אנחנו רוצים שהציבור הכללי ייחשף יותר לתורה, שיאפשר לרבנים לבוא לדבר במוסדות חינוך ובצה"ל, אבל מצד שני עליי להודות שאני לא מוכן להיות 'הוגן' ולתת לחילונים לבוא לישיבות שלנו. זה באמת לא הוגן, אבל צריך להבין שאנחנו מונעים בצדק ושלא בצדק על־ידי מידה של זהירות, על־ידי פחד מסוים. הדאגה ליראת שמים ולחיי עולם של חניכינו עולה על ההגינות שאנחנו חייבים כלפי הציבור הכללי. אפשר להסכים עם זה, אפשר לא להסכים, אבל הייתי מצפה ומקווה שהדבר יובן. אמנם הייתי רוצה שעמוס עוז לא יכעס עליי, אך יש דברים שלמענם אני מוכן לסבול את הכעס שלו.
"למרות שאני סולד מכל מיני דברים שנעשים בישיבת פוניבז', אם דוחקים אותי להחליט אם אני מדבר עם פוניבז' או אם אני מדבר עם הקיבוצים – לא אהסס שנייה לתת תשובה. לא אני ולא כל אדם אחר שנמצא עמוק בתוך עולם התורה. והדבר אינו נובע חלילה מזלזול בציונות ובמדינה ובכל התרומה הנפלאה של התנועה הקיבוצית והספרות לתרבות ישראל. פשוט, המכנה המשותף בין יהודי ציוני־דתי לבין יהודי שבא מאותו עולם החושך במירכאות, עולם פוניבז', הוא בכל זאת יותר עמוק מאשר אותה זיקה אמיתית ועמוקה שהציוני־דתי חש כלפי כלל הציבור המיוצג על־ידי פרופ' שבייד ועל אחת כמה וכמה לאותה זיקה שהוא מרגיש עם התרבות הכללית. אנחנו לא רוצים להידחק לקרן זווית, אבל מבחינת השיוך הבסיסי הקיומי שלנו, בקישקעס, התשובה ברורה. יכול להיות שזה מאכזב אתכם, יכול להיות שאתם חשבתם שאנחנו איכשהו יותר ליברליים, אבל זאת האמת, ולפי דעתי לא הייתה שום סיבה שתופתע מהמשפט הזה.
"אני מוכרח גם להתייחס לדברים של עמוס עוז בנושא התרבות וגבולותיה. אמנם לא תיתכן בשום פנים ואופן יהדות בלי רדיפת צדק, אבל אי־אפשר לקחת את אברהם אבינו, ולא את היהדות ההיסטורית לאורך דרכה, בלי המרכיב של ביקוש ה'. לצערי, התרבות שנוצרה כאן מזניחה, ואפילו דוחה, את מבקשי ה'. יהודי אמנם איננו פוסק להיות יהודי ברגע שהוא פוסק לבקש את הקב"ה, בפירוש לא, אבל גם איננו יכול לדרוש שיתייחסו לתרבותו כביטוי להמשך התרבות היהודית. יהודים הלא עלו על המוקד בעד ביקוש ה', בעד רדיפת צדק ובעד שזירתם כאחד".
