לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, וברש"י והלוא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן אלא כך אמר לו התרחק עוד משם וצא מבית אביך, והנה זה אומר דרשני כי לפי פשוטו לא תירץ עדיין קושייתו מאחר שכבר יצא משם למה לי' להזכיר מארצך ומה הי' המקרא חסר אם אמר מבית אביך לבד:
ונראה דהנה בטעם בריאת הארץ כדורית והשמים מקיפים אותה מכל צד והוא כנקודה בתוך העיגול תלוי' על בלימה כתב האור החיים בפרשת בראשית כי תשוקת הארץ החומרית להתקרב אל השמים שהם רוחניים יותר ובאשר התשוקה שוה מכל צד ע"כ נשארה באמצע תלוי' על בלימה עיי"ש דבריו כי נעמו, ולדבריו יש לפרש מאמר חכמז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, כי ידוע ששם של דבר הוא מהותו של דבר, ויוצדק לפי דברי האור החיים שכל עצמה של הוית הארץ הוא התשוקה שהיא משתוקקת ורצה לקראת השמים באשר המה רוחניים ע"כ נקרא שמה ארץ ע"ש המרוץ, ויהי' פירוש מלת שרצתה מלשון מרוץ ולא מלשון רצון, ובאשר טבעה השתוקקת לדבק ברוחניות ע"כ היא משתוקקת לעשות רצון קונה, ומה מאד ימתקו הדברים באשר ידוע שעולם זה התחתון הוא צל עולם העליון, והארץ שלמטה היא צל להארץ העליונה, וטבע ארץ התחתונה נמשך ממהות ארץ עליונה, ע"כ ארץ התחתונה אעפ"י שהוא גשם עב ועכור בלתי בעל דעה, מ"מ הטבע שבו שהוא שורשו בעליונים הוא כנ"ל:
וראיתי עוד לגדולי המפורשים שפירשו בטעם תליית הארץ על בלימה כי ידוע שדבר רוחני אינו סובל דבר גשמי וע"כ שמים שהם רוחניים לעומת הארץ, באשר אינם יכולים לסבול גשמית ועכירת הארץ הם מרחיקים ודוחין מהם את הארץ, ובאשר היא נדחת מכל צד למשל השמים שבמזרח דוחין אותה אל מערב ושבמערב דוחין אותה אל מזרח וכן הוא בכל צד ע"כ נשארת לעולם באמצע תלוי' על בלימה, ולכאורה שני הטעמים הם הפכים, שלטעם הראשון היא נמשכת אל השמים מכל צד, ולטעם השני היא נדחת מן השמים מכל צד:
ויש לפרש באופן שיהי' כל דברי החכמים קיימין אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי ידוע בטבע האדם כשמשתוקק לדבר ומונעין אותו ממנו יתגדל התשוקה עוד יותר וכבר אמרנו שחכז"ל רמזו לנו זה הענין, כן יש לומר במהות הארץ שמשתוקקת להתקרב להשמים, וכאשר השמים דוחין אותו תגדל התשוקה ביותר ושני הפירושים לדבר אחד נתכוונו:
ויש לומר עוד בענין הזה דהנה הצורך להדחוי כדי שתתגדל התשוקה הוא באשר התשוקה העצמית איננה כ"כ בחיות והתלהבות, אבל כאשר הוא בחיות והתלהבות רשפי' רשפי אש איננה נצרך להדחוי כמובן ובזה יש להעמיד שני הפירושים בהתחלפות המקומות דכלל הארץ באשר היא חמרית ביותר היא נצרכת להדחוי, גם החמרית שבה באמת גורם להדחוי, אבל ארץ ישראל שיש בה קדושה עליונה ואיננה כ"כ חמרית ועי' מהר"ל בספר הנצח בכמה מקומות שמאריך בזה ובמה שפי' דברי חכז"ל ארץ צבי כתיב בה, ויש לומר עוד שארץ ישראל נקראת ארץ החיים ששופע בה תמיד חיים חדשים כדכתיב תמיד עיני ד' אלקיך בה מראשית השנה וגו' יש לה השתוקקת עצמית בחיות והתלהבות יתירה ואיננה נצרכת לדחוי כנ"ל, ועם זה באשר איננה כ"כ חמרית ויש בה קדושה ודביקה בשורשה אין השמים דוחין אותה, והיא נקראת אחות לנו קטנה שמתאחה בעליונים, ובה יוצדק דברי האור החיים לבדו, אבל חוץ לארץ לגסות ועכירת החומר והיא רחוקה מהקדושה העליונה אין התשוקה כ"כ זולת ע"י דחוית השמים, בה יוצדק דברי שאר מפורשים בצירוף דברי אור החיים כנ"ל:
והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פי' דברי רש"י וישב וישלחהו מעמק חברון מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, היינו שאאע"ה שנולד ונתגדל בביתו של תרח מקום טנופת ע"ז כשהרגיש דבר מה של קדושה נתגדל אצלו התשוקה ביותר כי יתרון אור מן החושך, וכל דבר של קדושה הי' חדש אצלו וחביב עליו עד למאד, והי' מתירא שזרעו אחריו ברבות הימים באשר ילדו ויתגדלו על ברכי הקדושה לא יהי' הדבר חדש אצלם ולא יהי' חביב בעיניהם כ"כ ולאט לאט יתקרר הדבר, [עד אשר ח"ו יבואו לידי עבירות] ע"כ הי' עצתו שישתעבדו בגלות למען יתחדש אצלם הדבר ויתגדל התשוקה, [ולדידי יש להוסיף בה מעט כי ידוע שבדרך שאדם דרך בה והולך ומצליח בעבודת הש"י, באותו דרך עצמו הוא מוליך את זרעו ואת הנלוים אליו, וע"כ אברהם אע"ה שתחילת גידולו בבית אביו והי' לו מניעות ורדיפות שונות ובאשר לפי טבע אנושי שלכל דבר שיש לו תשוקה ואם מונעין אותו ממנו יש לו תשוקה עוד יותר, וזה עצמו הי' לאאע"ה שלרגלי המניעות והרדיפות שהי' לו בבית אביו התגדל אצלו התשוקה לאלקית ביותר מאד, ע"כ הי' עצתו שכאשר יתקרר מעט התשוקה אצל זרעו אחריו, ישתעבדו בגלות והמניעות ורדיפות הגלות יהי' להם לרפואית תעלה להגביר אצלם התשוקה וההתלהבות ביותר, וזהו אותו דרך עצמו שדרך הוא בה] ולפי דברים הנ"ל יובן מאמר הכתוב בהתוכחה שבפרשת תבוא שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב, וכבר הקשו המפורשים איך בשביל מניעת השמחה יגיע להם עונש גדול כ"כ, אך להנ"ל יובן שהגלות אינו בא עיקרו לעונש רק הוא עצות מרחוק להגדיל התשוקה והתלהבות, וע"כ כאשר לא עבדו את הש"י בשמחה והיינו שלא הי' בתשוקה והתלהבות ע"כ בא הגלות להחזירם אל חיק אביהם שבשמים באהבה רבה ותשוקה עצומה ברשפי אש שלהבתי' עכת"ד:
אך כל אלה באם נקרר הדבר אצל האדם וחסר לו חיות בעבודת הש"י, אבל אשרי האיש שאיננו צריך שיתעורר אצלו התשוקה ע"י המניעות והדחיות, אלא שבכל יום ויום מוסיף והולך בעבודתו עבודת הש"י בתורה ותפלה עד שבאמת בכל יום ויום משיג חדשות וחביב הוא בעיניו עבודתו כל שעה ושעה כשעה ראשונה, וידוע מאמר הקדוש היהודי זצללה"ה שבכל יום ויום הוא לעומת יום האתמול כערך יהודי לנכרי:
ובזה יש לפרש מאמר הש"י לאאע"ה לך לך מארצך וגו' היינו דהנה התחלת עבודת אאע"ה כשהי' בבית אביו שהי' התעוררות עבודתו מפאת המניעות והרדיפות זהו בחי' ארץ שגודל התשוקה בא מחמת שהשמים דוחין אותה כנ"ל, וזהו בחי' חוץ לארץ כנ"ל, וזהו פי' מארצך מרצון שלך שנצטוה שילך הלאה מבחי' זו כי מעתה כשעלה בדרגין עליונים הוא דרך זה בלתי מספיק לפי ערכו ויעזוב דרכו ליקח התעוררות שזה פי' מארצך וממולדתך ומבית אביך רק ילך אל הארץ אשר אראך הוא ארץ ישראל שנקראת ארץ החיים כנ"ל ששופע בה תמיד חיות חדש כנ"ל שארץ ישראל אינה צריכה להתעוררות התשוקה מפאת דחוית השמים רק כדברי האור החיים כנ"ל, ולפי"ז יש לפרש אשר אראך הוא עתיד הוה היינו שאראה לך תמיד השגות גדולות חדשים לבקרים שבזה יתגדל התשוקה מעצמו יום יום, וזהו שפירש"י התרחק עוד משם וצא מבית אביך, שבגשמיות הוא יציאה מבית אביו לבד אבל ברוחניות הוצאה זו הוא מארצך ומולדתך ומבית אביך כנ"ל:
ויש לומר כעין שני הבחי' האלה שהשתוקקות יתעורר מצד כח הדוחה, או תשוקה עצמית ישנו גם בכל אדם בצד מה ביום ש"ק, שבת דלילא, ושבת דיממא, זכור ושמור כי שבת דלילא הוא הכנסת שבת ליקח אדם התעוררות מפאת ימי המעשה הקודמים שהי' בחי' דוחה ובבוא השבת קודש שואב אדם רוח חיים חדשים בקרבו בתשוקה יתירה כאדם המשיג תשוקתו אחרי שהי' לו מונעין ממנו שהתשוקה תגדל ביותר, וזהו מדת שמור, אבל שבת דיממא הוא עוד יותר נעלה שהתשוקה נתעלה והולכת מאלי', וידוע מכתבי האר"י ז"ל שיש לטבול בשבת שחרית לקבל את תוספות הקדושה, וכמו שטובלין בערב שבת, והיינו כעין מאמר היהודי ז"ל, כן הוא בשבת דיממא שהוא לעומת שבת דלילא, כערך שבת דלילא לימי החול, וזהו בחי' זכור:
ולפי הדברים הנ"ל יש לפרש מאמר המדרש בטעם מילה בשמיני כדי שיראו פני מטרונה תחילה, והיינו כי שני דרכים להתעורר התשוקה, תחילה צריך אדם להתעורר מפאת דחוי' כנ"ל, וזאת הוא עבודת האדם בימי עלומיו שכוחות ימי הנעורים רודפים אחריו ומונעין אותו משלימותו, אז ממניעות אלו עצמם יתעורר לתשוקה כנ"ל, ואם עושה כן בימי הנעורים, אז זוכה שכאשר בא בימים שלא יהי' לו מניעות ומי הנעורים יהי' לו התשוקה מאליו, והוא כדמיון דברישא הוא שבת דלילא ואח"כ שבת דיממא, והנה כעין תשוקת שבת דיממא הוא תשוקה עצמית בא ג"כ מכח שמירת הברית ששומרי הברית זוכין בכל עת לחיות חדש, וצדיק נקרא מי ששומר הברית, וע"כ צדיקים נקראים חיים כמ"ש ובניהו בן יהוידע בן איש חי, וידוע שמטרונה נקרא שבת דלילא, וע"כ מילה בשמיני שעל ידה נקראים צדיקים כמ"ש ועמך כולם צדיקים, לעולם צריך שיקדים לה מטרונה שבת דליליא, בחי' שמור, לבחי' זכור:
ונראה דהנה בטעם בריאת הארץ כדורית והשמים מקיפים אותה מכל צד והוא כנקודה בתוך העיגול תלוי' על בלימה כתב האור החיים בפרשת בראשית כי תשוקת הארץ החומרית להתקרב אל השמים שהם רוחניים יותר ובאשר התשוקה שוה מכל צד ע"כ נשארה באמצע תלוי' על בלימה עיי"ש דבריו כי נעמו, ולדבריו יש לפרש מאמר חכמז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, כי ידוע ששם של דבר הוא מהותו של דבר, ויוצדק לפי דברי האור החיים שכל עצמה של הוית הארץ הוא התשוקה שהיא משתוקקת ורצה לקראת השמים באשר המה רוחניים ע"כ נקרא שמה ארץ ע"ש המרוץ, ויהי' פירוש מלת שרצתה מלשון מרוץ ולא מלשון רצון, ובאשר טבעה השתוקקת לדבק ברוחניות ע"כ היא משתוקקת לעשות רצון קונה, ומה מאד ימתקו הדברים באשר ידוע שעולם זה התחתון הוא צל עולם העליון, והארץ שלמטה היא צל להארץ העליונה, וטבע ארץ התחתונה נמשך ממהות ארץ עליונה, ע"כ ארץ התחתונה אעפ"י שהוא גשם עב ועכור בלתי בעל דעה, מ"מ הטבע שבו שהוא שורשו בעליונים הוא כנ"ל:
וראיתי עוד לגדולי המפורשים שפירשו בטעם תליית הארץ על בלימה כי ידוע שדבר רוחני אינו סובל דבר גשמי וע"כ שמים שהם רוחניים לעומת הארץ, באשר אינם יכולים לסבול גשמית ועכירת הארץ הם מרחיקים ודוחין מהם את הארץ, ובאשר היא נדחת מכל צד למשל השמים שבמזרח דוחין אותה אל מערב ושבמערב דוחין אותה אל מזרח וכן הוא בכל צד ע"כ נשארת לעולם באמצע תלוי' על בלימה, ולכאורה שני הטעמים הם הפכים, שלטעם הראשון היא נמשכת אל השמים מכל צד, ולטעם השני היא נדחת מן השמים מכל צד:
ויש לפרש באופן שיהי' כל דברי החכמים קיימין אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי ידוע בטבע האדם כשמשתוקק לדבר ומונעין אותו ממנו יתגדל התשוקה עוד יותר וכבר אמרנו שחכז"ל רמזו לנו זה הענין, כן יש לומר במהות הארץ שמשתוקקת להתקרב להשמים, וכאשר השמים דוחין אותו תגדל התשוקה ביותר ושני הפירושים לדבר אחד נתכוונו:
ויש לומר עוד בענין הזה דהנה הצורך להדחוי כדי שתתגדל התשוקה הוא באשר התשוקה העצמית איננה כ"כ בחיות והתלהבות, אבל כאשר הוא בחיות והתלהבות רשפי' רשפי אש איננה נצרך להדחוי כמובן ובזה יש להעמיד שני הפירושים בהתחלפות המקומות דכלל הארץ באשר היא חמרית ביותר היא נצרכת להדחוי, גם החמרית שבה באמת גורם להדחוי, אבל ארץ ישראל שיש בה קדושה עליונה ואיננה כ"כ חמרית ועי' מהר"ל בספר הנצח בכמה מקומות שמאריך בזה ובמה שפי' דברי חכז"ל ארץ צבי כתיב בה, ויש לומר עוד שארץ ישראל נקראת ארץ החיים ששופע בה תמיד חיים חדשים כדכתיב תמיד עיני ד' אלקיך בה מראשית השנה וגו' יש לה השתוקקת עצמית בחיות והתלהבות יתירה ואיננה נצרכת לדחוי כנ"ל, ועם זה באשר איננה כ"כ חמרית ויש בה קדושה ודביקה בשורשה אין השמים דוחין אותה, והיא נקראת אחות לנו קטנה שמתאחה בעליונים, ובה יוצדק דברי האור החיים לבדו, אבל חוץ לארץ לגסות ועכירת החומר והיא רחוקה מהקדושה העליונה אין התשוקה כ"כ זולת ע"י דחוית השמים, בה יוצדק דברי שאר מפורשים בצירוף דברי אור החיים כנ"ל:
והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פי' דברי רש"י וישב וישלחהו מעמק חברון מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, היינו שאאע"ה שנולד ונתגדל בביתו של תרח מקום טנופת ע"ז כשהרגיש דבר מה של קדושה נתגדל אצלו התשוקה ביותר כי יתרון אור מן החושך, וכל דבר של קדושה הי' חדש אצלו וחביב עליו עד למאד, והי' מתירא שזרעו אחריו ברבות הימים באשר ילדו ויתגדלו על ברכי הקדושה לא יהי' הדבר חדש אצלם ולא יהי' חביב בעיניהם כ"כ ולאט לאט יתקרר הדבר, [עד אשר ח"ו יבואו לידי עבירות] ע"כ הי' עצתו שישתעבדו בגלות למען יתחדש אצלם הדבר ויתגדל התשוקה, [ולדידי יש להוסיף בה מעט כי ידוע שבדרך שאדם דרך בה והולך ומצליח בעבודת הש"י, באותו דרך עצמו הוא מוליך את זרעו ואת הנלוים אליו, וע"כ אברהם אע"ה שתחילת גידולו בבית אביו והי' לו מניעות ורדיפות שונות ובאשר לפי טבע אנושי שלכל דבר שיש לו תשוקה ואם מונעין אותו ממנו יש לו תשוקה עוד יותר, וזה עצמו הי' לאאע"ה שלרגלי המניעות והרדיפות שהי' לו בבית אביו התגדל אצלו התשוקה לאלקית ביותר מאד, ע"כ הי' עצתו שכאשר יתקרר מעט התשוקה אצל זרעו אחריו, ישתעבדו בגלות והמניעות ורדיפות הגלות יהי' להם לרפואית תעלה להגביר אצלם התשוקה וההתלהבות ביותר, וזהו אותו דרך עצמו שדרך הוא בה] ולפי דברים הנ"ל יובן מאמר הכתוב בהתוכחה שבפרשת תבוא שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב, וכבר הקשו המפורשים איך בשביל מניעת השמחה יגיע להם עונש גדול כ"כ, אך להנ"ל יובן שהגלות אינו בא עיקרו לעונש רק הוא עצות מרחוק להגדיל התשוקה והתלהבות, וע"כ כאשר לא עבדו את הש"י בשמחה והיינו שלא הי' בתשוקה והתלהבות ע"כ בא הגלות להחזירם אל חיק אביהם שבשמים באהבה רבה ותשוקה עצומה ברשפי אש שלהבתי' עכת"ד:
אך כל אלה באם נקרר הדבר אצל האדם וחסר לו חיות בעבודת הש"י, אבל אשרי האיש שאיננו צריך שיתעורר אצלו התשוקה ע"י המניעות והדחיות, אלא שבכל יום ויום מוסיף והולך בעבודתו עבודת הש"י בתורה ותפלה עד שבאמת בכל יום ויום משיג חדשות וחביב הוא בעיניו עבודתו כל שעה ושעה כשעה ראשונה, וידוע מאמר הקדוש היהודי זצללה"ה שבכל יום ויום הוא לעומת יום האתמול כערך יהודי לנכרי:
ובזה יש לפרש מאמר הש"י לאאע"ה לך לך מארצך וגו' היינו דהנה התחלת עבודת אאע"ה כשהי' בבית אביו שהי' התעוררות עבודתו מפאת המניעות והרדיפות זהו בחי' ארץ שגודל התשוקה בא מחמת שהשמים דוחין אותה כנ"ל, וזהו בחי' חוץ לארץ כנ"ל, וזהו פי' מארצך מרצון שלך שנצטוה שילך הלאה מבחי' זו כי מעתה כשעלה בדרגין עליונים הוא דרך זה בלתי מספיק לפי ערכו ויעזוב דרכו ליקח התעוררות שזה פי' מארצך וממולדתך ומבית אביך רק ילך אל הארץ אשר אראך הוא ארץ ישראל שנקראת ארץ החיים כנ"ל ששופע בה תמיד חיות חדש כנ"ל שארץ ישראל אינה צריכה להתעוררות התשוקה מפאת דחוית השמים רק כדברי האור החיים כנ"ל, ולפי"ז יש לפרש אשר אראך הוא עתיד הוה היינו שאראה לך תמיד השגות גדולות חדשים לבקרים שבזה יתגדל התשוקה מעצמו יום יום, וזהו שפירש"י התרחק עוד משם וצא מבית אביך, שבגשמיות הוא יציאה מבית אביו לבד אבל ברוחניות הוצאה זו הוא מארצך ומולדתך ומבית אביך כנ"ל:
ויש לומר כעין שני הבחי' האלה שהשתוקקות יתעורר מצד כח הדוחה, או תשוקה עצמית ישנו גם בכל אדם בצד מה ביום ש"ק, שבת דלילא, ושבת דיממא, זכור ושמור כי שבת דלילא הוא הכנסת שבת ליקח אדם התעוררות מפאת ימי המעשה הקודמים שהי' בחי' דוחה ובבוא השבת קודש שואב אדם רוח חיים חדשים בקרבו בתשוקה יתירה כאדם המשיג תשוקתו אחרי שהי' לו מונעין ממנו שהתשוקה תגדל ביותר, וזהו מדת שמור, אבל שבת דיממא הוא עוד יותר נעלה שהתשוקה נתעלה והולכת מאלי', וידוע מכתבי האר"י ז"ל שיש לטבול בשבת שחרית לקבל את תוספות הקדושה, וכמו שטובלין בערב שבת, והיינו כעין מאמר היהודי ז"ל, כן הוא בשבת דיממא שהוא לעומת שבת דלילא, כערך שבת דלילא לימי החול, וזהו בחי' זכור:
ולפי הדברים הנ"ל יש לפרש מאמר המדרש בטעם מילה בשמיני כדי שיראו פני מטרונה תחילה, והיינו כי שני דרכים להתעורר התשוקה, תחילה צריך אדם להתעורר מפאת דחוי' כנ"ל, וזאת הוא עבודת האדם בימי עלומיו שכוחות ימי הנעורים רודפים אחריו ומונעין אותו משלימותו, אז ממניעות אלו עצמם יתעורר לתשוקה כנ"ל, ואם עושה כן בימי הנעורים, אז זוכה שכאשר בא בימים שלא יהי' לו מניעות ומי הנעורים יהי' לו התשוקה מאליו, והוא כדמיון דברישא הוא שבת דלילא ואח"כ שבת דיממא, והנה כעין תשוקת שבת דיממא הוא תשוקה עצמית בא ג"כ מכח שמירת הברית ששומרי הברית זוכין בכל עת לחיות חדש, וצדיק נקרא מי ששומר הברית, וע"כ צדיקים נקראים חיים כמ"ש ובניהו בן יהוידע בן איש חי, וידוע שמטרונה נקרא שבת דלילא, וע"כ מילה בשמיני שעל ידה נקראים צדיקים כמ"ש ועמך כולם צדיקים, לעולם צריך שיקדים לה מטרונה שבת דליליא, בחי' שמור, לבחי' זכור:
שם משמואל תרע"ב
