מאמר י' – וילך אתו לוט
א) להזהר מלגרום היזק לחבירו
וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט (לך לך י"ב, ד'). וכתב החזקוני, "לפי שהרן אביו מת באור כשדים בגלל אברהם אחיו כמו שאמרו רבותינו היה לו לוט כבן בית".
וכוונת החזקוני היא, שכתוב בסוף פרשת נח (י"א, כ"ח), "וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים". וכתב רש"י, "ומדרש אגדה (ב"ר נח פר' ל"ח סי' י"ג) יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח אני משלו, ואם נמרוד נוצח אני משלו, וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני, השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים". ועל פי זה כתב החזקוני שמאחר שהרן מת בגלל אברהם לכן הרגיש אברהם שהוא אחראי למיתתו, ומטעם זה קירב אברהם אבינו את לוט בן הרן והיה לו כבן בית. והנה אברהם אבינו לא פשע כלל במיתת הרן, אלא שבדרך ממילא גרם למיתתו, ואעפ"כ הרגיש אחריות למיתתו. מזה למדנו שמי שגרם למיתת חבירו ר"ל צריך כפרה מאחר שגרם למיתתו אע"פ שלא היה פושע במיתתו כלל.
דבר זה יש ללמוד גם מדברי הגמ' בסנהדרין (צ"ה א'), "אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד, עד מתי יהיה עון זה טמון בידך, על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו (לפי שקבל אחימלך את דוד בנוב אמר ליה שאול סוב ופגע בכהני ה' נמצא שעל ידך נהרגו ואתה נכשל, ובחטא זה נהרג שאול ושלשת בניו במלחמת פלשתים, רש"י)".
ויעוין בשו"ת מהר"י ווייל (סי' קכ"ה ומובא בשו"ת צמח צדק [הראשון] סימן ו' מהרב מנחם מנדל קרוכמל אב"ד ניקולשבורג) שנשאל אודות מי ששלח שליח שנהרג בדרך אם צריך כפרה או לא, וכתב שיש ללמוד מהגמ' בסנהדרין הנ"ל שאע"פ שדוד המלך לא פשע במיתות אלו מכל מקום נענש עליהם, ולכן המשלח צריך כפרה.
ב) דברי חז"ל בכמה מקומות שהגורם למיתת חבירו צריך כפרה
ובאמת, מצינו בכמה מקומות בדברי חז"ל שמי שגרם למיתת חבירו אפילו בגרמא בעלמא צריך כפרה, שהנה איתא במשנה במכות (י"א א'), "לפיכך אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו". ואיתא בגמ', "טעמא דלא מצלו הא מצלו מייתי, והכתיב (משלי כ"ו, ב') 'כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא', אמר ההוא סבא מפירקיה דרבא שמיע לי, שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו". ומבואר מהגמ' שנחשב כאילו הכהן גדול גרם להרציחה בשוגג, ולכן הוא אחראי בשביל הגלות של הרוצח, עד כדי כך שאם הרוצח יתפלל שהכהן גדול ימות כדי שיוכל לצאת מהעיר מקלט תתקבל תפלתו!
וכן מצינו בהגמ' בנדה (ס"א א'), "תנא, הוא הבור שמילא ישמעאל בן נתניה חללים, דכתיב (ירמיהו מ"א, ט') 'והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה', וכי גדליה הרגן, והלא ישמעאל הרגן, אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח (אמר לו לגדליה שמעתי שבא ישמעאל בן נתניה להרגך, רש"י) ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן". ולמדנו שגדליה נחשב כאילו הוא הרג את כל האנשים האלו משום שלא חשש לדברי יוחנן בן קרח.
ג) שכר למי שגורם להצלת חבירו
והנה עד כאן דיברנו בענין העונש של מי שגרם למיתת חבירו, אמנם מבואר בדברי חז"ל שמדה זו נוהגת גם לאידך גיסא, שמי שגרם להצלת חבירו מקבל שכר גדול, דאיתא במס' נדה (ס"א א'), "'ויאמר ה' אל משה אל תירא' (חוקת כ"א, ל"ד), מכדי סיחון ועוג אחי הוו דאמר מר סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו, מאי שנא מעוג דקמסתפי ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי, א"ר יוחנן אר"ש בן יוחי מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו, אמר שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר (לך לך י"ד, י"ג) 'ויבא הפליט ויגד לאברם העברי', ואמר רבי יוחנן זה עוג שפלט מדור המבול". ולמדנו מהגמ' שמשה רבינו היה ירא מעוג מלך הבשן מפני שסייע לאברהם אבינו בהצלת לוט.
ובאמת כוונת עוג לא היתה לשם שמים, אלא להיפך, כוונתו היתה שימות אברהם אבינו במלחמה, וכמו שאמרו חז"ל בבראשית רבה (לך לך פרשה מ"ב סי' ח'), "'ויבא הפליט', ריש לקיש בשם בר קפרא, הוא עוג הוא פליט, ולמה נקרא שמו עוג, שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות, הוא לא נתכוון לשם שמים, אלא אמר אברהם זה קוניון הוא (קנאי ונוקם), ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יוצא למלחמה ונהרג ואני נוטל את שרי אשתו" (ומובא ברש"י עה"ת שם). ולכן יש ללמוד מזה דבר נפלא, שהאדם מקבל שכר אם גרם לטובת חבירו אף אם כוונתו היתה לרעתו! ולפ"ז אין לשער את גודל השכר למי שהטיב לחבירו לשם שמים.
מכל זה יש ללמוד שצריך להזהר מאד שלא לגרום היזק לחבירו, ולאידך גיסא יש להשתדל מאד להטיב לחבירו, שהרי הקב"ה אינו מתעלם משום פעולה של האדם ואפילו מה שעשה ע"י גרמא בעלמא.
[הרב רודרמן זצ"ל]
